אלעד קידן כותב על "קודה לקפיטן" בנזיריות וסגפנות, השואבות השראה מדמותו של גיבור הסרט. צפייה במסע הפרידה הימי הזה, טוען קידן, היא כמעט כמו חווית המסע עצמה.


מסע אחרון, אילם וסגפני, עומד במרכזו של הסרט 'קודה לקפיטן'. תיעוד עיקש, לא מתפשר, של ההפלגה אחרונה של רב החובל מאירסון בן השמונים, על סירה שבנה במו ידיו. הוא יוצא לים הפתוח לבדו. זו התבוננות מסוג שקשה למצוא היום. חוויה גולמית, שמותירה מקום רב לדמיון ולנפש של הצופה, ומאפשרת להם להיספג בקולות הסירה, בטעם הגלים, באופק האין סופי. הצילום יפהפה, מרשים לראות את עושר השפה והגיוון שהיוצרים הצליחו למצוא במרחב הדל של סירה צנועה. פס הקול משלים היטב את תמונת העולם, הקולות נוכחים, קרובים, נוגעים. הסרט מחמיר בגישתו, איננו מספק ולו בדל של מידע אודות הגיבור, יעדו, או רגשותיו בנוגע למסע. את הכל אנו צריכים לחולל בדמיוננו. זו עבודה. בילוי עם הסרט הזה הוא כמעט כמו החוויה עצמה. כאילו היוצרים ביקשו לומר משהו על עידן האינסטנט, בו חוויות בידוריות, דרמות וסיפורי חדשות נצרכים במהירות של מריחת אצבע על מסך. אולי זו זעקה, שאומרת לאנשי העידן הזה שישנו עוד מרחב אליו אפשר להימלט. אי אפשר שלא להתמלא התפעלות למראה הגבר המבוגר הזה, שלמרות גילו יוצא למסע אחרון בספינה הצנועה אותה הוא כה אוהב. זה סרט על תשוקה ושקט, על איזון ושלמות, זה סרט שמתריס כנגד חברה שיצאה מדעתה, ואולי זו גם תפילת אשכבה, לא רק לגיבור הסרט, שמעתה יאלץ להשאר ביבשה, אלא לכולנו, ששוכחים יותר ויותר את העיקר.


אלעד קידן

אלעד קידן, יליד חיפה, במאי ותסריטאי. מסרטיו: 'המנון'(פרס ראשון, פסטיבל קאן 2008), 'והוא הולך'(לוקרנו, 2011), 'היורד למעלה' (קאן, 2015), 'משאלה וחצי'(פסטיבל חיפה, 2018) וסרטים נוספים. כתב בשנה שעברה ליברטו לאופרה When he was good בהלחנת רוני רשף. מרצה לקולנוע בספיר, מנשר וסם שפיגל. אב לשניים, מתגורר בגבעתיים.