ארכיאולוג הדאטה

לשיני הזמן יש גם, כמובן, אספקטים טכניים רבים. יואב שדמה, איש סאונד בכיר, שלא מעט להיטי רדיו שאתם מכירים עברו דרך הקונסולות שלו, הפך בשנים האחרונות למלאך הטכני שיציל לכם את הסרטים המתפוררים, הסלילים עטופי העובש והקלטות שחיכו שנים ארוכות מדי במרתף. תהליך השיחזור והשימור הוא לעיתים סרט מתח בפני עצמו.


הקרטון שהביא השליח הכיל 7 קופסאות חלודות, שנראו כאילו נשלפו זה עתה מבטן האדמה.

מה שהתברר כנכון.

עשרות שנים בסליק הקיבוצי שימרו חזק את התחושה, כי כוחות המנדט הבריטי אוטוטו פורצים לארכיון, ומרשיעים את המצולמים בעבירות נגד הכתר. הכתר אמנם כבר לא כאן – אבל הזיכרון הצילומי החזק שווה עבורנו כל מאמץ – נותרה רק השאלה אם נצליח לשקם את הדמויות, ולהחיות את התנועה, הפנים והשמות.

המבט שעל פני עוזרי הנאמן תומר אומרות כבר הכל – הוא יודע כי האתגר שלפנינו לא עומד להיות קל. את הקופסאות החלודות צריך לפצח בזהירות, ולשלוף מהן בחרדת קודש את סלילי סרטי 16המ”מ. אחר כך יש לסקור ולסרוק בקפידה כל פריים, לנקות בזהירות ולתקן איפה שצריך – שבוע עבודה לפחות לפני שנוכל להעלות את הסלילים על הסורק – כדי לייצר מחדש את הרצף הקולנועי המצולם.

בסופו של תהליך מפרך – חמישים שנה אחרי שצולמו, חוזרים החיים הקיבוציים למסלולם – קבוצת הכדורעף שוב מנצחת, העובדים שבים כמו פעם עייפים מהשדות, וחולצים את נעלי העבודה מלאות הבוץ לפני הכניסה לחדר האוכל, והבחורות חוזרות לרקוד במרץ על הבמה בטקס העומר. החיים שבים למסלולם.

המציאות של משקם סרטי ארכיון – הסובבת לרוב סביב חומרי גלם היסטוריים לסרטים דוקומנטריים – כוללת עבודה עם במאים ומפיקים, אשר בצדק חרדים שמא הרעיון לסרט עליו הם עובדים ייחשף טרם זמנו. “אני צריכה שתחתום על הסכם סודיות, לפני שאני מספרת לך משהו על הפרויקט הבא”, אומר הקול מעברו השני של הקו. “הסלילים הגנוזים נשמרו אצל אברהם שפירא ועמוס עוז ממלחמת ששת הימים ועד היום” .  

בקרוב יהוו הסלילים האלה בסיס לסרט דוקומנטרי חדש, שיעורר הדים לפחות כמו אלה שעורר הספר בזמנו. בינתיים צריך לרענן חומר גלם יקר מפז, ששכב בכספת קרוב לחמישים שנים, בזהירות לגלגל את סרטי הצלולואיד למכונה, בתקווה שאם הכל ילך כשורה – תפיק תוך מספר ימים את חומר הגלם בקולם ובשמם של הדוברים.

מי שקרא במקור את “שיח לוחמים”, עומד לראות ולשמוע עכשיו לא רק את מה שהכיר, אלא גם את החלקים שנאסרו לפרסום עם הוצאת הספר, תחת ידה הכבדה של הצנזורה. עדויות גנוזות, מטלטלות, שתיכף יתפוצצו על המסך ויעוררו אלפי דיונים נוקבים.

לא בפעם הראשונה אני שומע חומרי גלם, שמפאת הסודיות אסור לי לספר שנחשפתי אליהם.  הזכות הזו, לחשוף את התגלית המרעישה לציבור, שמורה כמובן לבמאית ולמפיק. הם גם אלה שיצטרכו בהמשך להתמודד עם תוצאות החשיפה. אבל בינתיים אני האדם הראשון מזה חמישים שנים ששומע, לבד בחדר העבודה, את המשפטים מקפיאי הדם שעוררו את הסערה הגדולה, וידויים כמו “הם נתנו להם לקבור את כולם ואז ניגש קצין וקצר אותם, את שאר השבויים, בשקט, בלי בעיות“, לצד דברי הפתיחה הנוקבים של עמוס עוז הצעיר – “אנחנו לא רוצים שאנשים יספרו מה הם עשו במלחמה, אנחנו רוצים שיספרו מה עבר עליהם. יכול להיות שלא נעשה שירות גדול למה שקוראים ‘המורל הלאומי’, אבל נעשה שירות קטן לאמת”.

טריילר "שיח לוחמים: הסלילים הגנוזים"

המרוץ להשלמת ההמרות, לפני שיהיה מאוחר מדי, בעיצומו. הדחיפות הזו היא לא רק בגלל שימיו של המסטר האנלוגי מתמעטים.  להתפרקות הפיזית הנובעת מהתיישנות החומר מצטרפת גם היעלמות הציוד המיועד לנגינתו. אותו ציוד שהיה השידרה הטכנית והטכנולוגית – כבר לא מיוצר היום, ומה ששרד, כמו טייפ סלילים, טייפ נגרה, נגני וידאו בטא – צריך תחזוקה, שיפוץ ומעבדה תומכת. גם אלה נעלמו מזמן, עם הירידה בשימוש, היציאה מייצור והמחסור בחלקי חילוף זמינים. היום צריך סוג של ארכיאולוג טכני כדי להשמיש אותם. במאה העשרים ואחת פורמט המאסטר המקובל הוא עותק דיגיטלי, קובץ, של החומר המקורי, בין אם היה לפני כן פילם, תמונה או סאונד מוקלט. הקובץ הוא הנכס העתידי החשוב ביותר של כל ארכיון, בין אם ימוקם במרחב דיגיטלי, חסוי או גלוי, לקהל הרחב. בין אם הוא מוגבל בגישה, או מהווה מנוע חופשי ליצירת עתיד חברתי וקולנועי זמין.

המעבר מהפורמט הישן אל החדש הוא תהליך המשול ללידה. הדרך לא תמיד קלה – אבל התוצאה משמחת מידית וגם לאורך זמן.  אך לצד השמחה – נולדות גם בעיות חדשות. בתהליך ההמרה אנו יוצרים כמויות עצומות של מידע דיגיטלי חדש, אותו יש לאחסן ולגבות, ובמקביל כבר להתחיל לתכנן קדימה את המעבר לטכנולוגיה החדשה הבאה, כשזו תגיע – והיא תגיע. היא תמיד מגיעה. תמיד עם הבטחה להיות טובה יותר, מהירה יותר, משופרת. הבעיה שלנו היום היא איך מתקדמים בכל דור למדיום החדש – בלי לאבד את הישן. כמויות המידע המצטבר הן עצומות. אף על פי שמחיר האחסון הולך ויורד, עדיין יש מחיר מתגלגל שמחייבת ההתחדשות התמידית. שלב הדיגיטציה הראשון כשמו כן הוא – ראשון. יש לתכנן הגירה לפורמט חדש או למדיה חדשה כל 3-5 שנים, לצד שמירה על גיבויים של גיבויים של גיבויים. אין דבר מכמיר לב יותר מדיסק או קלטת, המכילים חומר נדיר, שאינם נפתחים.

זמן. סלילי פילם וסלילי קול מתיישנים בצורה לא יפה. הם מתעוותים, מסתלסלים, מתקשים, מתרככים, מאבדים את הצלילות ומתפוררים. מאמצי השימור חייבים להתמקד בתוכן הקיים,לפני הפיכתו לבלתי שמיש, תוך המרתו לפורמט דיגיטלי מתקדם, שיאפשר שימור והגירה לטכנולוגיות חדשות כאשר אלה יבשילו. שרשרת הגירה טכנולוגית זו מושגת אך ורק במימד הדיגיטלי, המציע שכפול בלתי מוגבל מעותק קיים. עקרון זה הפך למודל של שימור ארוך טווח בתחום האודיו והווידיאו, והוא קריטי עבור כל העוסקים בתחום.

בשיקום חומרי ארכיון אנחנו תמיד עוסקים בזמן. זמן עבר אל זמן עתיד, וכל מה שבתווך. זה יכול להתחיל במשפט אחד, בו אנחנו מיד מבינים אחד את השני בלי להכביר במילים, “תגיע אלינו מיד ” – פרויקט של המרת מאות סלילים לפנינו, ואפילו יש תקציב. אני נכנס לרכב וטס ללקוח לפגישה. המחסן אכן מלא קופסאות סלילי פילם מהרצפה עד התקרה. אני פותח אחד וריח נורא של חומץ פורץ אלי – עדות כואבת למצבו של הסליל הנמצא כבר בריקבון מתקדם. פותח קופסא נוספת ועוד אחת ועוד אחת. כל הסלילים במצב חומץ כזה או אחר. המירוץ נגד השעון מתחיל. “יש לנו חלון זמן לא גדול לבצע את הפרויקט” אני מבשר – החומרים כבר במצב נואש של התיישנות קיצונית, ומי יודע אם לא איחרנו את המועד. מצבם כל כך רעוע, שכל יום הוא קריטי. “אל תמשכו זמן, כרגע אני עוד יכול לעבוד על החומר שלכם אבל מי יודע מה יהיה מחר… “.

בחיים כמו בחיים, לא הכל קורה כמו שמתכננים. הכנת הטפסים והתקציב נמשכת עד הקיץ, וכבר עוברים כמעט ששה חודשים כשאני נפגש שוב עם סלילי הפילם. כיאה לפרוייקט בסדר גודל כזה, אני מארגן שליח, טנדר, ציוד, חדר, וצוות לטיפול בפרוייקט הטכני המורכב הזה, ובמקביל אני גם רוכש ציוד חדש, מתוך הכרה כי הפרויקט הגדול שלפני מצדיק את כל הפעולות האלה. אבל אז, כשאני פותח את הקופסא הראשונה – הפילם בתוכה נראה כמו בטון, קופסא שניה – בטון. קופסא שלישית רביעית חמישית – קופסא מאה – הכל אבוד. במהלך החצי השנה של ההמתנה כל האוסף המרשים הזה ירד לטמיון. מאות סלילי פילם ועליהם תיעוד חד פעמי של תולדות ארץ ישראל ומדינת ישראל – נעלמו לבלי שוב בענן אבק וריח חומץ נוראי, הריח המוכר כל כך לכל קולנוען דוקומנטרי. בפרויקט הזה היו רק מפסידים, וגם למדתי שיעור בחשוב חיים: אני לא נפגשתי עם הכסף על ההשקעה העצומה שלי והארכיון לא נפגש עם החומר שציפה לו. הזמן עובר. הזמן עבר. הזמן נגמר.  זמן לא עושה טוב לאוספים , ואני למדתי על בשרי שעוד שנה, פחות שנה בהחלט משנים את התמונה. (אנחנו עדיין עובדים יחד עד היום).

טריילר "בן גוריון - אפילוג"

אפילוג – צוות ההפקה עורך כבר כמה חודשים חיפוש חובק עולם אחר גלגלי סרט, שלגביו קיימת רק שמועה. ההפקה לא הסתיימה, החומרים נעלמו, ואיתם גם האנשים המעורבים בארץ ובעולם. המפיק והבמאי נסעו לבריטניה ולשוויץ בחיפוש אחר הנפשות הפועלות, או לפחות אחרי החומרים שהשאירו אחריהן – לשווא. אין אפילו קצה חוט. במקביל, ובלי כל קשר, אני מעביר את כל חומרי ארכיון בן גוריון מסלילים וקלטות ישנות לפורמט דיגיטלי, והמסדרונות מלאים בארגזי קרטון, המסודרים בסדר מופתי על פי מיקומם המקורי בארכיון. בשיחת נפש עם המפיק המיואש אני לומד כי מעבר לסרטים עצמם התגלה כי איש הסאונד של ההפקה המקורית, אי שם בסוף שנות השישים, תרם לארכיון, שעליו אני במקרה לגמרי עובד עכשיו, את חומרי הגלם שהיו אצלו, ויש תאור כללי שלהם. תן לי זמן לחפש, אני חושב שאני יודע על מה הוא מדבר, אני אומר לו. בתחתית אחד הקרטונים אני מוצא קופסא ובה 9 סלילים אדומים ,השווים לשש שעות ההקלטה שכל העולם מחפש אחריהן – הסרט “בן גוריון – אפילוג” חבר סוף סוף לפסקול המקורי שלו וניצל. עכשיו, אחרי חיפושים חובקי עולם,  יש קצה חוט ראשון להפקה – השאר, כמו שאומרים,  הוא היסטוריה.


יואב שדמה

יואב שדמה

מומחה בעל שם עולמי בשיקום ושימור חומרי ארכיון, פילם, ווידאו וסאונד. הוא הבעלים והמנהל של די.בי. דיגיטל העוסקת בדיגיטציה והמרה מתקדמת. בין לקוחות החברה: הספריה הלאומית, ארכיון שפילברג, ארכיון הסרטים של תאגיד השידור, ארכיון מדינת ישראל, להקת בת שבע, בית אריאלה ועוד. פרויקטים נבחרים: “רבין במילותיו שלו”, “כך ראינו”, “תולדות הפופ”, “הסלילים הגנוזים”, “זוהר סוף ידוע מראש”, “מאחורי עיניים כחולות”, “גן עדן”, “סלאח, פה זה ארץ ישראל”, “מגש הכסף” ועוד