איך אפשר ליצור מתוך געגוע, אובדן וטראומה? ומי יכול לספר את הסיפור של מי שחוו את האסון על בשרם?
במאמרה, שירה הברון מפנה את מבטה אל ספרה של מיכל לביא, געגועים: על רגש בקולנוע, ומתוכו נעה אל שאלה רחבה וכואבת יותר על היצירה הקולנועית שנולדת מתוך 7 באוקטובר. היא כותבת על היוצרים והיוצרות מהדרום, על הקושי לחזור אל המצלמה, על הפער שבין מי שחיו את האירועים לבין מי שמספרים אותם מבחוץ, ועל הצורך של קהילה שנפגעה לדרוש את מקומה בסיפור של עצמה.
במסגרת פסטיבל קולנוע דרום, שיתקיים בין 1–5 בנובמבר, יתקיים מפגש עם מיכל לביא לרגל ספרה געגועים: על רגש בקולנוע. המפגש יעסוק ברגש, געגוע וקולנוע, ובאופן שבו יצירה יכולה לנסות לתת צורה למה שלעתים נדמה שאין לו מילים.

על געגועים, על כתפי נפילים

רק עכשיו אני מרגישה שאני יכולה לחזור ליצור סרטים. שלוש שנים אחרי המחדל, האסון הנורא שקרה לנו, לכל כך רבים ואהובים וגם למשפחתי, ולמרות שמחודש דצמבר 2023 השתדלתי להרים את המצלמה שלי ולתעד - רק עכשיו אני יכולה לחזור ליצור. וזה לא כי מספיק זמן עבר, לא שיש פרספקטיבה, אלא כי בעצם לאורך כל הזמן הזה, במקביל למאבק על החזרת החטופים וסיום המלחמה, אני מבינה שהתבסס כאן גוף יצירה דרומית ומקומית-אישית אודות השבת השחורה, שהוא קריטי על מנת שנוכל לדרוש את המקום לספר את הסיפור שלנו בעצמנו. 
לאורך קריאת ספרה הנפלא של מיכל לביא, "געגועים: על רגש בקולנוע", התלבטתי מה אוכל לכתוב עליו. לביא, יוצרת וחוקרת קולנוע שהכרתי בתקופת המלחמה ובזמן הזה הפכה ללא פחות מחברת נפש, חוקרת בספרה החדש פרקטיקות קולנועיות להבעת רגש הגעגוע. הספר החל להיכתב בעקבות מות סבתה היקרה, אך, איך אומרים? "קיבל תפנית" לאחר 7 באוקטובר, 2023. כעת לרגש אותו ביקשה לביא לחקור נוספה משמעות חדשה, רובד חדש שאף אחד מאיתנו לא תיאר לעצמו שיכול להתקיים: גיסה של לביא, עמרי מירן, נחטף לעזה, ושם הופקר 738 ימים עד שהושב בעסקה. זאת בנוסף להיותה נצורה בביתה בזמן מתקפה חסרת תקדים וטבח נוראי, כאשר אחותה ואחייניותיה בנות ערובה. אני מדמיינת את לביא עומדת מול מחקרה בעוד בור עמוק של געגוע לא נתפס ממשיך להיפער בליבה, אך היא ממשיכה לנסות ולהתנסח באומץ.  
לביא משלבת בספרה שפה אישית, ראויה לנושא הרגיש והכואב אותו היא חוקרת, וחושפת את המניע שממנו יצאה לכתיבה. היא מתארת את תשוקתה הגדולה לבסס מחקר אודות רגש שפגש אותה באופן כה אישי ומוצאת את הכוחות לא רק לפרסם אותו בזמן מאבק והתמודדות משפחתית וקהילתית רחבה עם 7 באוקטובר, אלא גם לקשרו להווה הזה בדיוק. כנגד הביטוי הכה רווח עד היום, "אין מילים", לביא מוצאת אותן באופן מבריק בתוך האסון שממשיך להתרחש. 
וטוב כל כך שעשתה זאת. בזמן קריאת מחקרה המעמיק והמרתק של לביא שהוא גם, באופן לא שגרתי בעולם האקדמי, מרגש, הרגשתי כי היא מצליחה לנסח בזמן אמת מושגים וכלים להתמודדות קולנועית ויצירתית עם המציאות הבלתי נתפסת ובכך מחווה אל עבר דרך פוטנציאלית - עבורי, עבור קהילת יוצרים שלמה שנפגעה על בשרה מהאסון ומבקשת ליצור, ואולי גם עבור יוצרים "מבחוץ", כאלו שעליהם החובה למצוא דרך לגשת למה שאם לא חווית אותו, אולי לא ניתן להבין. 
תקופה ארוכה מאוד אחרי השבת השחורה מספרי הסיפורים שנפגעו באופן אישי הסתובבו בארץ ובעולם במטרה להציל חיי אדם. בינתיים, מה שקרה הפך לסיפור על ידי אחרים, חיצוניים, אלו שיכלו להיות שם באותה המידה, אך לא היו. ידיהם היו פנויות ליצור, בזמן שידיים אחרות נאבקו. לאורך השנים הללו (ולא להאמין שמדובר היה באסון של שנים) גם אני נאבקתי. לכל אורך הדרך חבריי, מרציי, כל סובביי הקולנוענים הפצירו בי לצלם, לצלם, לצלם. שלא ישתמע אחרת: אני רציתי לעשות זאת והקריאות גם לווו בתמיכה רבה. שבועות אחרי הטבח ואל תוך המאבק להשבת החטופים היה ברור לי: אני לא מאלה שיובילו מחאות ברחובות, אני לא אהפוך למנהיגה חברתית, אני (לטוב ולרע) עדיין רוצה להיות במאית. אבל בפועל, גם אם המצלמה צילמה, אני עדיין לא הרגשתי שיצרתי. פחדתי, ציפיתי לתהליך שלא קרה, התייסרתי באשמה, הרי כל פעולה שלא קשורה להצלה, מה מהותה? פנו אלי יוצרי קולנוע שאני מכירה כדי לבקש לצלם אותנו. מצאתי את עצמי בעמדה לא טיפוסית עבורי, מול המצלמה, הרגשתי כמו קורבן שלה. פעם אחת זכורה לי במיוחד היא כאשר קולנוענים, שהם באמת אנשים אהובים ומדהימים, הגיעו לבית הוריי כדי לצלם את ההתארגנות שלנו לרגל השבת שישה מבני משפחתי מהשבי. באותו הערב שכבר כלל התמודדות לא פשוטה בלשון המעטה, מצאתי את עצמי מתמודדת גם עם התחושה העזה והצורבת, איך יכול להיותת שאחרים מצלמים את הסיפור שלי? 
לאורך שלוש השנים האחרונות הרגשתי שאני יוצרת בהקפאה. עוד לא הבנתי כיצד אני יכולה להתנסח מול העולם החדש הזה, שבו ערך החיים לווא דווקא ראשון בתור, בו קרוב משפחתי יכול להינמק בשבי 505 ימים ואף אחד לא ימהר להצילו. השבתו של רן גואילי ז"ל מהשבי, בינואר 2026, שמה קץ לתופעה הזו שנקראת הפקרת חטופים בעזה. ביום הזה כולם חייכו אליי, הקלה. ברגע אחד יותר משנתיים של מאבק על חיי יקירינו הסתיים. אני לא מאחלת לאף אחד לחוות את מה שחווינו, אבל הלוואי שלרגע אחד כל האנשים היו חשופים לתחושות האלו שכה קשה לתקשר, רק לרגע אחד היו מרגישים את עוצמת הכאב הכה מרובד, כך אולי היה מעט קל יותר להמשיך עם החסר שלעולם לא יתמלא.  
בעולם החדש הזה, בו פער מתמיד מפריד ביני לבין האחר, שלרוב לא מודע בכלל לכך שהייתה נקודה בזמן בה החיים נחצו לעולם הקודם והעולם החדש, צריך קהילה. בני משפחות חטופים התקבצו יחד על דעות ורקעים שונים למען מטרה משותפת, וכך צריכים לעשות גם אנחנו כיוצרים: דרומיים, וכאלו שחוו את האסון על בשרם, בהשאלה אולי ניתן לקרוא להם: מקומיים. כמוני. בימינו, יש הרבה דברים לעסוק בהם (טקסט זה נכתב לפני הבחירות, בנקודה זו העתיד טרם ידוע), אך המטרה לספר את הסיפור שלנו מאגדת תחתיה הרבה, והיא משמעותית לחיי הנפש, לשיקום, לריפוי שלנו ושל הסובבים אותנו. אני שמה בצד את האופן בו אותם סיפורים שיסופרו דרך האמצעים שלנו ישפיעו על קהילות עם דעות שונות, מקומיות ובינלאומיות: הצורך לספר את הסיפור שלנו בקולנו, לפחות עבורי, נובע מצורך הרבה יותר בסיסי, פיזי כמעט. מה שקרה קרה לנו, אנחנו יודעים איך זה מרגיש, אנחנו היינו שם. בזמנו, רובנו לא יכולנו לספר את זה, כי חיינו את זה. כעת, אנחנו צריכים למצוא את הכוחות לדרוש את מקומנו בהובלת הנרטיב. אני מוקירת תודה ליוצרים וליוצרות הדרומיים והמקומיים שהביאו לעולם סרטים וטקסטים בכל צורותיהם בשלוש השנים האחרונות, ולאלו שפעלו בשיתוף פעולה עמנו. אני מרגישה עכשיו שאני יכולה לעמוד על כתפי נפילים. "געגועים: על רגש בקולנוע" הוא טקסט משמעותי במיוחד, בתחומו וגם בכלל, ובהקשר טקסט זה, מהווה אבן דרך קריטית בטווית הנרטיב שלנו, הקהילה הפצועה שכל כך מגיע לה לקבל כעת את הבמה.  

שירה הברון

שירה הברון היא תסריטאית, במאית, אוצרת ומנהלת פרויקטים בתחומי הקולנוע והתרבות. סרטה הקצר הראשון "מעבר לדלת" הוקרן במסגרת תחרות דיאמונד לקולנוע קצר בפסטיבל ירושלים 2025. ממייסדות "פרויקט הקולנוע הבלתי נתפס" ולקראת סיום לימודיה בחוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב. בימים אלו עובדת על סרטה התיעודי הראשון באורך מלא. ב-7 באוקטובר 2023, שלושה מדודיה מקיבוץ בארי נרצחו, שישה בני משפחה נוספים נחטפו לעזה. היא מתגוררת בתל אביב.
 

קרדיט צילום: עינת ברק