שיני הזמן

“המון במאים ושחקנים אוהבים לצפות בסרטים ישנים שלהם. ערב מענג בשבילם יהיה לשבת בבית ולראות שוב את אחת מיצירות העבר שעשו. אני לא יכול לדמיין משהו מחלחל יותר, בגלל שאי אפשר לשנות כלום. מה אתה כבר יכול לעשות? זה מרצד שם, מולך, לנצח. אם אתה סופר, וכתבת פרק גרוע, והתמזל מזלך ומוציאים לספר מהדורה נוספת, יש לך הזדמנות לתקן. דבר כזה אף פעם לא קורה בקולנוע. שם זה נעול, לנצח.” אורסון וולס, 1973 – מתוך ראיון למייקל פרקינסון,  בי בי סי.

“הסרט לא משתנה – הוא לא יכול להשתנות. אבל בכל פעם שאתה רואה אותו הוא שונה, וזה בגלל שאתה השתנית.” ג’יימס קול, 1995. מתוך “12 הקופים”. במאי – טרי גיליאם.

“אֲנִי לֹא הִיסְטוֹרְיוֹן. אַל תִּתְוַכְּחוּ אִתִּי”. רועי חסן. 2016.


תאריכים עגולים הם תירוץ מצוין לעצור רגע ולהסתכל אחורה, למרות שהמבט הזה, אל העבר, אף פעם לא פשוט. יש בו כמעט תמיד שילוב מבלבל של ורטיגו, חרטה ורגשות אשמה, לצד הפקת לקחים, שאיבת עידוד ואפילו, לעיתים נדירות, הבלחות של גאווה.

הזמן החולף מותיר אחריו בצד הדרך גרוטאות שהופכות כהרף עין לחסרות ערך, אך גם שכיות חמדה שמלוות אותנו מאז הצטרפו למסע. יש מקרים מורכבים יותר, של גרוטאות כאלה, שאיש לא שם לב אליהם בזמן אמת,  שהפכו עם השנים מברווזים צולעים לברבורים.

כמעט בלתי אפשרי לדעת בזמן אמת מה יישאר ומה יחלוף, מה יתמוסס אל השכחה ומה יצבור נוכחות עם הזמן. היסטוריונים מחכים לפחות 50 שנה לפני שהם מנסים להתחיל ולחלץ תובנות מהכאוס הלא הגיוני שנקרא “העבר”. כשמדובר בתחומים אמורפיים כמו תרבות ואומנות, העסק נעשה עוד הרבה יותר מסובך. אם תעשיית הרכב, למשל, עוברת שינוי טקטוני, כמו מעבר מסוסים ועגלות למכוניות, פעם במאה, הרי שבשירה, או קולנוע, או מוזיקה, הסיימוגרף יכול להשתגע כל כמה שנים, אפילו חודשים, וזה בהנחה שיש בכלל סיימוגרף, ושיש מי שיודע לקרוא אותו. הגיליון הזה של מחברות דרום, שעוטף את הפסטיבל סמוך כל כך לחגיגות ה-70, מנצל את התאריך העגול כדי לדלות כמה תובנות על הזמן החולף, ועל הסימנים שהוא מותיר בנו.