רצועת הגבול המדממת שבין מקסיקו לארה"ב כיכבה בשנים האחרונות בקמפיינים של טראמפ.  ד"ר צבי טל מרחיב על הרקע ההיסטורי – חברתי לחיכוך ההולך וגובר שבין אמריקה הלטינית לארצות הברית, שהוא גם הרקע ל "ללא סימני היכר", סרט הביכורים של הבמאית המקסיקנית  פרננדה ולאדז. ולאדז מפנה בסרטה החדש את הזרקור לכאב העצום, הטרגדיה והאובדן שמסתתרים מאחורי סיסמאות בחירות שמאיימות להכתים עם שלם.


כבר בתקופת מלחמת העולם הראשונה נזקקה הכלכלה הצפון אמריקאית לכוח אדם שימלא את מקום החיילים שנשלחו לשדות הקרב באירופה. צורך זה איפשר את ראשית ההגירה ההמונית של מקסיקאים צפונה. במלחמת העולם השנייה חזרה הבעיה ובממדים גדולים עוד יותר.  הפעם הוסדרה הגירת העבודה בין המדינות, אך במקביל התגברה גם ההגירה הבלתי חוקית של חסרי מסמכים.

הגלובליזציה של הכלכלה המקסיקאית בשנות השמונים של המאה העשרים גרמה להתרוששות של איכרים ופועלים, מה שאילץ אותם לנסות ולהגיע כמעט בכל מחיר לשכנה הצפונית, בתקווה לשפר (ולפעמים להציל) את חייהם. מלחמות אזרחים וטבח הילידים במרכז אמריקה הוסיפו גלי מהגרים שחצו את מקסיקו הענקית בדרכם צפונה בכל אמצעי אפשרי.

גבול של 3169 קילומטרים מפריד בין מקסיקו לארה"ב. הרצועה הענקית הזו הפכה לשטח הפקר, בו פעלו מבריחי בני אדם, ואשר נוצלה גם להברחות לא חוקיות של סחורות ללא מכס וסמים. המלחמה של רשויות ארה"ב נגד פעילות לא חוקית זו גרמה הפסדים כבדים למאפיות אלימות, אשר פנו עקב כך לסחר בבני אדם, חטיפת מהגרים תמורת כופר, ושוד המזומנים והמטלטלים המעטים שברשותם, כדרך לפצות על אבדן הכנסות. זה הרקע לתחילת תופעת היעלמותם של אנשים שהיו בדרכם לנסות לחדור לארה"ב ללא מסמכים. מדיניות מניעת הגירה וגירוש חסרי מסמכים של ממשל טרמפ החמירה עוד יותר את מצבם של המהגרים, שעבור חלקם הניסיון לחצות היה הרע במיעוטו נוכח העוני וחוסר התקווה במקומות המוצא. אנשי המאפיות, שחלקם מגויסים בכוח מבין הקורבנות,

נוהגים אלימות ברוטאלית שמפחידה ומשתקת כל התנגדות, וגם משחררת התנהגות סדיסטית פורקת תסכול אישי.
הבמאית פרננדה ואלאדז והתסריטאית אסטריד רונדרו (Astrid Rondero) הצעירות נעשו מודעות לאלימות המושרשת והמתגברת בחברה המקסיקאית לאחר סיום לימודי הקולנוע שלהן, בראשית העשור השני למאה ה21. אז עלו לכותרות מעשי טבח של מהגרים שניסו לחצות את הגבול לארה"ב, ואפילו מקרה בו נעלם אוטובוס שלם על נוסעיו. הן החליטו להקדיש לנושא את יצירת הביכורים שלהן, יצירה שמפנה את תשומת הלב לנקודת מבט ייחודית על הנושא הכאוב.

תמונה מתוך הסרט תכונות מזהות

 

לעומת הייצוג הפורנוגראפי של האלימות בגבול, ייצוג שרווח בסרטים רבים כמו "הלי" (“Heli”, Escalante, Mexico, 2013 -, שהוקרן בפסטיבל דרום), "כלוב הזהב" (“The Golden Cage”, Quemada-Díez, México, 2013 ), או "נטושים" (“Desierto”, Cuarón, México – USA, 2017), "ללא סימני היכר" מעלה סיפור שמצליב נקודות מבט ורגשות של אם שבנה נעלם בדרכו אל הגבול, עם אלה של צעיר שגורש בחזרה מארה"ב. אלה שני מסלולי חיפוש הנפגשים באירוע שיתואר כגיהינום עלי אדמות. דמויות המהגרים מוצגות כמי שמחפשות חיים טובים יותר, מבלי להעלות תזה סוציולוגית פשטנית על עוני מרוד כמניע למסע. כן מודגשת בסרט סולידריות אנושית בסיסית בין אזרחים פשוטים, שחיים בפחד, ורק בסתר מעיזים לספר את האמת המרה הידועה להם על סכנות הדרך, ולייעץ למחפשים.

הסרט שואב השראה מתנועות סולידריות נשית באמריקה הלטינית, כמו זו של "אמהות כיכר מאי" בארגנטינה,  שדרשה את החזרת הבנים שהועלמו על ידי המשטר הצבאי בשנות השבעים. הבלטה זו של תפקיד האמהות מדגישה את היעדרם של האבות. היעדרות האבות בסרטי אמריקה הלטינית הייתה זה מכבר מטפורה קולנועית להתפוררות מוסדות המדינה והזנחת האזרח לגורלו. ב"ללא סימני היכר" הצעיר שהוחזר מחפש לבד את אמו הנעדרת, כפי שהאם המחפשת את בנה עושה זאת לבדה. אין אבות נוכחים או מוכרים בשתי המשפחות. הניסיון להקים יחידה משפחתית חליפית של אם ובן הזרים זה לזו יכשל בעודו באיבו.

המפגש הקטלני עם אנשי המאפיה מוביל לסוף שבו האלימות נראית כמחזה של אש, עשן כשברקע דמותו המטושטשת של השטן, כמו בהשראת הביקור בגיהינום שכתב דנטה אליגיירי ב"קומדיה אלוהית". האם האירוע ממשי או ביטוי קולנועי לסיוט מנקודת מבטה של אם שגדלה בתרבות נוצרית, ואינה מוצאת עוד תקווה שהאל יעזור בעולם שהרוע שולט בו?

כאן ייחודו של הסרט, אבל גם חולשתו. ההתמקדות ברגשות ונקודת המבט של אם מעוררת מצד אחד זעזוע מפני המצב, ואמפתיה לסבלם של הקורבנות, אך יחד עם זאת מייחס גם מימד על-אנושי, שמרכך מעט את האלימות השטנית בה פועלים בני אדם בנסיבות החברתיות והפוליטיות העגומות האלה, נסיבות שהסרט אינו תורם להבנתן.

"ללא סימני היכר" (Sin señas particulares , Fernanda Valadez, México, 2019)


ד"ר צבי טל
ד"ר צבי טל

ד"ר צבי טל לימד בביה"ס לאמנויות הקול והמסך במכללת ספיר, אוניברסיטת חיפה, אוניברסיטת תל אביב ובאוניברסיטה הפתוחה. חקר קולנוע פוליטי, את הקשרים בין היסטוריה לקולנוע ועיצוב תודעת העבר בסרטים במרחב האיברו-אמריקאי, ואת הרב-תרבותיות והיצוג של היהודי בקולנוע של אמריקה הלטינית, כעדות לתהליכים בתרבויות בעידן הגלובליזציה. מחקריו פורסמו בספרים וכתבי עת בשלוש שפות בשבע מדינות.