כשהאורות נדלקים אחרי הכתוביות

בעידן שבו צפייה בסרט הפכה לחוויה בודדת מול מסך אישי, מתן ילגין, סטודנט בבית הספר לאמנויות הקול והמסך, מבקש לחזור לקסם של החשיכה המשותפת. בטקסט שלפניכם הוא משתף בהקמת "הקולנועית" – יוזמה עצמאית שהקים יחד עם מיכל ארטיומוב, שהחלה מהקרנות ספונטניות באודיטוריום של בית הספר והפכה לקהילה תרבותית חיה, המבקשת להחזיר לקולנוע את מעמדו כאירוע וכמקום מפגש.

אנחנו חיים בתקופה שבה כמעט כל סרט נמצא במרחק כמה לחיצות. אפשר לעצור, להריץ, לענות להודעות באמצע או לדחות את הצפייה לעוד יום. לכאורה, אין שום סיבה לצאת מהבית בשביל סרט. ובכל זאת, משהו מהותי הולך לאיבוד כשקולנוע הופך לעוד תוכן ברשימה אינסופית של דברים לצרוך. הקרנה משותפת מחזירה לסרט את המעמד של אירוע. היא דורשת מאיתנו להקדיש לו זמן, להיות נוכחים באמת ולהסכים להניח לרגע את שגרת היומיום. כשאי אפשר לעצור כל חמש דקות או לעבור למסך אחר, אנחנו מעניקים לסרט את תשומת הלב שהוא מבקש ולעיתים הוא גם מגלה לנו דברים שלא היינו מבחינים בהם לבד. יש גם משהו עמוק בידיעה שעשרות אנשים בחרו להקדיש בדיוק את אותו הערב לאותה היצירה. בעולם שבו כל אחד חי בתוך אלגוריתם שממליץ לו על משהו אחר, הקרנה משותפת יוצרת רגע נדיר של חוויה תרבותית משותפת. לא רק “אני ראיתי סרט”, אלא “אנחנו ראינו את אותו הסרט”.

הקולנועית לא התחילה כרעיון גדול או כתוכנית מסודרת. בשנת הלימודים של 2025, בלי שתכננו את זה, כל אחד מאיתנו, מיכל ארטיומוב ואני, התחיל לקיים הקרנות משלו באודיטוריום של בניין 1. כל אחד בחר סרטים, קבע יום ושעה, והזמין אנשים להגיע. רק אחרי כמה הקרנות הבנו שאנחנו בעצם מנסים ליצור את אותו הדבר. במקום להמשיך בשתי יוזמות נפרדות, איחדנו כוחות והקמנו את “הקולנועית”: בית להקרנות קבועות, שנועדו לבנות מסורת וקהילה סביב קולנוע.

בדיעבד, אני חושב שמה שחיבר בינינו לא היה רק האהבה לקולנוע, אלא התחושה שחסר בבית הספר מקום שבו אפשר פשוט לראות סרטים יחד. לא כחלק משיעור, לא במסגרת מטלה ולא כדי לנתח אותם לקראת מבחן, אלא מתוך הרצון להקדיש ערב שלם ליצירה אחת. בהתחלה לא ידענו אם יגיעו חמישה אנשים או חמישים, ואם המועדון יחזיק כמה שבועות או כמה שנים. ידענו רק שאנחנו רוצים לפתוח את הדלת, לכבות את האורות, ולהזמין אנשים לשבת יחד מול אותו המסך. 

אחד הדברים שהבנו די מהר הוא שמועדון קולנוע לא יכול להיות אוסף של הסרטים האהובים על המארגנים שלו. גם אם יש לנו טעם אישי, רשימות אינסופיות של סרטים שאנחנו רוצים להראות והתלהבות גדולה מהם, ברגע שהמועדון שייך לקהילה - גם הבחירות צריכות להיות שלה. הבחירה בסרט היא למעשה הזמנה לשיחה. כל הקרנה אומרת משהו על המקום שאנחנו רוצים ליצור ועל האנשים שאנחנו רוצים להפגיש. לכן חשוב שהבחירה לא תהיה חד-כיוונית. אנחנו יכולים להציע ולהמליץ, אבל אנחנו גם צריכים להקשיב למה שמסקרן את האנשים שמגיעים, אילו סרטים הם רוצים לגלות, ואילו קולות עדיין לא נשמעו. יש בזה גם מידה של ויתור. לפעמים הסרט שהכי היינו רוצים להקרין יפנה לקהל קטן מאוד, ולפעמים דווקא סרט שלא היינו חושבים עליו יהפוך לערב בלתי נשכח. 

לכן פתחנו את הרשימה לכולם. דרך קובץ גוגל משותף, התחלנו לקבל המלצות, לשמוע בקשות, לנהל שיחות ולהבין מה חסר. הופתענו לגלות שלא מעט מהסרטים שאנשים ביקשו בכלל לא עברו לנו בראש.  לא כל סרט יוקרן, כמובן, אבל כל הצעה היא סימן לכך שמישהו מרגיש שהמועדון הזה הוא גם שלו. מבחינתנו, זו הצלחה גדולה לא פחות מאולם מלא.

מה המשמעות של לשבת עם עשרות אנשים זרים ולשתוק שעתיים? מוזר לחשוב על זה, אבל קולנוע הוא אחד המקומות היחידים שבהם אנשים זרים מסכימים לשבת יחד בשקט ובחושך מוחלט במשך שעתיים. בלי להכיר זה את זה, בלי לדבר, בלי לדעת כמעט שום דבר אחד על השני. ובכל זאת, כולם עוברים את אותו המסע הרגשי. במהלך הסרט אנחנו אולי לא מחליפים מילה, אבל אנחנו מגיבים יחד. צוחקים באותו רגע, עוצרים את הנשימה באותה סצנה, מרגישים את אותה דממה אחרי סוף מטלטל. יש משהו מנחם בידיעה שהרגש שלך אינו מתקיים רק אצלך, אלא חולק מרחב עם אנשים נוספים.

התוכנית האמנותית של הקולנועית נבנתה מתוך רצון ליצור מסגרת קבועה של מפגשי קולנוע, המתקיימים בדרך כלל בימי ראשון ושלישי, בהתאם לזמינות האודיטוריום. עם זאת, ההקרנה היא רק נקודת ההתחלה. כל סרט נבחר מתוך שאיפה לעורר מחשבה, דיון ומפגש בין הקהל לבין היצירה. לכן, לצד ההקרנות, נפעל לקיים שיחות עם במאים, תסריטאים, שחקנים, חוקרי קולנוע ואנשי מקצוע נוספים, וכן עם אנשים המחזיקים בזיקה אישית או מקצועית לנושאים שבהם הסרטים עוסקים.

במהלך חודש הגאווה החלטנו להקדיש את ההקרנות לסרטים שעוסקים בחוויות להט”ביות, כל אחד מזווית אחרת. רצינו שהתוכנית לא תהיה רק מחווה ללוח השנה, אלא הזדמנות להכיר יצירות שהשפיעו על הקולנוע ועל השיח החברתי בישראל ובעולם. אחד הסרטים שהקרנו היה יוסי וג’אגר של איתן פוקס, שיצא בשנת 2002 ונחשב לאחד הסרטים הישראליים המשמעותיים שעסקו באהבה בין שני גברים בתוך מסגרת צבאית.

ההקרנה הזו הייתה מבחינתי רגע משמעותי במיוחד עבור הקולנועית. איתן פוקס הצטרף אלינו לשיחה בזום מביתו באיטליה, ומה שתכננו כשיחה קצרה הפך כמעט לשעה וחצי של שאלות, זיכרונות ושיחה פתוחה. דיברנו על תהליך היצירה של הסרט, על ההחלטות האמנותיות שקיבל לאורך הדרך, ועל המציאות הישראלית שבתוכה הוא נולד. אבל לא פחות מזה, דיברנו על האופן שבו הסרט התקבל כשהוקרן לראשונה בחברה הישראלית בכלל, ובצה”ל בפרט. היה מרתק לשמוע כיצד סרט שבמרכזו זוג חיילים הצליח לפתוח שיחה במקום שנתפס במשך שנים כאחד הסמלים המובהקים של גבריות ונוקשות. עסקנו בשאלה כיצד השתנתה עם השנים קבלתן של דמויות להט”ביות על המסך, כיצד השתנתה תגובת הקהל ואיך יצירה קולנועית יכולה לעיתים להקדים את השיח הציבורי ואף להשפיע עליו. באותו ערב הבנתי שאנשים לא הגיעו רק כדי לצפות בסרט. הם הגיעו כדי להשתתף בשיחה שהסרט ממשיך לעורר גם יותר מעשרים שנה אחרי שנוצר.

סרטים גדולים לא באמת מסתיימים כשהכתוביות עולות. לעיתים דווקא שם הם מתחילים. הם משאירים שאלות פתוחות, רגשות שקשה להגדיר ומחשבות שמבקשות לצאת החוצה. השיחה שאחרי היא המקום שבו כל אלה מקבלים צורה. מדהים לגלות כמה אנשים יכולים לראות בדיוק את אותו הסרט ולצאת ממנו עם חוויות שונות לחלוטין. מישהו התמקד בפרט קטן שאחר בכלל לא שם לב אליו. מישהי התחברה לדמות שנראתה לאחרים בלתי נסבלת. דרך נקודות המבט האלה הסרט ממשיך להשתנות גם אחרי שהוא נגמר. לפעמים השיחה אינה נועדה למצוא את הפרשנות הנכונה, אלא להבין למה הסרט פגש כל אחד במקום אחר. 

מה זה אומר להקים קהילה סביב קולנוע במקום שבו לכאורה כולם רק “באים ללמוד”?

מכללה היא מקום של קורסים, מבחנים והגשות, אבל החיים במכללה מתרחשים לא פחות בין השיעורים. דווקא ברגעים שאין עליהם ציון. הקולנועית נולדה מתוך הרצון ליצור עוד מרחב כזה. מועדון קולנוע יוצר מרחב שבו סטודנטים ממסלולים שונים ושנים שונות נפגשים לא סביב מטלה, אלא סביב סקרנות. אין ציונים, אין נוכחות חובה ואין דרישות. רק אנשים שבחרו להגיע כי משהו בסרטים מעניין אותם. קהילה לא נבנית מתוך מערכת שעות, אלא מתוך רגעים שאנשים בוחרים לחלוק גם כשהם לא חייבים.

במובן הזה, מועדון קולנוע הוא הרבה יותר ממקום שמקרין סרטים. הוא הופך למרחב תרבותי. מקום שבו מותר להתווכח, להסכים, להתרגש, לצחוק ולהכיר אנשים דרך הטעם שלהם בקולנוע.

בעיניי, זה גם מה שקולנוע תמיד ידע לעשות. הוא מפגיש אנשים סביב סיפור, אבל בסופו של דבר הסיפור הגדול יותר הוא זה שנוצר ביניהם. הסרט נגמר אחרי שעתיים, אבל התחושה של להיות חלק ממקום, של להכיר אנשים דרך יצירה, ושל לדעת שיש ערב בשבוע שבו אפשר פשוט להגיע ולהרגיש שייך נשארת הרבה אחרי שהמסך מחשיך.

לצד הפעילות באודיטוריום, אנו מפעילים קבוצת עדכונים בוואטסאפ ועמוד אינסטגרם, המשמשים כערוצי התקשורת המרכזיים של הקולנועית. דרך הפלטפורמות הללו אנו מפרסמים את תוכנית ההקרנות, משתפים מידע על סרטים ואורחים, מעלים תיעוד מהמפגשים ומעודדים את חברי הקהילה לקחת חלק בפעילות. הנוכחות הדיגיטלית מאפשרת לשמור על קשר רציף עם הקהל גם בין ההקרנות, לחזק את תחושת השייכות ולהרחיב את מעגל המשתתפים.

ככל שהקולנועית גדלה, הבנתי שהמטרה שלנו היא קצת פרדוקסלית. מצד אחד, אנחנו הקמנו אותה. מצד שני, ההצלחה האמיתית שלה תהיה דווקא ברגע שבו היא כבר לא תהיה שלנו. כשסטודנט חדש ישמע על ההקרנות מחבר ולא מאיתנו. כשמישהו יציע סרט כי הוא מרגיש שיש לו זכות להשפיע. כשאנשים יגיעו גם אם אנחנו לא נהיה באולם באותו ערב. קהילה אמיתית מתחילה לחיות ברגע שהיא כבר לא זקוקה למי שהקים אותה. אני מקווה שיום אחד ניכנס לאולם, נסתכל סביב ונרגיש שאנחנו כבר רק חלק מהקהל. מבחינתי, זה יהיה הרגע שבו נדע שהקולנועית הצליחה.

מתן ילגין

במאי, תסריטאי, צלם ועורך, יוצר קולנוע עצמאי וסטודנט לקולנוע בבית הספר לאמנויות הקול והמסך במכללה האקדמית ספיר. מנסה למתוח את גבולות הז׳אנרים, לראות את המוכר מזווית חדשה, ולספר אותו כך. חוקר זהות, זיכרון וחוויה אנושית דרך קולנוע אישי.  סרטו הדוקומנטרי ״לאסוף את השברים״ שיצר במסגרת לימודיו הוקרן בפסטיבל (RIFF (Rome International Film Festival בג׳ורג׳יה, ארצות הברית. עובד כעת על סרט הגמר העלילתי שלו.