כמה מילים על אסופת הסרטים ״רישומי נפש״, גבולות הכאב והיצירה (וגם קצת עליי)

כיצד צוללים אל מעמקי הטראומה מבלי לפרק את הגנות הנפש? במאמר זה חושף אופיר טריינין, במאי ומרצה בבית הספר, את "רישומי נפש" – אסופת סרטים דוקו־פואטיים של חמישה יוצרים ויוצרות צעירים מהנגב המערבי. הליווי הקולנועי, האישי והרגשי של היוצרים.ות מציע מבט ישיר על גבולות הטיפול והיצירה, ועל המרחב העדין שבו הקולנוע והתהליך הנפשי הופכים לאחד.

מאי 2026, סינמטק תל- אביב

יום שלישי אחה"צ, פסטיבל דוקאביב 2026. זה מתחיל בקוקטייל חייכני, חיבוקים, יין, סוג של מסיבה, אבל עוד מעט על המסך יעלו 5 סרטים קצרים של יוצרים דרומיים שבחרו לספר את סיפורם האישי, כמעט שלוש שנים אחרי השביעי באוקטובר. כל אחת ואחד מהם בחר להביא את נקודת מבטו האישית: אחת על אובדן התמימות סביב התעלמות ארגוני נשים בעולם ממעשי האונס בשביעי לאוקטובר (שי בסקין), אחר על רצונו לחזור לצייר אחרי שלחם בעזה והמראות שצרבו את נפשו (יונתן דומוש), אחר על רצונו למצוא אהבה בתוך כל הכאוס שמתחולל (גל רוכברגר) אחת על שאלה של בית דרך נקודת המבט של הצמחיה (אלה הדר ליליאן) ואחר על הבית שהיה ואיננו בניר עוז ושאלת ההמשך (גיא גבריאל בבל).

שישה חודשים קודם לכן הכל התחיל ביפו העתיקה, שם מתרחש כבר כמה שנים מיזם מיוחד וחשוב שנקרא "JAR – Old Jaffa Artists Residency". הקונספט של ה"רזידנסי" הוא שהות אמן על מנת ליצור. בבית מהמם ביופיו המשקיף לים בעיר העתיקה ביפו מתרחש הפרויקט. במחזור הראשון היו בו אמניות שהגיעו מאזור הלחימה  באוקראינה, בהמשך אמנים.ות פלסטיים מהעוטף ומהצפון, מחזור של מוסיקאים מהעוטף ואז הגיע תורו של הקולנוע. הפעם נבחרו יוצרים.ות מהנגב המערבי שיעסקו בנושא "בחירה בריחה". את התכנית הגה רני בלייר (ששימש גם כמנהל האמנותי) יחד עם צוות ה"רזידנסי". משימת ליווי המקצועי של הסרטים ניתנה לבמאית איריס זכי ולי. "מטאפור" בראשות הילה גיא ורונן מכליס בלזם הייתה אמונה על הצד ההפקתי. האתגר הגדול שעמד בפנינו היה כיצד מצליחים לייצר סרטים משמעותיים ב-4 חודשים בלבד.

קרדיט צילום: אפרת מזור

כבר במפגשים הראשונים הרגשנו והבנו שכל אחד מהיוצרים סוחב עמו טראומה כזו או אחרת. רצינו שהסרטים יהיו מאד אישיים, אבל במפגש עם היוצרים התחושה הייתה שהם לא באמת מצליחים או רוצים להיכנס פנימה אל מעמקי נפשם. ההבנה הייתה שזו ככל הנראה משימתנו העיקרית- כיצד מחד מצליחים לצלול פנימה ומאידך שומרים ברגישות על בריאותם הנפשית. העיסוק הזה בנפש האדם, טראומות ויצירה מלווה אותי כמעט בכל היצירות שלי. הטריגר לכולן היא חוויה טראומטית שעברתי בעצמי בהודו בשנת 1995. אספר מעט על המקרה כי הוא רלוונטי להמשך.

הודו ורנאסי 1995

טיול אחרי הצבא. אני נמצא בורנאסי, אחת הערים הקדושות ורווית הניגודים בהודו. מצד אחד נהר הגנגס, חיים תוססים צבעים וטקסים מפוארים ומצד שני המוות הנוכח בכל פינת רחוב בשל טקסי שריפת הגופות. כמדי ערב אני יושב בגסט האוס המקומי. אני מטייל לבד אחרי שנפרדתי מחברה. אני מחליט בשביל להמתיק את תחושת הבדידות לשתות באנג לאסי שזה משקה שבתוכו יוגורט וכמויות לא מבוטלות של גראס. אני שותה די מהר כוס גדולה, זו הפעם הראשונה שאני מנסה משהו כזה, במהלך הטיול עישנתי פה ושם אבל אף פעם לא ניסיתי משהו ישר לקיבה. 

חולפות מספר דקות אני לא מרגיש כלום. אני ממשיך לשבת מתבונן באנשים היפים שאוכלים ארוחת ערב ואז בום, משהו חזק תוקף אותי כמו מעין שד שחודר לי לגוף ולנשמה, אני לא מבין מה זה הדבר הזה, אני לא מבין מה קורה לי, אני מאד מבוהל ומחליט לרדת לחדר שלי ולהירגע. אני שוכב במיטה, כולי רועד ומזיע, ומחשבות שאני משתגע משתלטות עלי. אני ניגש לשירותים, שוטף פנים ומביט במראה, אני לא מזהה את עצמי ואז אני שומע קול בתוכי מאד חזק שאומר לי: "תעלה למעלה ותקפוץ…" הקול הזה חזק, הוא דוחף אותי. אני יוצא מהחדר, מתחיל לטפס במדרגות, הלב שלי דופק כל כך חזק ואני מפחד, אני לא רוצה לקפוץ, אבל זה חזק ממני. בעודי עולה, פתאום יורד בחור אוסטרלי במדרגות. הוא מזהה את המצוקה שלי ושואל לשלומי. הוא מבין שאני לא בסדר ולוקח אותי חזרה לחדר. הוא מצליח להרגיע אותי, לומר לי שעוד קצת זה יעבור והכל יהיה בסדר. אני מודה לו על העזרה ואולי על זה שהציל את חיי. אני ממשיך לשכב, לא מצליח להירדם ואז אני מחליט לראות את הזריחה בנהר הגנגס. אני לוקח סירה ומתחיל לשוט בנהר. השמיים אט אט הופכים לכתומים, סגולים, כמו טריפ. אני מתמלא אושר גדול, מרגיש כמו אליס בארץ הפלאות, פתאום החיים הופכים לעונג מטריף, אני מרגיש כל יכול, מניף ידיים לאוויר ומחייך באושר גדול. כעבור כמה שעות אני חוזר לחדרי ואז בבת אחת תוקפות אותי שוב המחשבות הנוראיות שאני משוגע, שאני משתגע.... המחשבות לא מרפות. אני ככה נשאר בחדר שבועיים, בקושי אוכל (חזרתי לארץ 60 קילו). הסבל הוא איום ונורא, כאילו מכניסים אותך לצינוק בכלא ואין ודאות מתי הסבל הזה יסתיים ואם בכלל. אני אומר לעצמי שאם אני יוצא מזה אני חייב כשאני חוזר לארץ לעזור לאנשים המתמודדים עם בעיות נפשיות, כי הסבל הוא האיום ונורא, כל כך נורא שהאפשרות למות לא נראית פתרון רע בכלל. הימים חולפים, הילדים בהוסטל מטפלים בי, מביאים לי אוכל, מדברים איתי… שוקל להתקשר הביתה שיבואו לחלץ אותי, אבל בסוף אחרי כמעט חודש אני מצליח להתאושש ולחזור לארץ. אני מגיע לבית הורי שחטפו שוק נוראי מהמראה הרזה שלי. אני מתגורר אצלם ומיד מתחיל בטיפול. 

אחת התובנות שלי מהטיול היא שאני רוצה לעסוק ביצירה כזו שמטרתה לעשות טוב לעולם. כל ילדותי אהבתי קולנוע, ראיתי המון סרטים והחלטתי ללכת ללמוד קולנוע. בעודי עדיין הלום מהטראומה שעברתי בהודו, בחרתי ללכת ללמוד במקום נוח, נעים וביתי, כזה הדומה לקיבוץ שגדלתי בו בדרום (בית-ניר) - במכללה האקדמית ספיר. בספיר סיימתי 4 שנים מאד יצירתיות, נעימות ומיוחדות בהן הצלחתי באמצעות הקולנוע גם קצת לטפל בעצמי. הבנתי את יכולתו של הקולנוע להיות כלי טיפולי לכל דבר ועניין.

כשסיימתי את הלימודים עברתי לתל אביב. שם כפי שהבטחתי לעצמי בזמן המשבר בהודו, אני בוחר לעזור לאנשים עם בעיות נפשיות ומתחיל לעבוד כמדריך בהוסטל למתמודדי נפש בתל אביב. הוסטל שבו עבדתי במשך שבע שנים משמעותיות ומרתקות בהן רכשתי ניסיון וידע רב בעולם בריאות הנפש. באותה תקופה אני גם מצליח לשלב את הקולנוען שבי ומתחיל לעבוד על סרטי הראשון שבמרכזו המוסיקאי גבריאל בלחסן ז"ל שסבל מהפרעה דו קוטבית.

ינואר 2026 יפו

בחזרה אל ה"רזידנסי" ביפו. היוצרים כבר בתוך התהליך. כל הזמן מתחדדת השאלה: מה יותר חשוב הסרט או האדם? לתוך התפר העדין הזה נכנסת משנתו של הפסיכואנליטיקאי דונלד ויניקוט, המזכירה לנו כי גבולותיו של האדם הם המקום שבו שוכנות ההגנות שלו. מצד אחד, נפשו של היוצר שמולך היא טריטוריה קדושה; אין לנו זכות לטלטל אותה עד לכדי פירוק. מצד שני, נסיגה מבוהלת מפני החומות שלו תשאיר אותו קפוא בתוך מנגנוני ההגנה, והיצירה תיוותר שטחית. זו הייתה משימתנו כמנטורים – הרבה מעבר לפיצוח הקולנועי הגלוי: למצוא את נקודת האיזון החמקמקה שבין חרדת קודש לבריאותם הנפשית, לבין מתן האומץ לצלול אל הרבדים המושתקים ביותר בעצמם ולתרגם אותם אל הפריים. על כל המתח הזה ריחף צל אחד מרכזי: השעון המתקתק. הזמן הקצר, הלוחץ, והשאיפה הבלתי מתפשרת לעמוד בדד-ליין ולהגיע מוכנים אל מסכי דוקאביב.

קרדיט צילום: איילה מוזס

אז איך למעשה הכל התנהל? המפגשים התקיימו בימי חמישי ושישי. כל אחד מהיוצרים קיבל חדר יפהפה משלו וכך יכלו להישאר לישון ולקיים במשך יומיים חיי יצירה. ימי חמישי הוקדשו למפגשים קבוצתיים ואישיים עם איריס זכי ואיתי שבמרכזם עבודה על פיתוח הרעיונות הקולנועיים שלהם. בערב התקיימה תמיד הרצאת אורח שהייתה פתוחה לקהל הרחב, הרצאה שמזמינה לפתוח נקודות מבט חדשות ולעורר השראה. בין האומנים שהתארחו ניתן למצוא את זאב אנגלמאיר, רות פתיר ארי פולמן ועוד.

בימי שישי בבוקר היו סדנאות שמטרתן להעשיר את החוויה ולאפשר להם להתחבר לעולמם הפנימי והיצירתי. בנוסף וזה אולי הפרט הכי חשוב, לכל אחת ואחד מהם היה מדי שבוע מפגש עם פסיכולוגית שליוותה את הפרויקט. באופן כללי אני מאמין שנכון וטוב שכל אדם שמלווה אנשים בתהליך יצירתי, קרי ליווי ממושך של דמות בסרט דוקומנטרי, שייעזר ויתייעץ עם איש טיפול שיהיה מעורב בתהליך.

28.2 המלחמה עם איראן מתחילה

הימים חלפו, הסרטים התחילו לקבל צורה, ואז בבום ורעש גדול תרתי משמע, הפרויקט נעצר. המלחמה עם איראן החלה ולמעשה שינתה הכל. הבית נסגר, כל אחד חזר לביתו. אני מצאתי את עצמי "בורח" מתל אביב עם משפחתי אל קיבוצי (בית ניר) לבית הוריי. הדאגה לילדים וגם להיות מחוץ לבית במשך תקופה ארוכה היא עניין מאד מורכב. גיליתי שאין לי באמת כוחות כרגע להתעסק בסרטים של ה"רזידנסי". לא הייתי לבד בחוויה, כולנו עברנו טלטלה, היוצרים התקשו לחזור ליצור, חלק בכלל גויסו למילואים והתחושה הייתה של חוסר ודאות לגבי ההמשך.

אך הזמן עשה את שלו. אט-אט, ובהדרגה מעוררת השתאות, הצליחו היוצרים לאסוף את השברים, לשוב אל מלאכת היצירה ואפילו לעמוד בלוח הזמנים הדוחק. לאורך התקופה הזו צפיתי בחומרים, בכל סרט בנפרד כפי שהבשיל, אך עדיין לא עלה בידי לראות אותם כאסופה אחת, שלמה ומגובשת. מי שניצח על מלאכת החיבור הזו, והפך את חמשת הסיפורים הנפרדים ליצירה אחת, היה המנהל האמנותי רני בלייר. בשלב זה, כל שנותר לי הוא להמתין בסבלנות לרגע האמת בסינמטק – להקרנה החגיגית בדוקאביב, שבה אפגוש לראשונה את הפאזל השלם.

קרדיט צילום: איילה מוזס

מאי 2026 דוקאביב

חזרה אל יום שלישי הקרנה בדוקאביב. הקהל ממלא את האולם, נאמרים דברי פתיחה מרגשים. אני מביט על 5 היוצרים, דואג לשלומם, הם כולם נרגשים ומתוחים מוקפים ומחובקים בבני משפחה. הרגשתי איך ההתרגשות מתחילה לאחוז גם בי. אני יושב בכיסאי, נשען לאחור, האורות כבים ומתחילה ההקרנה. חולפת שעה, האורות נדלקים, מחיאות כפיים ממלאות את החלל. כולנו עולים לבמה ומקבלים פרחים, מתחבקים אח"כ יוצאים לרחבת הסינמטק. שותים משהו, מחליפים מילים עם האנשים. בתוך כל הרעש, אני עדיין מנסה לפענח ולעבד את מה שעבר עלי במהלך ההקרנה. התחושה חזקה, אבל מטבעי אני זקוק לזמן. אני מעדיף לתת למילים ולמראות לשקוע. רק למחרת בבוקר, כשאני מתעורר, מציפה אותי תחושה של סיפוק גדול. זהו סיפוק על היצירות היפות שקרמו עור וגידים בזמן קצר כל כך, על שהצלחנו להביא אותן אל הבמה המכובדת ביותר של דוקאביב; ומעל לכל – זהו המבט על היוצרים שעמדו שם, על הבמה, יפים, זוהרים ומוגנים. הידיעה שכל אחד ואחת מהם עבר תהליך נפשי ויצירתי משמעותי.

קרדיט צילום: אייל הולנדר

עבורי, השמירה על האיזון העדין הזה – בין החרדה לבריאותו הנפשית של האדם שמולי לבין היכולת לאפשר לו לגעת ברבדים העמוקים והמושתקים ביותר של נפשו - היא מהות עבודתי. זהו המצפן שאני משתדל ליישם בכל זירה שבה אני פועל: בעבודה האישית על סרטיי שלי, בעולם הוידאו תרפיה ובעבודה עם הסטודנטים.

בסופו של דבר, ללא האומץ לצאת אל המסע האישי פנימה אל נפשנו, לעולם לא נצליח להעמיק את המבט שלנו על דמויות אחרות, ובוודאי שלא על עצמנו. או כפי שכתב המשורר והפילוסוף האמריקאי מארק נפו: "אתה יכול לפגוש את האחר רק עד לעומק שבו פגשת את עצמך". 

האסופה "רישומי נפש" תשודר באוקטובר 2026 בערוץ 8 ובנובמבר תוקרן בפסטיבל דרום.

אופיר טריינין

במאי ויוצר דוקומנטרי, גוף עבודתו מתאפיין בבחינה מעמיקה של נפש האדם, באמצעות תיעוד ממושך של התהליך האישי- נפשי שעוברים גיבוריו.
בין יצירותיו הבולטות ועטורות הפרסים: "גם כשעיני פקוחות" (2010): הסרט הוא מסע מוסיקלי נפשי שבמרכזו המוזיקאי גבריאל בלחסן ז"ל שסבל  ממאניה דיפרסיה. הסרט זכה בפרס הסרט הטוב ביותר בפסטיבל דוקאביב 2010 ובפרסי הביכורים והמוזיקה מטעם פורום היוצרים הדוקומנטריים. בנוסף נבחר ע"י האקדמיה לקולנוע  לאחד מחמשת הסרטים הטובים ביותר לשנת 2010. "משפחה בטרנס" (2018): מתעד משפחה מנהריה המתמודדת עם תהליך שינוי המין שעובר אב המשפחה. הסרט זכה בפרס הסרט הטוב ביותר בפסטיבל "דוקאביב" 2018, הופץ מסחרית בארה"ב, זכה לציונים לשבח בזירה הבינלאומית (לרבות בפסטיבל Mediterranean ובפרסי SIMA) ונבחר לאחד מסרטי העשור ב- yes. 
לצד פעילותו הקולנועית, טריינין פועל שנים רבות בתחום ה"וידאו-תרפיה" שם הוא מתמקד בעבודה עם מתמודדי נפש. הוא מלמד את התחום במוסדות להשכלה גבוהה: בעבר שימש כמרצה לוידאו תרפיה בחוג לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב, והחל משנת 2020 הוא מלמד קורסי וידאו תרפיה במכללה האקדמית ספיר.

קרדיט צילום: דין אהרוני רולנד