ענת אורן

הומור הוא אולי שדה היצירה עם סרגל הביקורת המדיד ביותר. צחקו – לא צחקו. זהו. המבחן הקשוח הזה הופך את חייו של כל יוצר הומור לחרדתיים במיוחד. ענת אורן, שכותבת הומור, משחקת בתכניות קומיות ומופיעה במועדוני סטנדאפ, מכירה את החרדה הזו, על שלל מופעיה, מקרוב, והיא כותבת עליה כאן, הפעם לגמרי ברצינות.


שאלת הרלוונטיות של הקומיקאי מאיימת עליו כל ערב, בכל מועדון, מערכון, סדרה או תכנית אירוח בה הוא מופיע. זה מתחיל כבר בראשיתה של הקריירה, ולא נגמר אף פעם. יוצר קומדיה נבחן תמיד בחומרה רבה הרבה יותר מיוצר דרמה. בקומדיה אין לך הנחות – כשמאה אנשים צופים – אם הבדיחה לא עובדת, אף אחד לא ישים לב שהאסתטיקה של הצילום היא מחווה לפליני. בקומדיה – ההימור תמיד מרגיש יותר גבוה. כשאני רואה הצגה דרמאטית בנאלית אני לא מתמלאת בחצי מתחושת הבוז שעולה בי כשאני רואה הצגה קומית עם בדיחות ‘חמותי’. כשבדיחה לא עובדת – הצופה הופך כועס, כאילו הובטח לו שחרור אנדרופינים נעים, וכשהוא לא מקבל אותו זה יוצר אצלו תסכול רב. בסטנדאפ מרגישים את זה מיד. במועדון בחיפה עליתי אחרי סטנדאפיסט שבמשך עשרים דקות לא קיבל אפילו צחוק אחד. הוא ירד מהבמה, וכשעליתי הרגשתי את זה חזק, בפעם ראשונה בחיים: שנאה טהורה, מכוונת ומדוייקת של קהל. שתיקה של יותר מחמישים איש, שנושמים בדממה ביחד: “אם יקרה לך משהו רע – אנחנו נשמח”. השתיקה הרועמת הזו מפחידה מאוד. היא יכולה לקרות לך גם אחרי עשר שנים של נסיון, והסטנדאפיסט יודע את זה. סיינפלד מספר שב 2012 קומיקאי שחימם אותו הציג אותו כ”האיש הכי מצחיק בעולם”. איך שהוא שמע את זה הוא רץ לשירותים. הוא ידע שברגע הזה הקהל שילב זרועות, הזדקף בכיסא ושאל בהתגוננות תוקפת “באמת? הכי מצחיק בעולם”. אבל זה לא רק באיך שהציגו אותך. גם אם אף אחד לא הרים ציפיות –  בעצם זה שאתה עולה על הבמה, אתה אומר לאנשים: “אני מצחיק”, והקהל אומר, “תוכיח”.

במקרה הטוב, בו מתחילים לקבל תגובות חיוביות והצעות עבודה בתחום, חרדת “האם אני רלוונטית” חולפת, ומפנה מקום לחרדה הבאה: “האם אהיה רלוונטית בעתיד?”.  אני מנסה בכל כוחי לתרגם את החרדה הזו לשאלה שבאמת מעניינת אותי כיוצרת קומית, והשאלה היא לא “האם הבדיחה תמשיך להצחיק בעתיד” אלא “האם הבנאדם שסיפר אותה יצליח להתבגר ולצמוח יחד עם החברה, וימשיך לייצר אמת במסווה של בדיחות מצחיקות”. כי זה בגדול העניין. צחוק זו צורת תקשורת. כשמישהו צוחק מבדיחה שלי, אני יודעת שהוא גם הבין אותי, הסכים איתי והזדהה. לכן מאז ומתמיד תפקידו של הקומיקאי היה להעביר ביקורת חברתית בצורה מבדרת. אנחנו ליצן החצר – והממסד יודע את זה. הדוגמה שאני הכי אוהבת היא נאומי הפתיחה של טינה פיי (Tina Fey) ואיימי פוהלר (Amy Poehler) בטקסי הגולדן גלובס, שם הן הצליחו להצחיק את כל האולם עם בדיחות פמיניסטיות שבועטות להוליווד בביצים. ב 2015 טינה פיי סיימה את המונולוג עם הבדיחה: “ג’ורג’ קלוני התחתן השנה עם אמל אלמודין, אמל היא עו”ד לזכויות אדם שעבדה בפרשת אנרון, היתה יועצת לקופי ענאן בנוגע לסוריה, ונבחרה לועדת חקירה של שלושה אנשים, שחקרה את הפרות דיני המלחמה ברצועת עזה. אז השנה, בעלה מקבל פרס מפעל חיים”. הוליווד בתגובה מזמינה אותן לעשות את זה שוב ושוב, והן בתמורה צריכות כל טקס להוכיח שהן עדיין רלוונטיות. הן כמובן יודעות את זה. פיי אפילו פתחה את המונולוג בבדיחה: “אנחנו מנחות את הטקס בפעם השניה ברציפות, כי זה הוליווד, ואם משהו בערך עובד הם פשוט ימשיכו לעשות את זה עד שכולם ישנאו את זה”. אחד הסטנדאיפסטים הכי מוכרים שהצליח להישאר עדכני עד מותו (וגם אחר כך) היה ג’ורג’ קרלין (George Carlin). אין קומיקאי שמתהלך היום, שלא רואה בו כמקור השראה. ג’ורג’ קרלין הוא מסוג “הסטנדאפיסט הפילוסוף”, זה שתמיד מצליח להסתכל על העולם מהצד ולבחון אותו על פי אמות מידה שנכונות לכל זמן בו האנושות קיימת. זה משהו שהיה לו, משהו שאי אפשר לסגל, או לרכוש, או ללמוד. הוא טען ש”אנשים שרואים בחיים יותר מאשר בידור טהור מפספסים את הנקודה”. זה פשוט איך שהוא ראה את העולם, ומה שאפשר לו להצליח תמיד להיות רלוונטי. לא כולם משיגים את זה.

בסדרה הדוקומנטרית “חגיגה לעיניים”. רפי, הבן של אפרים קישון, מצטט את תגובתו של אבא לכישלונו של הסרט “שועל בלול תרנגולות”: “זה שהסרט לא הצליח לא נורא, עשיתי ארבעה סרטים שהיו הצלחה מסחררת, ואם אחד פחות מצליח זה עדיין סטטיסטיקה מצויינת, […] הבעיה היתה שאני עד היום חושב שהסרט הוא סרט טוב, ואם הרוב חושבים שהוא לא טוב ואני חושב שהוא טוב, אז כנראה איבדתי את הטאץ'”. זה היה הסרט האחרון שקישון עשה, בגיל 53. לא תמיד יוצר קומי מצליח לאורך זמן, לפעמים האבחנות שלו על החיים רלוונטיות רק לתקופה מסויימת, והוא לא מצליח להתפתח עם החברה והופך ללא רלוונטי. הבעיה היא שאתה לא תדע את זה עד שלא תגיע לשם, ותראה שאתה כבר לא מובן, ואף אחד כבר לא צוחק. וזה – משהו מאוד לא נעים לגלות.

אז עכשיו, אחרי שביססנו את זה שלספר בדיחות כמקצוע זה סיכון כלכלי ונפשי כאחד, השאלה המתבקשת היא “למה לעזאזל אני עושה את זה?”

התשובה, נראה לי, היא שאין לי ברירה. מאז ומתמיד סיפרתי בדיחות וסיפורים מצחיקים, זה לא משהו שבחרתי לעשות. זה משהו שיצא ממני כבר בגיל צעיר מאוד. לא תמיד זה היה מצחיק, אבל תמיד זה ניסה. אני לא חושבת שיש לי, או לשאר הקומיקאים, הרבה ברירה. לטובים בינינו, וגם לפחות טובים. אני רואה בכל ערב סטנדאפ את הסטנדאפיסטים לידי, וזה מאוד ברור. אנחנו לא יודעים למה אנחנו עושים את זה. הרבה מזה קשור לאהבה לתחום ולקומדיה, והרבה מזה נובע ממשהו בפנים שאומר לנו לעשות את זה. לפעמים אני חושבת שזה פשוט הבילוי המועדף עלינו. יש אנשים שהולכים למסיבות. אנחנו הולכים להופיע ולהצחיק עם חברים. מי שיכול להתפרנס מזה זה בכלל מדהים. אני לא חושבת שסיינפלד ממשיך להופיע כי הוא חושב שחייבים לשמוע את הדברים שיש לו להגיד. הוא ממשיך להופיע כי זה הדבר היחיד שהוא אוהב ויכול לעשות – לצחוק על דברים שקורים לו, ולשתף קהל במחשבות שעולות לו בראש, כי הן לא מפסיקות לעלות, המחשבות. בהלוויות, בחתונות, הן מעירות אותנו באמצע הלילה, רודפות אותנו כל הזמן. האם סיינפלד עוד רלוונטי? האם נקודת מבטו הייחודית מערערת לי את תפיסת העולם וצובעת מחדש את המציאות? אולי לא. האם כריס רוק בהופעה שלו גרם לי לרעוד מצחוק מהתוכן של הדברים שהוא אמר? או אולי זו היתה רק הכריזמה על הבמה והנסיון המטורף שלו שעשו את זה, ושאם יורדים לעומקן של הבדיחות הן קצת מיושנות?

דבר אחד אני יודעת בוודאות – הם היו מספיק טובים בעבר כדי למלא אולמות, וגם הקהל שבא להופעות האחרונות יצא מרוצה מאוד. אבל בעיקר – אני בטוחה שהם לעולם לא יפסיקו לנסות לעשות את זה.

ועל כל אלה צץ פחד חדש ונורא בעולם הקומדיה בעידן הפוליטקלי קורקט: “מה יגידו עלי ברשתות החברתיות?”.

התשובה שלי לשאלה הזו היא חדה ומאד ברורה: בדיחה טובה שנאמרת צריכה להצחיק עכשיו, ואך ורק להצחיק. היא לא צריכה לקחת בחשבון אף אחד ושום דבר, היא צריכה להעביר אמת בצורה מבדרת. כשצ’נדלר מזועזע מזה שאבא שלו הוא טרנס סקסואל אסור לנו להיפגע בדיעבד מההתנהגות שלו אז, מכיוון שהיא היתה שחרור קומי לעניין חברתי שצף, שלא ידעו איך להתמודד איתו. צריך לשמוח שלא פחדו להתעסק עם נושא מורכב ולתת לו במה, גם אם אופן ההתמודדות היה שטחי וסטריאוטיפי. זה נתן לי כצופה בעבר כלים להתמודד בצורה קלילה עם נושא רציני, וממשיך לתת לי היום פרספקטיבה על איך השתפרנו כחברה.

לאמירה “זה מקבע דפוס מחשבתי פוגעני” אני עונה: “אז איך התקדמנו לאיפה שאנחנו היום?”. אני חושבת שאם מסתכלים על מופע סטנדאפ ישן מנקודת מבט סובלנית וחיצונית, מגלים את האמת: מופע סטנדאפ פופולרי הוא קפסולת הזמן החברתית המדוייקת ביותר שאפשר למצוא. זה נכון שמופע סטנדאפ של ריצ’רד פריור (Richard Pryor) משנות השבעים לא יהיה מצחיק היום באותה מידה שהוא היה מצחיק אז, ובדיחות על ההבדלים בין לצאת עם אישה שחורה ולצאת עם אישה לבנה נשמעות היום מוזר, אבל הוא ייתן לצופה מושג מדויק על תחושותיהם של השחורים בארצות הברית באותן שנים. נכון שבמופע של ביל בר (Bill Burr) יש שנאה לפמיניזם והוא צוחק על האמרה ש”להיות אמא זו העבודה הכי קשה בעולם” בכך שהוא אומר: “באמת? אה נכון, כל האמהות שמתו בשנה האחרונה מריאות שחורות, משאיפה של כל אבק הפחם” וממשיך: “נשים כל הזמן טופחות לעצמן על השכם על כמה קשים החיים שלהן, ואף אחד לא מתקן אותן, כי רוצים לזיין אותן […] העבודה הכי קשה בעולם, אני חשבתי שלזפת גג ביולי בתור ג’ינג’י זה קשוח, אבל האמהות האלה מתכופפות מעבר לקו המותן, מכניסות דיסק די וי די בנגן די וי די. אני לא יודע איך הן עושות את זה ” וכן – הוא יוצא מאוד שוביניסט, אבל התסכול שלו כגבר לבן שיוצא החוצה דרך הבדיחות הוא עדות לשינוי חברתי אמיתי שקורה לנו. לכן אסור לקומיקאים לצנזר את עצמם. לא כשהצנזורה באה מהממסד ולא כשהיא באה מארגוני זכויות אדם שונים שבצביעות מבקשים גם חופש ביטוי וגם למחוק מילים מהשפה.

פחדים ילוו את הקומיקאי לכל אורך הדרך. הוא יכול לתת להם להכניע אותו ולהפוך אותו לעבד מרצה, או לנסות להדחיק אותם ולהפוך לאגו מניאק. אני מציעה דרך שלישית – לקבל את הפחד, להכיל אותו ולצמוח ממנו. להפוך את הפחד לתמריץ בריא לעבודה קשה של בדיקת הגבולות שלך, חידוד ושכתוב הבדיחות, תוך שאתה נשאר נאמן לעצמך. בין אם אתה יוצר שהצליח להתפתח, או יוצר שנתקע במקום, אם אמרת פעם אחת בדיחה אחת בקול רם, והיא הצחיקה מישהו מהבטן, אתה יכול להיות סמוך ובטוח שהכנסת לחיים פיסת אמת, שדייקה ביקורת חברתית נוקבת, והפכה לפיסת היסטוריה קטנה. ואם זה בדיחת פלוץ על אחת כמה וכמה.


ענת אורן

ענת אורן

בת 31, תסריטאית, שחקנית וסטנדאפיסטית. למדה במכללת ספיר במסלול טלויזיה 2010-2014. פרוייקט הגמר שלה, “אוי ענתי”, נחנך על ידי מודי בר און, וזכה בפרס הפיילוט הטוב ביותר בפסטיבל קולנוע דרום 2015. יצרה, כתבה ושחקה בשתי העונות (עד כה) של הסדרה “רון”, יחד עם רון פלדמן. היתה מועמדת לפרס האקדמיה הישראלית לקולנוע על התסריט הטוב ביותר לסדרה קומית ב 2015 וב 2017, ולסדרה הטובה ביותר ב 2017. עבדה כעורכת משנה בתכנית הטלויזיה “מה נסגר?”, וכותבת בתכנית “פעם בשבוע עם תם אהרון”.