ואלרי בסט צילומים
צילום FABRICE MAUGER

יעל הדיה משוחחת עם ואלרי מסדיאן.


עשר עובדות על ואלרי מסדיאן, במקום הקדמה.

  1. היא לא עובדת עם תסריט. היא כותבת תסריט "מזוייף" כדי לקבל מימון לסרט, ולא מסתכלת עליו שוב.
  2. היא עובדת הפוך: קודם היא מחפשת מקום שהיא רוצה לצלם בו ואחר כך ממציאה את הדמויות. את הסיפור היא מוצאת בחדר העריכה.
  3. היא לא עובדת עם שחקנים מקצועיים ומלהקת באמצעות חלוקת פלאיירים בעיירות נידחות.   Kelyna Lecomteבת ה4 שמשחקת את ננה, נבחרה מתוך 60 ילדות שהגיעו לאודישנים. את Séverine Jonckeere שמגלמת את מילה – נערה בת 17 שנכנסת להריון ומגדלת את התינוק לבד- מצאה במקלט לנערות במצוקה. התינוק שמופיע בסרט הוא התינוק שלה.
  4. גם מסדיאן היתה  Teen momהיא נכנסה להריון כשהיתה בת 19 וגידלה את בנה, מל, לבד. היום הוא בן 26 והוא הצלם שלה.
  5. את האודישנים של Kelyna  ו Séverine היא לא תשכח לעולם: שתיהן היו "קוץ בתחת" ובגלל זה בחרה בהן.
  6. מסדיאן מעידה על עצמה שגם היא "קוץ בתחת."
  7. כשהיתה בת 13 ברחה מהבית. היא עלתה על טוסטוס ונסעה 4 שעות לפריז, שם נעצרה על ידי המשטרה והוחזרה להוריה.
  8. היום, אמא שלה מבשלת לצוות ההפקה.
  9. היא עזבה את צרפת כשהיתה נערה, דיגמנה קצת ביפן ונסעה לניו יורק בלי כסף, השכלה, או ניסיון, ומצאה את עצמה עובדת עם הצלמת נן גולדין.
  10. כששואלים אותה על "ננה", המילים שעולות לה לראש הן: ילדות, בדידות, שגעון, מוות, עמידות.
     

קוץ בתחת – זו אחת מדרישות התפקיד?

זאת מחמאה. התכוונתי לנוכחות הזאת שהיתה להן, שהן היו על אמת, שהיה בהן משהו נא, כנה, שביר, חזק, מטורף, יפה, לא יפה, מטומטם, מסתורי, חכם – הן פשוט היו.

צילמת את החלק השלישי בטרילוגיה ("מילה") לפני החלק השני כי חיכית שהשחקנית תגדל –

אחרי ננה תכננתי לעשות סרט על ילדה בת 11-12, אבל חליתי, ואז עלה בדעתי שיהיה נחמד לחכות לקלינה.

את בקשר איתה?

כן, אבל לא מספיק. לא התראינו הרבה כי הייתי עסוקה מדי בעבודה וזה מצער אותי, אבל אני מאמינה שנסתדר. נצטרך לגלות זו את זו מחדש. אנחנו שני אנשים שונים עכשיו.

זה מוזר לראות את הילדה ואת הדמות גדלות במקביל?

זה יפהפה בעיני לראות אותה, כאדם, לא כדמות. קשה לי להגיד איזו מין ילדה היא עכשיו. אני יודעת עליה קצת, ממה שהיא מספרת לי, ממה שאני קוראת בתוך השתיקות שלה, או הצחוק שלה. אני מניחה שאני אדע מיהי כשנתחיל לצלם את הסרט ואבלה איתה יותר זמן.

יש לך גישה למה שאין ליוצרי קולנוע אחרים: לגירסה המוקדמת, הקולנועית והאנושית, של גיבורת הסרט החדש שלך. את חושבת שתוכלי לעבוד עם קלינה בת ה 13, כאילו שמעולם לא עבדת עם קלינה בת ה 4?

אני חושבת שיש משהו מרתק בהמשכיות הזאת. ואני סקרנית לגלות איזו דמות קולנועית תצא ממנה.

על מה הסרט?

אני לא מדברת עליו כי אני פוחדת מעין הרע.

יש משמעות מיוחדת עבורך לתחנות האלה בחיי ילדה/נערה שבחרת לעסוק בהן?

בגיל 4, את עוד לא לגמרי מבוייתת. את לא יצור חברתי, את עדיין לא שייכת לחברה. את שייכת לעולם. בגיל 11-12, פתאום העולם אומר לך שזהו, נגמר, מעכשיו את חייבת לציית לחוקים חברתיים, את "אחראית" פתאום, כשאתמול בלילה לא היית, ובנוסף לכל, יש לך גוף ומיניות שאין לך מושג מה לעשות איתם, ואת כבר לא שייכת יותר לתמימות של הילדות, אבל את עדיין לא חלק מעולם המבוגרים. זה דומה למה שקורה לנערה שהופכת לאמא, שכבר לא שייכת למעגל החברים שלה, אבל גם לא שייכת לעולם המבוגרים, למרות שהיא צריכה להתמודד עם נושאים של מבוגרים.

אולי מה שבאמת מעניין אותי, זה לא כל כך גילאי הבין לבין, אלא ה-לא להשתייך.

ואלרי מסדיאן עם ביתה
צילום ואלרי מסדיאן

 הזמן, הגיל וכל זה – שינו את איך שאת רואה את הדברים עכשיו?

לא. אני רואה אותם באותו האופן. כשהבן שלי היה בן 12, הוא היה נורא מדוכדך יום אחד והוא בא אלי בוכה ואמר שהוא מרגיש שהילד שבתוכו מת. בכינו המון ביחד, ודיברנו המון. הילד אף פעם לא מת, כל עוד אנחנו ממשיכים להקשיב לו.

ואפרופו: איך מביימים ילדה בת 4?

אני משחקת איתה. אם אני רוצה, למשל, סצינה שמתארת את המצב התמידי הזה שילדים נמצאים בו, של לכבוש את העולם, אני ממציאה משחק. נקרא לזה: "משחק המיטה". אני נותנת לילדה בגובה 90 ס"מ סדין באורך שני מטר, כריות ומזרן, ואני שואלת אותה אם היא חושבת שהיא יכולה להציע את המיטה. בגלל שבכוונה בחרתי ילדה כעסנית, היא יורה בי מבט מתגרה ואומרת: ברור שאני יכולה!

ואז את מצלמת אותה עושה את זה –

כן. יהיו אנשים שיצפו בסצינה והדבר היחיד שיראו זה ילדה מסדרת מיטה, או מתלבשת לבד, וחבל לי בשבילם, ויהיו אנשים שיראו ילדה כובשת את העולם.

את כותבת את הדיאלוגים?

חלק מהדברים אני כותבת. את האגדות בננה, למשל. קשה לי להסביר איך אני עובדת, אבל זה לא אימפרוביזציה. אימפרוביזציה מחייבת אותי להסביר לשחקנים את הסיטואציה, מה הבק סטורי, מה הפסיכולוגיה של הסיטואציה, ואני שונאת לעשות את זה.

חווית הצפיה ב-ננה שונה ממה שאנחנו מכירים. אנחנו הרי יודעים שאמנות היא מניפולטיבית, ואנחנו צופים במשהו כל כך נייטרלי, כביכול, כל כך חסר עמדה, טון, או אווירה אפילו, שאנחנו שואלים את עצמנו: איפה המניפולציה?

מניפולציה היא מילה איומה. בעיני, לעשות מניפולציה זה לרמות, זה להחפיץ אנשים למען הרעיון שלך, לעבוד עליהם, והדברים האלה הם האוייב הכי גדול שלנו, בכל תחומי החיים, בפוליטיקה, בקולנוע וכו'. אני מנסה להיות הכי כנה שאפשר וזה עולה לי בבריאות, אבל לרמות יגרום לי להרגיש מלוכלכת. הכנות הזאת, זה הדבר היחיד שאני נותנת בו אמון. אז כן, אפשר להגיד שעריכה היא מניפולציה, אבל אני לא רואה את זה ככה. אני עובדת עם החומר הגולמי שיצרתי עם האנשים שצילמתי, והם לא יודעים שחלק מהחומרים האלה קיימים בכלל. חלק מהחומרים לא ראיתי כשצילמתי ואני מגלה כשאני עורכת. זו הסיבה שאני עורכת את הסרטים שלי. אני לא טובה בלהסביר דברים במילים אז אני עובדת עם הידיים. הן שלוחה של המח שלי, של החייתיות שלי. אני בונה מהמציאות סיפור בדיוני, אגדות, או חלומות. אני משחקת עם הזמן, אבל זאת לא מניפולציה.

רוב הסרטים שאני צופה בהם, אני כבר יודעת הכל מראש. הכל מוסבר לי, ובשבילי, זה עלבון לאינטליגנציה. זה המוות של הדמיון. אם רוצים שאשב שעה שעתיים ואצפה בסרט, אבל לא באמת אהיה שם, כי הכל כבר נאמר לי, אז בשביל מה צריך אותי שם? המחמאה הכי יפה שקיבלתי אי פעם היתה מאיכר, שכן שלי בכפר שבו אני גרה. הקרנתי בכפר את ננה והוא ניגש אלי אחר כך ואמר: "אני לא מבין הרבה בקולנוע, ואני גם לא ממש חובב קולנוע. אני מעדיף ספרים. אבל הסרט שלך שונה. הוא כמו ספר. יש לי שם מקום להרגיש, לדמיין, לחשוב."

בואי נדבר על החזיר. הסרט נפתח בסצינה מאוד ריאליסטית שבה איכרים שוחטים חזיר לעיני המצלמה, כשננה וילדים נוספים, צופים מן הצד. איך הצלחתם לגרום לזה להראות אמיתי כל כך?

זה צולם כדוקו, מההתחלה ועד הסוף.

אוי…

סליחה, אני יודעת שאתם לא אוכלים חזיר אבל אנחנו כן, ובזכות החזירה היפהפיה הזאת היה לכולנו מה לאכול, אז אנחנו חייבים לה.

אין לי בעיה עם אכילת חזיר – אבל אני מניחה שלקהל יהיה קשה לעכל את העובדה שהסצינה אמיתית.

מתקיפים אותי על זה כל הזמן, כמובן, ואני תמיד עונה את אותה התשובה: סליחה, אבל אם אתם אוכלים בשר, תעזבו אותי בשקט כי אתם צבועים, ואם אתם צמחונים, תתקפו את המשחטות ואת תעשיית הבשר. יש הבדל בין תעשיית ההרג, לבין בני אדם שצריכים להרוג בעלי חיים כדי שיהיה להם מה לאכול. יש לי כבוד כלפי האיכרים האלה. אין לי שום כבוד כלפי התעשייה.

צילמנו את הסצינה בחווה של השכנים שלי, ואלה ילדים של חברים שלי. זאת היתה הסצינה הראשונה שצילמנו והיה לי חשוב שכולם: חמשת אנשי הצוות, יבינו את העולם של הסרט- עולם שבו מי שאוכל בשר צריך להרוג את החיה. לא קונים בשר בסופר, ואוכלים מעט ממנו, כי הבשר הזה צריך להספיק להרבה זמן.

האיכרים מדברים על החזירה בהערצה, בזמן שהם שוחטים אותה, ומתפעלים מכמה שהיא יפה והניגוד הזה, בין אקט ההריגה, לבין מילות האהבה שמתלוות אליו, היה מטריד. כצופים, שמתוכנתים לפי הקודים של החברה המערבית, אנחנו שופטים את האנשים האלה.  

האיכרים האלה אסירי תודה לחיה שלקחו לה את החיים. החזירה הזאת מייצגת 80 קילו בשר, שזו אספקת מזון לחורף שלם לשתי משפחות עם ילדים. המודעות הזאת היא משהו שלא קיים יותר בחברה המודרנית. זו היתה הפעם הראשונה שקלינה ראתה איך שוחטים חזיר. היא אוהבת בשר אבל היא אוכלת ממנו פחות עכשיו בגלל שיש לה את המודעות הזאת. בחברה המערבית, גם הקשר בין מזון למוות כבר לא קיים. ערכו איזה ניסוי בפריז וביקשו מילדים קטנים לצייר תרנגולת. הם ציירו נאגטס.

בעצם, בכל אחת מהסצינות בסרט, יש את הצרימות האלה של אהבה ואלימות, חום וקור, אינטימיות פיזית וריחוק רגשי, במיוחד בסצינות עם ננה ואמא שלה.

אמהות היא לא משהו גרובי וחייכני. יש רגעים שבהם את פשוט לא מסוגלת להתמודד עם זה. אז כן, מעניין אותי להתעסק בניואנסים של הרגשות האלה ובהתמודדות איתן, אבל ההתעסקות הזאת צריכה לקרות בראש של הצופים. אני רק מהדהדת את זה, מעוררת אצלך את השאלה, בתקווה שזה ירדוף אותך.

זה רודף אותי גם ככה.

היתה הקרנה מיוחדת של הסרט לקהל של ילדים, ובסוף, איזה ילד קם ואמר: "אני אוהב את הסרט כי הוא אמיתי, כי זה נכון שאתה יכול להיות בודד גם אם אתה נמצא עם מישהו שאוהב אותך."


ואלרי מסדיאן
צילום - מל מסדיאן

ואלרי מסדיאן

ואלרי מסדיאן (47) היא יוצרת קולנוע וצלמת צרפתיה-ארמנית. הסרטים שלה מתמקדים בדמויות נשיות, בחייתיות שלהן וביחסיהן עם העולם ועם הטבע, ומשרטטים מחדש את גבולות היצירה העלילתית.

"ננה", (2010) הוא הפיצ'ר הראשון שלה. הוא צולם במהלך 21 יום, בתקציב של 120.000 יורו וזכה בפרס הראשון לסרט ביכורים בפסטבל לוקרנו ב-2011.