התערוכה, "זיכרון מתקדם לעתיד" (כותרת שירו של יהודה עמיחי), מבקשת לגעת בפרדוקס שבו אנו חיים. מצד אחד, אנו נושאים זיכרון קולקטיבי ואישי פוצע, ומצד שני, מוטלת עלינו האחריות לדמיין עתיד, להניע את גלגלי השיניים של היצירה גם כשהלב והראש מבקשים לעצור.
בתערוכה זו אנו שואלים: איך נראית "דרך" במרחב שבו החוקים הפיזיקליים המוכרים קרסו? דרך היא מרחב של זמן וחלל. איך זה שהדרך שלנו ליצירה מתרחשת במרחב הלא נתפס של הריק?
העבודות המוצגות כאן נולדו במרחב התודעה הלא נודעת. זהו המפגש המטאפיזי בין הכאב הפיזי של המציאות לבין החופש המוחלט של האמנות.