בתום צפייה נרגשת בסרט הנעילה של הפסטיבל, ״ריימונד אלבידווייה״, שביימה יעל אבקסיס, התיישב סמי שלום שטרית לכתוב את שיר האהבה שלפניכם. אלמלא הדדליין הדוחק ומגבלות המקום, המאמר הזה היה יכול בקלות להפוך לספר, שאולי יום אחד עוד יכתב.


אנא בעדה וולאפת נמשי ונז׳יבו  (זה מכבר התרגלתי ללכת ולהחזיר את אהובי)… שרה ריימונד בקולה החזק את המילים הטרגיות שעוד כילד הטרידו אותי. קולה של ריימונד אהוב עלי ביותר, שובה אותי, מעורר אותי, כמו של אום כולת׳ום, כמו של ארית'ה פרנקלין וגם איימי וויינהוס. זה לא הקול המלטף את ליבך בטפיפות עדינות. לא לא. זה הקול החודר ולופת את הלב בטפריו ומעסה אותו בלחיצות מדודות עד שהדם מציף כל נים בגופך המזדקף. אהבה. זאת ריימונד. זאת ריימונד עוד לפני שנכבשת בחיוכה הגדול.
לא הייתי מסוגל להעביר אליכם את התיאור החושני הזה אילולא עברו בי התחושות במהלך הצפייה בסרט המצוין של יעל אבקסיס ״ריימונד אלבידאווייה״, אשר בחכמתה הבינה שאנחנו רוצים את ריימונד הפרטית, האינטימית, אשר שרה באוטו, שרה לבתה פנים מול פנים, אשר שרה בעיניה העצומות טרם תעלה לבמה, או שרה בקולה הצעיר העולה מתקליטה הראשון הסובב על הפטיפון בסלון ביתה. וגם כאשר מגלגלת קציצת בשר מרוקאית בכפה לקצב מנגינת קולה. דמעתי וחייכתי לאורך כל הסרט.

ריימונד ובתה יעל. פריים מתוך הסרט. צילום – יורם מילוא
ריימונד ובתה יעל. פריים מתוך הסרט. צילום – יורם מילוא

 

לא קלה היא מלאכת הבמאי התיעודי. עליו לברוא את הדיאלוגים תוך כדי התרחשותם ואחר כך בחדר העריכה, כמו במעבדה גנטית, לזהות במדויק ולבחור את אלה שיספרו את הסיפור ובעיקר את אותם משפטי מפתח שיצרבו אם הסרט והדמות בזיכרון התרבותי של כולנו. ויותר מכך יוצר תיעודי המביים סרט עם אחד מהוריו או בני משפחתו. כזה הוא משפט הפתיחה של הסרט. ״כל היום אני מתירה קשרים״ אומרת ריימונד בתערובת שלוש שפות, וכל שפה באה כמו לפרש את קודמתה. ״התרת קשרים״ היא ההגדרה הנפלאה ביותר ששמעתי למלאכתו הסיזיפית של האמן. כי כל קשר שהתרת הולך ומסתבך שוב בקשרים חדשים והפקעת היא בלתי נדלית. לכן היא מבינה שעליה ״להמשיך לנסוע ולשיר״, כדבריה, כמו מתוך ציווי אלוהי. כמו בהוראה פנימית הצרובה על גָן ההישרדות שלה, אם יש כזה. אגב, לא מוזר לי כלל לשמוע וריאציות תלת-לשוניות על אותו משפט. זו הסביבה הווקאלית בה גדלנו, צלילים שונים כל-כך הדרים יחד באותה תיבת תהודה, עוד לפני שהמציאו את המושג רב-תרבותיות, ולפני השטחת כל הגלויות לזהות אחידה רדודה.

אם שפר מזלך ואתה מרוקאי, ריימונד תחבר אותך באלפי חוטים נסתרים אל מחוזות נפשך בעבר ובהווה. אל הווייתך כמרוקאי בישראל, במרוקו, בצרפת ובכלל, כמו ״בשבש מעא ז׳לבאנה״ עם כדורי בשר שהיא מבשלת במטבחה באחד הצירים הויזואליים היפים של הסרט. ולא שאימה העירונית לימדה אותה לבשל. ״בחיים לא ראיתי את אמא שלי מבשלת.. אני זוכרת אותה כל הזמן על מכונת התפירה, עובדת כל היום. לבשל למדתי מסבתא.״  היא מספרת על אמא עסוקה שלא היה לה זמן לומר ״ז׳טם״ לילדיה, אבל עבדה קשה כדי לפרנס אותם. כאשר יצאה לעבודה היא השאירה את ריימונד התינוקת אצל זהרה השכנה המוסלמיה, אשר לא רק שמרה עליה, אלא אף הניקה אותה עם תינוקותיה שלה. ״יש לי אחים לחלב שהם מוסלמים״, מספרת ריימונד בטבעיות שמזכירה סיפורים דומים מקהילות יהודיות אחרות בעולם הערבי וגם כאן בירושלים, כפי שסיפר יעקב יהושע בספרו ״ילדות בירושלים הישנה". ריימונד מדברת על העוני בקזבלנקה בבית שכולו חדר אחד, עוני קשה ומשפיל, שלא כמו העוני היחסי בקהילות הכפריות, שם הילדים לא היו צריכים כרטיס לקולנוע כמו ריימונד בקזבלנקה. כמו בסיפוריו של אבי, דרך הסרטים המצרים הגדולים נפתח בפניה עולם המוזיקה הערבי הקלאסי של עבדול ווהאב, אום כולת׳ום, פריד וסבח. את סבח היא אהבה יותר מכולם ולמדה לשיר את שיריה ברמה מצמררת. ״הייתי משוגעת על סבח, אני רציתי להיות סבח.״ היא מעידה.

סבח – מקור השראה
סבח – מקור השראה

אני חושב שעליתי פה על עוצמתה של נפשה המיוסרת של ריימונד. התיאום המלא אצלה בין גילוי לב מלא תום ואמת (״ילדתי את מישל בגיל 14… לא למדתי לשיר… אני רק מחקה זמרות גדולות״), לבין עיניה הרעבות לאהבה, בליווי קולה הלופתני הוא הכוח הכובש אותך, ואין לך לאן לברוח. אתה מתמסר למלים הנוגות שתמיד יצבטו לך בלב, בטח ובטח אם את אשה בת גילה, כמו אימי. היא פורשת בפנינו את חייה כמו מפת שולחן לבנה שהשתדלה ברחיצתה, אך לעולם תהיה מוכתמת בכתמי אוכל שדבקו בה. והיא בסדר עם זה. היא בוכה לפעמים, אבל היא ממשיכה לנסוע ולשיר.
איך ילדה נשואה בגיל 13 ואם בגיל 14 מצליחה בכלל לחלום על משהו אחר וגבוה אפילו בסנטימטר אחד מהמקום הנמוך בו תקעו אותה תנאי חיה, משפחתה ומנהגי הפטריארכיה (ראו סרטה המצוין של חנה אזולאי הספרי ״אנשים כתומים״). כמה תעצומות נפש באשה קטנה אחת (״אני רק מטר וחצי״). לא רק להתגרש בעודה נערה ופשוט להתחיל לשיר, אלא גם הכוחות להקריב את כל השאר לטובת אהבתה הגדולה, השירה.

אף כי אפשר לרקוד בהופעה של ריימונד, היא לא זמרת חאפלות. היא לא מרקידה עממית. השירה שלה מגיעה מהמקורות החזקים והשורשיים ביותר במרוקו - השירה של זמרות העם המרוקאיות הגדולות שאת שירתן ספגה בילדותה בקזבלנקה, היא דר-אלביידה, ואחר כך גם באשדוד, העיר בה צמחה, או כפי שהיא מתארת: ״אני לקחתי את השירים של השח׳ות מההרים ועשיתי להם עיבוד״. הגדולה והאהובה ביותר על ריימונד היא חג׳ה אלחמדאווייה אותה העריצה בילדותה ולאחר עשורים רבים זכתה לשיר איתה דואט מרגש על אותה במה בפסטיבל המוזיקה של אסווירה (מוגדור בפי היהודים), העיירה הדרומית הפסטורלית על חוף האוקיאנוס האטלנטי. הקהל ובתוכו נכבדים רבים ובראשם אנדרה אזולאי בן העיר ומייסד הפסטיבל, קיבלו אותה באהבה רמה ובחדשות הערב בטלויזיה ציינו את האיחוד בין ״שתי האיקונות הגדולות של השירה המרוקאית, חג׳ה אלחמדאווייה וריימונד אלבידאוויייה. יעל בתה מופתעת לשמוע שכל הרפרטואר הראשוני והנצחי של אמה ריימונד בנוי על שיריה של חג׳ה אלחמדאווייה כמו ״אנא בעדה״, ״נמות אנה״ ועוד להיטים גדולים העומדים עד היום במרכז כל הופעותיה. אפשר לומר שבני דורי לא מכירים כלל את המקור וכך השירים שמבחינתנו נולדו בישראל, הפכו לקלאסיקה של ריימונד. אבל היא אומרת שוב בחיוך גדול ״אני לקחתי ממנה את כל השירים. בלי חג׳ה אלחמדאווייה לא היתה ריימונד.״

ריימונד וחג׳ה אלחמדאווייה בהופעה משותפת ב - 2018
Festival des Andalousies Atlantiques Essaouira

ריימונד פיצחה את הקוד שהגיע יחד עם התקליטים של חג׳ה אלחמדאווייה, היא הבינה שהשירה הזאת היא שירת אשה לנשים על נשים. שירה פנימית בה מותר לאשה לבכות על כתפי אחותה ולספר לה על קורות אהבה כוזבת, על אהוב שברח לבלי שוב ועל תחושות הכאב ואף הרצון לנקמה. ״אני לא זמרת של גברים,״ מכריזה ריימונד. ״אני זמרת של נשים. אני שרה על נשים.״ עם זאת היא יודעת שגברים רבים, כמוני, מאזינים לשירתה באהבה גדולה. רק מי שמכיר את שירתה של ריימונד מילדות מבין כמה עומק ועוצמה יש באמירה הזאת. הרבה מכך ניתן לחוש גם לאחר הצפייה בסרט ללא היכרות מוקדמת עם חייה ושירתה של ריימונד, מלכת הזמר של נשים מרוקאיות רבות בישראל, דור אחר דור. זו הצלחתו של הסרט.

לא בתל-אביב, חיפה וירושלים צמחה הקריירה המופלאה של ריימונד. אשדוד, אשקלון, שדרות, דימונה, אופקים, קריית שמונה, בית שאן, מגדל העמק ועוד ועוד ברחבי ישראל מצפון לדרום, הן תחנות מסעה. העיירות והערים המוזכרות שוב ושוב בסקירת הקריירה הארוכה של ריימונד, כמו גם בכל ספר וכל סרט על העלייה ממרוקו וקורותיה בארץ. והיא בדבריה הכנים המרגשים מסכמת: ״שרתי למלך מרוקו כמו שאני שרה בירוחם ובדימונה ובכל מקום״. היא תמיד חזרה לדימונה ובית שאן, גם אחרי פסטיבלים נוצצים במרוקו, כי אלו הנשים המבקשות מזור ולו לשעה קלה לחייהן הרצופים מכשולים ומוקשים. והיא מכירה כל מכשול מקרוב: ילדות בעוני, התנתקות מההורים, חיפוש אחר מפלט, נחישות והתמדה גם כשהחיים סטרו על פניה שוב ושוב. הנשים שרות איתה ושואבות ממנה כוח והשראה. ויחד עם זאת הנשים הללו הן סם החיים שלה. הן המקימות אותה שוב ושוב על רגליה, עד היום. הן שרות איתה, מחבקות ומנשקות אותה תוך כדי ההופעה, גם כשהבית התפרק סביבה שוב ושוב וביתר שאת, כאשר איבדה את בעלה מוריס בתאונה טרגית, עליו אמרה שהוא לא הצליח לעמוד בקצב החיים שלה, אך אהבה אותו אהבת נפש.

ריימונד בהופעה. פריים מתוך הסרט. צילום – יורם מילוא
ריימונד בהופעה. פריים מתוך הסרט. צילום – יורם מילוא

הסצינה בה מספרת ריימונד על אובדן בעלה מוריס היא המרגשת ביותר בסרט. במקום לדבר היא פשוט שרה בדמעות ליעל את השיר האהוב על מוריס אותו ביקש ממנה לשיר לו באוטו, רגעים לפני התאונה: הסבל ניצח אותי / תבינו, הוכרעתי, / אותי מבקש לראות עכשיו / התגעגעתי אליו רבות / העיניים / הערגה / הגעגוע / הקנאה / אני, אני, אני, / די / הסבל ניצח אותי. / אומלל הלב שנכנע לערגה.
מוריס הותיר בה את ילדו ברחמה. ״לא רציתי לראות את הילד״, היא מספרת בכאב, ״כי הוא היה דומה לו מאוד. הייתי רואה אותו ומסיטה את פני הצידה״. הפרשה הטרגית הזאת שברה אותה, אך ״השירה הצילה אותי מהדיכאון, היא אומרת. הקהל שלה, ובעיקר הנשים שלה, קיבלו אותה שוב באהבה, למרות ״שלבשתי כולי שחור ובלי איפור, ואני שרה להם והם בוכים איתי... הם הוכיחו לי שאני אישה חזקה״.

אני רוצה לסכם במספר משפטים של קונטקסט, אחרת אלך אחר לשוני ואמסור את כל מהלך הסרט. ראוי להרחיב על כך בפעם אחרת. אחד העניינים המרתקים אותי הוא היחסים בין יעל הבת לריימונד האם. אלא שכאן הבת היא גם הבימאית של הסרט (מעמד לא פשוט בו התנסיתי פעם בעצמי), ולכן נשאל בהכרח מה ביקשה יעל אבקסיס להעביר לנו בסרט על אימה ריימונד? יותר מכל ראיתי בת שיוצאת למסע בתוך נפשה העשירה אך גם המצולקת של אימה, על ציר חייה המרתקים ולעיתים בלתי אפשריים. זו ״אמא לא נורמלית״ כפי שהיא מעידה על עצמה במלותיה, כי רוב הזמן היא של כולם. יעל מבקשת את הזמן הזה לעצמה. משהו שיהיה רק שלה ושל אמא. אולי כדי לפצות במשהו על שנים ארוכות בהן אמא היתה בעיקר המלכה הגדולה של המרוקאים. עם זאת רואים כי לאהבתה של יעל לאימה נלווית גם הערצה גדולה, ולכן כבימאית וכאשה עם תודעה היסטורית, היא הבינה שגם בסרט הפרטי הזה היא חייבת לחלוק שוב את אימה עם אחרים.
כלומר, לעשות דיוקן של מלכת תרבות עם הרבה פינות פרטיות קטנות שלה עם אמא בכל זאת. דיוקן של דיווה מרוקאית דרך העדשה הפרטית של בתה. הבימאית יודעת שהסרט שלה מצטרף כעוד חולייה בשרשרת תיעודית מרגשת של דיוקנאות מרוקאים תיעודיים נפלאים. לכן זהו לא רק מעשה קולנועי משובח אלא גם פעולה פוליטית-תרבותית חשובה, בחזית אחת עם ספרים, מחזות, מוזיקה וסרטים תיעודיים כמו ״השיעור של נינו״, סרטו החשוב של שלמה וזאנה על המאסטרו נינו ביטון, ״שיר ידידות״, סרטו המרתק של רפאל בלולו על גדול משוררי מרוקו בעת החדשה, רבי דוד בוזגלו, סרטו של אלדד בוגנים ״אהבה מתרגשת לבוא״ על המשוררת מירי בן שמחון, וגם עבדכם תרם חוליה לשרשרת הזאת בסרט ״משהו על רוח תזזית: תחנות חיינו בשירתו של ארז ביטון״, ויש עוד וכן ירבו.
ועניין אחרון וחשוב, סיפורה של ריימונד עושה אי-סדר במוטיב ״ההצלה״ הציוני כלפי יוצאי ארצות ערב: למדנו שהוצלנו מציפורני הערבים על-ידי אחינו האשכנזים. ריימונד, ואחריה אמנים נוספים, הוכיחה לנו שהמרוקאים בכלל מתגעגעים אלינו וממתינים בזרועות פתוחות. ניתן להחזיר את הגלגל לאחור. ריימונד אשר יצאה ממרוקו כנערה עמוסת צלילים, מילים וחלומות, התפתחה כזמרת מחוננת בישראל (כפי שמעיד עליה פליקס מזרחי האגדי), היתה אמורה להישאר בזירה המקומית בשוליים של המיינסטרים התרבותי בישראל ולהיעלם. כאשר יעל מציעה שהיא תקליט עבורה את כל השירים מחדש כדי שישמעו אותם ברדיו, ריימונד מרגיעה אותה, ״כאן זה לא יקרה לעולם. גם את היידיש הם חיסלו״. אבל במרוקו זה כן קרה! בחכמתה הרבה היא לא נעצרה בגבולות הפרובנציאליים של ישראל, כי למרוקאית יש עוד למעלה מ-30 מיליון דוברים. במרוקו, עם רדיו וטלוויזיה המשדרים במרוקאית. וגם בצרפת. לכן, לאחר המשבר הגדול והיא בת 50 חוזרת ריימונד להתגורר במרוקו כזמרת מרוקאית והופכת שם לכוכבת גדולה, עם תכנית שבועית בטלויזיה, והופעות רבות בין מרוקו לצרפת. ואת זה היא מסכמת בעצמה: ״בגיל 50 התחלתי לחיות. השתחררתי מהסיוט שהייתי בו״. המחירים היו גבוהים. יש בה צער רב וגם אשמה, אבל אין חרטה. זו נפשו של אמן אמיתי.


פרופ' סמי שלום שטרית


סמי שלום שטרית, חוקר, משורר, סופר ויוצר קולנוע, הוא פרופסור חבר וראש בית הספר לאמנויות הקול והמסך במכללת ספיר בנגב.  שטרית פרסם מאמרים רבים וספרי שירה, פרוזה ועיון על חברה, תרבות, זהות וחינוך בישראל. ביניהם:  "שירים באשדודית" (אנדלוס 2003), "יהודים" (נהר ספרים, 2008), "המאבק המזרחי בישראל." (עם עובד 2004) ולאחרונה "יהודית ודמוקרטית: מבחן בחינוך" (בימת קדם הוצאת ספרים, 2014). הוא ביים את הסרטים התיעודיים ״הפנתרים השחורים מדברים״ (עם אלי חמו ז״ל), ״אז׳י איימה (בואי אימי), ו״משהו על רוח תזזית, תחנות חיינו בשירתו של ארז ביטון״. השתתף בסרטים תיעודיים רבים וכתב שלושה תסריטים מלאים.