האמנית רום אלקאדי, בוגרת בית הספר לאמנות חברה ותרבות עם תערוכת היחיד החדשה: ילדוֹת

התערוכהתוצג במסגרת תערוכות חדשות במרכז לאמנות עכשווית בערד ב-17 בדצמבר

תערוכתה של רום אלקאדי, היא תערוכת היחיד הראשונה לאמנית. במרכזה של התערוכה, במרכז לאמנות עכשווית בערד, עומד מיצב וידאו, שגרסה מוקדמת שלו הוצגה כעבודת הגמר של האמנית. במיצב הווידאו 7 סרטים קצרים, מוקרנים על מסכים שמסודרים במעגל, וליד כל אחד מהם מקום ישיבה נוח ומזמין. הצופה המתהלכת במיצב שומעת תחילה ערבוב של קולות שונים, שלאט מתחדד בו הקול היחיד: קולה של האישה השרה בסרט אחד, של האישה המעידה באחר, של האישה המספרת, של האישה המכה בטוריה באדמה. כל הנשים הושאו בגיל צעיר מאוד, בעוד קטינות, בניגוד לרצונן. "הייתי קבורה כאן, בין הקוצים, לו הייתי מתעקשת על הסירוב שלי" אומרת אחת מהן, "בין הקוצים ובין האבנים הגדולות".

בכל שנה, 12 מיליון קטינות מושאות ברחבי העולם (על פי ארגון יוניסף). בישראל, ההערכה היא כי כ-4,000 קטינות מושאות מדי שנה, למרות שב-2013 אף עלה גיל הנישואין המותר בחוק מ-17 ל-18. נישואי בוסר שוללים מהילדות המושאות זכויות יסוד כמו הזכות להינשא בהסכמה חופשית, הזכות לבריאות פיזית ונפשית, הזכות לחינוך, הזכות להשתלבות בעבודה והזכות לפתח את אישיותן באופן תקין. ביוני 2020, כתבה נוזהה אלאסד אלהוזייל ב"הארץ" כי התופעה מתגברת בשנים האחרונות, דווקא לנוכח השינויים שעוברת החברה הבדואית, המאפשרים כניסה של סממנים מודרניים לתוכה. שינוי זה פגע בתחושת הביטחון האישי של הצעירות, והנישואין הפכו שוב לפתרון יחיד עבורן.

במקביל למיצב הוידאו, מוצגת בתערוכה עבודה חדשה של אלקאדי, בה מופיעות ילדות של ממש מדברות על עתידן. זהו הפונקטום של התערוכה, נקודת הכאב המשמעותית ביותר שלה. דרכה אנחנו מבינות שכולן, כל הנשים המופיעות בעבודות, הן ילדות. או שמעולם לא היו כאלה. הילדות נלקחה מהן, אולם הנישואין המסורתיים הותירו אותן ילדות - ללא סמכות, ללא סוכנות, ללא עצמאות של סובייקט בוגר. אילו נשים היו יכולות להיות? אילו נשים עוד יהיו?

רום אלקאדי כותבת: "הנשים הבדואיות הצעירות האלה הן מהאזור שבו אני חיה. רובן חותנו בעל כורחן בגילאי 14-15 ואף מוקדם מכך. היום הן בוגרות יותר, ונפתחות אל המצלמה ואליי. תוך הסתרת פניהן וזהותן, הן מדברות על חוסר האונים, על היעדר כתובת למי לפנות. עולה מדבריהן גם הבורות שאפיינה אותן (וגם אותי) בשעתו בכל מה שקשור בחיי האישה לאחר נישואיה. הסמכות הקובעת בחברה הבדואית היא ראש המשפחה - האב או הסב הם המחליטים, ומרגע שגובשה החלטה, אין מי שיציל אותך. הבנות מבצעות, ללא מילה, ללא סמכות, ללא אופק או פתח מילוט. העונשים הצפויים להן אם ימרדו חמורים מדי. רציתי לאפשר להן לספר את הסיפור שלהן, שמושתק ולא מדובר. גם אני עברתי חוויה מאוד דומה ואולי זה מה שיוציא אותנו מה"מעגל" - מהזירה של המסורת, הדעות הקדומות, המסגרת הפנימית הקשה שכובלת אותך בתוך המשפחה, הקהילה ולפעמים גם העדה כולה".

אוצרת: לאה אביר
פתיחה: 17.12.21 בשעה 11:00
נעילה:  17.3.22
שעות פתיחה:
רביעי-חמישי: 9:00 - 13:00, 16:00 - 20:00, שבת: 11:00 - 14:00
המרכז לאמנות עכשווית בערד, מתנ"ס ערד, בן יאיר 28, קומה א

הדימוי: רום אלקאדי, סטיל מתוך מיצב וידאו זאת אני 2020

מידע נוסף שיכול לעניין אותך

HR LAB
קורס HR Lab הנו קורס בחירה חדשני במחלקה לניהול משאבי אנוש במכללה האקדמית ספיר. הקורס, שפועל בתמיכת פרויקט פועלים לעתיד של בנק הפועלים, מזמן לסטודנטיות וסטודנטים בשנה ג' התנסות ייחודית ובלתי שגרתית בתהליכי יזמות אמיתיים, חדשנות, יצירתיות וחשיבה עיצובית (Design Thinking) בעולמות התוכן של משאבי אנוש. חדשנות, יזמות וקהילה: פתרונות טכנולוגיים בתחום ה-HR ליצירת אימפקט קהילתי הסטודנטיות והסטודנטים במעבדה לומדים לאפיין ולפתח מוצרים דיגיטליים וסוכני AI מתקדמים בשפה טבעית, ללא צורך ברקע קודם בתכנות, תוך שימוש בשיטת ה-Vibe Coding וכלי בינה מלאכותית יוצרת.
מגישת חדשות
פרופ' עינת לחובר, פרופ' חברה במחלקה לתקשורת, פרסמה בשיתוף ליאת גרנות דדון, עו"ד ענת טהון אשכנזי, תמר צבי את דו"ח המחקר ייצוג נשים בחדשות בישראל, במסגרת פרויקט ניטור המדיה העולמי [GMMP] לשנת 2025. פרופ' עינת לחובר, מרצה בכירה במחלקה לתקשורת, אשר תחום המומחיות וההוראה שלה הוא מגדר ותקשורת - ניתוח ביקורתי של הזיקות בין מגדר והקשרים שונים של מדיה, מנהלת את המחקר על ייצוג נשים בחדשות בישראל מאז שנת 2010. המחקר הישראלי הוא חלק ממחקר בינלאומי על ייצוג נשים בחדשות, שמתקיים מאז ועידת בייג'ין ב-1995 על מצבן של נשים בעולם.