חריצות, דייקנות ורוקנרול - רשמים מהעבודה לצד נילי פלר

יש רגע כזה בעריכה שבו הסרט מפסיק להיות אוסף של שוטים והופך למשהו אחר לגמרי. לפעמים זה קורה בגלל חיתוך של שנייה, לפעמים בגלל שיר, ולפעמים בזכות ההחלטה העיקשת לא לוותר על סצנה שכולם כבר התייאשו ממנה. נילי פלר מכירה היטב את הרגעים האלה. במשך כמעט שלושה עשורים היא עובדת בצומת שבין החזון של היוצר לחומר המצולם, בין אינטואיציה לפרפקציוניזם, בין דרמה לשקט. במאים ובמאיות שעבדו איתה חוזרים כאן אל חדר העריכה, אל הרגעים שבהם הסרט שלהם השתנה, ואל האישה שלא מפחדת לפרק אותו כדי למצוא מחדש את מה שהוא מבקש להיות. ומה לכל זה ולרוקנרול? בדיוק בשביל זה כדאי לקרוא.

כשלושה עשורים מאז שהחלה, העורכת נילי פלר יכולה להתהדר באחת הקריירות המוצלחות והמגוונות של עורכי/ות הסרטים בישראל - מעריכת פיצ'רים דלי תקציב, עד להפקות בינלאומיות מושקעות ; מסרטים תיעודיים אינטימיים דרך סרטי קולנוע עלילתיים, כשבינהם סרטים היברידים המשלבים תיעוד ובדיון, לפעמים אפילו באותו סיקוונס ; מסדרות טלוויזיה מרובות פרקים ועד פרוייקטים המשלבים אנימציה עם לייב אקשן ויצירות שהגיעו לקהל גדול בארץ ובעולם, כולל השתתפות בחשובי פסטיבלי הסרטים וטקסי הפרסים העולמיים.
"ארט האוס, מיינסטריים, דוקומנטרי, סדרות – לנילי יש את היכולת לגעת בכל הז'אנרים ותמיד לעשות את זה בקסם" מעיד עליה הבמאי תאופיק אבו ואיל ("גחלילות", עלומים")
תחילת דרכה המקצועית הייתה כעוזרת עריכה באולפני "טלעד" באמצע שנות ה90'. במהלך עריכת העונה הראשונה של הסדרה "פלורנטין" שהתבצעה שם, התרחש מפגש מכונן בין נילי הצעירה לעורך הסדרה דב שטויר ("קלרה הקדושה", "אהבה אסורה"): "לא חשבתי שאני צריך איזה עוזר או משהו כזה, אבל ב"טלעד" התעקשו שהיא תעבוד איתי" מספר שטויר. "היא הייתה אז בחורה שגרה בפלורנטין עם שיער ירוק ומאוד הזדהתה עם הדמויות. מהר מאוד תפסנו ראש ונעשינו חברים. ביום האחרון של עריכת ששת הפרקים הראשונים של "פלורנטין" קרה אירוע שסלל את הקריירה של נילי: כשיצאתי מחדר העריכה ראיתי אותה יושבת בצד ובוכה. שאלתי אותה 'מה קרה לך?' והיא סיפרה שפיטרו אותה. אמרתי לה 'אז תבואי איתי. לאן שאני אלך – תבואי איתי'. אם לא הייתי רואה אותה ביום הזה, יכול להיות שהיו נפרדות דרכנו. היא המשיכה איתי ואז כבר לימדתי אותה איך מסתכלים על חומרי גלם, איך בונים סצנה - ועבדנו יחד. כשהתחילה העונה השנייה של "פלורנטין", נילי באיזה שהוא שלב סיפרה שחברות שלה כבר עורכות קליפים והיא לא מתקדמת לשום מקום. אז אמרתי 'אתן לך לערוך סצנות בחלק השני של העונה, תקבלי קרדיט על זה ואז תוכלי להגיד שערכת את "פלורנטין"' - והיא אכן ערכה את הסצנות מאוד יפה. את העונה השלישית כבר לא רציתי לערוך, אז הלכתי להפקה והמלצתי להם על נילי שכבר שלטה בעניינים ואני הייתי שם רק ברקע".
 

2004, אולפני אדיט, עם דב שטויר, עורכים את "שבתות וחגים".

במרוצת השנים, פלר המשיכה לערוך לצד שטויר עונות רבות של סדרות מצליחות כמו "שבתות וחגים" ו"פרשת השבוע", כאשר אלמנט ההזדהות עם הדמויות נותר בעינו. ארי פולמן, מספר על החוויה כתסריטאי בסדרה "פרשת השבוע": "אני זוכר שהיא ממש חיה את הדמויות בסדרות שהיא ערכה, היא יכלה ממש לריב איתך על דמות! ממש להיכנס לזה. זאת איזו הזדהות ואהבה וחמלה לדמויות שהן דמויות כתובות, פיקטיביות לחלוטין! וזה נותן לך כיוצר איזה 'בוסט' לפרוייקט כבר בחדר העריכה". הבמאי רני בלייר מוסיף: "היא הייתה סוג של מפקחת על דברים ויכלה להצביע על מקרים בהם אנחנו אולי אנחנו עושים משהו לא נכון או יוצרים אווירה יותר מדי גברית. היא יכלה לומר 'התייחסתם בפרק הזה בפחות כבוד לדמות של אלה (יעל אבקסיס) או שירה (מירב גרובר), בחרתם לא נכון, צריך לעדן משהו'. לפרקים שערכה היה טאצ' פואטי".
לאורך השנים, נילי פלר עבדה עם טובי היוצרים והיוצרות כשבחלק גדול מהמקרים חזרה לעבוד עימם לעיתים תכופות, תוך כדי יצירת קשר אישי קרוב מעבר לעבודה המקצועית, כפי שמעידים כמה מהם: 
ברק הימן ("החבר דב", "סוף לסיפור"): " מערכות היחסים שלה עם הבמאים/ות הן מאוד עמוקות, גם בחיים האישיים שלהם. אמנם אני הרבה שנים לא עובד איתה, אבל אני עדיין חבר קרוב שלה". נטעלי בראון ("חמצן", "שוטינג"): "מעבר לזה שהיא עורכת מבריקה, היא בנאדם שכיף להיות איתו. זה אולי נשמע לא הכי חשוב, אבל בגלל שבמאים ועורכים מבלים עשרות שעות ביחד, אם לא מאות, זה נורא קריטי והופך את כל התהליך לחוויה", דנאל אל-פלג ("פרא"): " היא אחת האנשים הכי כיפיים שאני מכירה ברמת הפאן, היא פשוט קול", מיה דרייפוס ("כביש הסרגל"): "היא יכולה להיות מאוד קשוחה בעריכה, אם היא אומרת "לא", אז לא. אבל אחר כך היינו הולכות לשתות כוס יין והיא הייתה מאוד חמודה". 
תהליך עריכה של כל פרוייקט הוא מורכב, מסעיר ובסבירות גבוהה יכיל טלטלות לצד אינטימיות בין הבמאי/ת לעורכ/ת. היוצרות מעידות שנילי ידועה ביכולת לתת תחושת ביטחון, הדרושה כל כך עבור יוצר/ת בתחילת התהליך -
נטעלי בראון על "חמצן": "לא אשכח לנילי איך כבר במשמרת הראשונה, כשבאתי עם חרדה לחדר העריכה, הדבר הראשון שהיא אמרה לי: 'לפני שאנחנו מתחילות, אני רוצה להגיד לך שצפיתי לבד בכל חומרי הגלם, יש לי ניסיון של 25 שנה ואני יכולה כבר עכשיו להגיד לך שיהיה לך סרט מצויין, אז הסירי דאגה מליבך ובואי נתחיל לעבוד'. היא פשוט העיפה את השכבה הזאת של החרדה שאני חושבת שמאפיינת כל במאי/ת, בטח אם זאת עבודה ראשונה. היא ממש אמרה לי "תסמכי עליי" וזה באמת פוגג את העננה הזאת מהחדר". איריס זכי ("אי/מהות", "מצרים שיר אהבה", "מה היא חושבת לעצמה"): "אני מרגישה שהיא יכולה לשמור עליי באיך שהדברים יוצאים. יש פה תהליך מאוד רגיש – נילי רואה את החומרים שלי לפני כולם וזה מאוד אינטימי. במובן הזה היא יכולה להביא מבט חיצוני ושם מבחינת היושרה ותפיסת העולם שלה – היא אדם שאני מאוד סומכת עליה, אפילו יותר מעצמי במובנים מסויימים. יש משהו מאוד חזק פסיכולוגית בחדר העריכה, יש בו משברים ונילי היא האדם שאתה רוצה לידך, כי היא מאוד אימהית ורכה".
על אף העבודה המשותפת והאינטגרלית עם הבמאים/ות, לפלר חשוב בתחילת התהליך לעבוד עצמאית:
איריס זכי: "לנילי יש חוק שאני מאוד מבינה אותו – שהיא רוצה לעבוד לבד קודם כל. ככה נילי עורכת. מקבלת תסריט, חומרים – ומעמידה גרסה שבאים לראות. מבחינתי, ממש מעניין אותי לראות מה עיניים חיצוניות רואות על הפרויקט, אני משחררת את זה באהבה. אז גם יש את ההלם לראות את הדבר, זה שוק. זה כיף אבל דרמטי."
הקונספט של לעבוד בתחילה לבד, לא התקבל בטבעיות אצל כל היוצרים/ות. מיכל אביעד על העריכה של "דימונה טוויסט": "לפני שנילי הצטרפה הייתה לסרט איזו גרסה שלא ממש הסתדרה. אותי ברמת הבמאית זה הכניס לסוג של תחושה שאני לא כל כך יודעת מה לעשות עם הסרט. כשנילי הצטרפה היא שאלה אותי 'מיכל, את מוכנה לצאת מחדר העריכה לשלושה ימים?' זה הפתיע אותי, אני רגילה לשבת תמיד עם העורכים בחדר העריכה. אבל הייתי במקום קצת מיואש וחרד. נילי הבינה מהשיחות איתי את התפיסה של איך אני רוצה את הסרט וכשחזרתי הייתה כבר גרסה שהרגישה לי שאנחנו צועדות בכיוון נכון".
בעוד שבדרך כלל העורכ/ת ניגש לחלק שלו ביצירת הסרט אחרי הצילומים ועבודתו תתרכז בלהוציא את המיטב מהטייקים הקיימים, במקרים רבים יוצרים/ות סיפרו שלנילי היה חלק הרבה יותר משמעותי ביצירה, גם בשלבים מוקדמים שלה, טרם ותוך כדי הצילומים, שהופכים אותה לשותפה של ממש. לדוגמא, במהלך עריכת הסרט התיעודי "פרא", המתעד בית חולים לחיות, רעיון של פלר הוביל לצילום סצנה שלא הייתה בו עד אז, כפי שמעידה דנאל אל-פלג (שביימה את הסרט יחד עם אוריאל סיני): "אני זוכרת שהיא אמרה 'מעניין מה קורה שם בלילה כשאין שם אנשים', כי אנחנו אף פעם לא צילמנו שם סצנה כשהבית חולים לא עובד. היא הציעה מין מעברון לילה כשהחיות לבד. יצאנו לצלם השלמה בעקבות ההערה הזאת, שנתנה לו עוד זווית מקורית".
גם בסרט העלילתי "הברך", הבמאי נדב לפיד תיאר מעורבות חשובה כבר בזמן הצילומים: "בסוף כל יום צילום, דאגתי שישלחו לנילי את הראשס (חומרי הגלם שצולמו באותו יום). בערך ביום השני או השלישי של הצילומים במהלך שיחה שלנו על מה שצולם עד אותו רגע, היא דיברה על איזה שוט שהיה חסר. זה היה איזה קלוז-אפ פנים שמקשר מהלך קולנועי. לי הוא היה ברור, אבל כנראה הוא היה מופשט מדי, צילמנו – והיא צדקה".
אצל הבמאית מיכל אביעד, בסרט העלילתי "אישה עובדת", נילי הייתה מעורבת עוד בטרם היציאה לצילומים: "הבנתי שצריך לערב את העורכת כבר בצילומים, כי מדובר בסרט עם שוטים ארוכים ניידים, אז אין כיסוי או כיוונים לסצנות עם זוויות, לעורכת אין הרבה אפשרויות. נילי לגמרי הייתה חלק מההחלטות האלה, עוד הרבה לפני תחילת הצילומים. הייתי זקוקה לאישור שלה, שזה יסתדר. נילי ראתה בזמן הצילומים שמה שאנחנו עושים הוא 'בר עריכה', ערכה עבורי סצנה או שתיים – וזה נראה טוב".
בתהליך עריכת סרטים תיעודיים, הנרטיב נבנה בזמן העריכה וכך רעיונות של נילי כעורכת השפיעו מהותית על התוכן. ברק הימן: " בסצנת הפתיחה של "החבר דב" אני מצלם את דב חנין בבית שלו, עם מצלמה קטנה, בלי סאונד. לא התייחסתי לחומר הזה בכלל כמשהו רלוונטי לסרט. נילי ראתה את זה ואמרה – בוא ניקח את זה, כי זה מתאים ליחסים שלך כבמאי הסרט עם דב, ליחסים של הבמאי עם הצופים, עם אמירה שמשדרת שלא מדובר עכשיו בסרט הכי אסתטי ומוקפד, אלא להראות שזה סרט של מישהו שאוהב את דב. להבהיר כבר בהתחלה שזה לא סרט אובייקטיבי. זאת פתיחה לא פחות ממושלמת וזה רעיון שהיא הביאה".
ארי פולמן ("החומר ממנו עשויה האהבה", "ואלס עם באשיר", "כנס העתידנים", "איפה אנה פרנק"): "אתה מרגיש כבמאי שהיא שומרת עלייך – ממבוכות, ביכולת שלה בבחירת טייקים של משחק. היא חושבת גם על איזה דברים לא יחזיקו את מימד הזמן, איך הסרט יראה לצופה עוד עשר שנים. לדוגמא, מרואיין מזכיר את טראמפ. אז היא אומרת שזה לא יחזיק, כי סרט הוא חסר זמן ומי יודע מי יכיר את טראמפ עוד עשור או שניים. היא חושבת על הכל".
פולמן, שבימים אלה עובד עם נילי על סרט דוקומנטרי בשם "טאבו", מספר כי בעקבות הערה של נילי שינה את כל הכיוון המוזיקלי שלו: "בסרט הזה ניסיתי כל מיני דברים עם מוזיקה, אולי קלאסית, אולי אפילו שחלק מהמרואיינים ינגנו – והיא מאוד יישרה אותי. אמרה 'זה סרט אישי, המסע שלך, זאת צריכה להיות מוזיקה שלך ולא של המרואיינים, כי זה יראה מודבק ולא אמיתי'. היא כיוונה אותי ולפי העצה שלה התקדמנו".
 

עם ארי פולמן בטקס האוסקר 2009 ("ואלס עם באשיר" מועמד לסרט הזר הטוב ביותר) 

למעשה, ענייני קצב, רגישות לשימוש במוזיקה ו'מוזיקה פנימית' ככלי אינסטינקטיבי לעריכה, הוזכרו בהקשר של נילי על ידי כמעט כל הדוברים/ות שעבדו איתה לאורך השנים: "היא מנגנת על האוויד כמו על פסנתר" אומר ברק הימן. איריס זכי מוסיפה: "היא נראית כמו נערה שמשחקת במחשב, כל כך זריזה, שעושה משהו שנראה כמו תקלוט". טלי שלום עזר ("המקעקע מאשוויץ", "הפסיכולוגית"): "נילי היא ממש אדם עם שמיעה אבסולוטית וזה בא לידי ביטוי באיך שהיא יוצרת את הסרט. אני ממש מרגישה שהיא שומעת את המוזיקה של הסרט מבחינת קצב, גם במלודיה, בכל האספקטים המוזיקלים של שנותנים לסרט את הערך המוזיקלי-אומנותי שלו". נטעלי בראון: "אחד הדברים שבעיני היא הכי מוצלחת בהם זה קצב. קצב לא רק מבחינה של עבודה עם מוזיקה או סאונד, אלא משהו של 'שעון פנימי' שהאינטואיציה שלה מוליכה אותה לשם ובעיני זה מאוד מוצלח".
ויש גם את המוזיקה עצמה – חלק מהיוצרים תיארו את הפרסונה של נילי באמצעות סגנונות מוזיקליים: "נילי היא שילוב של חריצות, דייקנות ורוקנרול" מתארת מיה דרייפוס. "יש לה את הקומבינציה הזאת של פאנק - פרובוקטיבי אבל גם מחשבתי" אומר נדב לפיד. "היא נערת רוקנרול אמיתית" מוסיף ברק הימן ודני רוזנברג ("על כלבים ואנשים", "מותו של הקולנוע ושל אבא שלי גם") ציין ש"נילי היא מוזיקאית של קאטים".
באופן טבעי, גם השימוש במוזיקה מקורית או בבחירת השירים, היא אספקט מהותי בעבודה של נילי כעורכת. ברק הימן: "היא מתייחסת למוזיקה כאל גיבור נוסף בסרט או בסדרה. ב"סוף לסיפור" יש סצנה של זוג בתהליך גירושים שמדבר על מי ישמור על הילד באיזה יום. זה נראה טכני, כמעט בירוקרטי, סצנה שאתה לא מבין בכלל מה העוצמות שלה. ואז נילי הוסיפה את השיר "ברית עולם" של מתי כספי – ואתה מיד ממרר בבכי". דוגמא נוספת מביא הבמאי דני רוזנברג, המתייחס לסצנת הסיום של סרטו "החייל הנעלם": "בוקר אחד הגעתי לחדר העריכה, ונילי ביקשה ממני להיות פתוח. היא נגנה את הסצנה בו החייל על אלונקה באמבולנס, רק הפעם הקולות ירדו ו"מינימל קומפקט" עם "dedicated" השתלטו על התודעה, ושם הבנתי שלמעשה הסצנה הזאת חיכתה לשיר מרגע היוולדה, ורק עכשיו הם אחד. זו דוגמה אחת מיני רבות לחוש השישי הזה של נילי למוזיקה".  תאופיק אבו ואיל: "אני בדרך כלל עובד עם המוזיקאי עוד בשלב התסריט, אז כשהעורכת מגיעה לחדר עריכה כבר יש בנק של מוזיקה מקורית, זו הדרך שלי לעבוד. נילי מתחילה לשחק עם המוזיקה ואז יוצאים דברים חדשים. החיבורים האלה מרגשים, היא יודעת להשתמש במוזיקה באופן מפעים". ארי פולמן: "היכולת חיתוך שלה את המוזיקה היא מטורפת. יש לה טעם ויש לה ידע".
נדבך מוזיקלי נוסף הוא העבודה עם הסאונד והיחס בין סאונד לתמונה. בחלק נכבד מהסרטים התיעודיים שנילי ערכה, כהחלטה קונספטואלית יש הפרדה בין השניים. כך בסרט "ענבל פרלמוטר – אם זה נגמר", בו שומעים את הדוברים/ות לכל אורכו, בזמן שאנו צופים ביומנים וציורים של גיבורת הסרט לצד חומרי ארכיון. שרון לוזון (שביימה את הסרט יחד עם אביגיל שפרבר) מספרת שזאת לא הייתה הגרסה הראשונית: "הסרט היה 'ראשים מדברים' בגרסה הראשונה. לא אהבתי את הגרסה הזאת – היא היתה מעניינת מבחינת תוכן, אבל בנאלית מבחינה קולנועית. בעידודה של נילי שהצטרפה לפרוייקט אחרי שהגרסה הזאת כבר הייתה קיימת, המשכנו לחפש אחרי השפה הקולנועית, כי היה ברור שלא נעשה סרט בנאלי על דמות כל כך לא בנאלית כמו ענבל פרלמוטר. ברגע שנכנסו היומנים של ענבל והגיעו עוד ארכיונים – נילי התחילה לבד ליצור גרסה אחרת, המפרידה בין התמונה לסאונד – וכשראינו הבנו שזה הכיוון המתאים. הדבר של להפריד סאונד ותמונה וליצור את השלם הגדול מסך החלקים שלו – זה מאוד מאפיין אותה ואת הסגנון שלה וזה מבוצע נפלא".
 

2022. אולפני אדיט, עריכת ענבל פרלמוטר - אם זה נגמר.

שיתוף פעולה מקצועי משמעותי ומתמשך בקריירה של נילי פלר הוא עם הבמאי התיעודי רן טל ("המוזיאון", "גן עדן", "מה היה קורה אילו? אהוד ברק על מלחמה ושלום", "1341 פריימים מהמצלמה של מיכה בר-עם", "הכבש השישה עשר - האיחוד "), שטוען כי הייחודיות של נילי נובעת משילוב בין שני פרמטרים של גישות לכאורה סותרות בעריכה - השכלתני והמחושב לעומת הרגשי והאינטואיטיבי: " לנילי יש את שני הצדדים האלה – היא מתחילה מהחומר, היא צריכה להרגיש את החומרים, אבל בשלב מאוחר יותר היא מתחילה לעשות ניתוחים עם מה שיש, דרך ההבנה האנליטית של מה שיש בחומר. היכולות שלה, בשבילי לפחות, הן מאוד חזקות כי היא מצליחה בעצם להרים את הסרט גם מלמעלה וגם מלמטה".
לדוגמא, טל מתאר מצב בו במהלך עריכה מנסים לאתר היכן יש בעיה ואת הדרך לתקן אותה, שכוללת סידור מחדש של פרטים קטנים, אבל גם יכולת לבחון את 'התמונה הגדולה': "לצורך העניין צופים בקאט והתחושה שבדקה 70-80 יש נפילה, הסרט מתחיל לשעמם, יש שם משהו שלא עובד. אפשר להתחיל לטפל בדקה 70-80, אבל אם אתה עושה אנליזה, אתה יכול להגיד – נכון, אבל זה בכלל בגלל שבדקה 50 צריך להעיף סצנה או להזיז אותה. זה המקום שהעריכה היא גם פעולה אנליטית. לנתח את הקאט, לא רק להרגיש אותו. אני חושב שהחיבור הזה בין אינטואיציות מאוד חזקות והבנה עמוקה של החומרים עצמם, שזה כמובן כולל גם קצב, מה לבחור ואיך לחבר באלגנטיות סאונד ותמונה – לנילי יש בנוסף את היכולת רגע להסתכל על זה מהצד ולהבין מה לא עובד, או איך אפשר לשפר".
 

2022, עם רן טל בפרמיירת "1341 פריימים מהמצלמה של מיכה בר-עם" בפסטיבל ברלין.

מיה דרייפוס תיארה גם כן את השילוב בין שתי הגישות: "היא גם בנאדם של מבנה, אבל בסופו של דבר היא מתייחסת לקצב, למתח. יש רמה נורא פרקטית ויש רמה שהיא מאוד 'ג'אז'ית' שהיא לא קשורה לשכל, אלא של 'עובד, מעניין, מרגש - או לא'. היא יכולה לראות סצנה ואם היא לא מבינה את הרמזים המופרכים שכבמאית הייתה לי תחושה שהצלחתי לשתול – אז היא פשוט תוריד אותה. יש לה גישה כזאת – לא דיבורים של פסיכולוגיה, אלא מסתכלים על החומר, או שמבינים את הסצנה או שלא ואם לא - אז היא תרד". דנאל אל-פלג מוסיפה לגבי שני הרבדים בעריכת "פרא": "היה לנילי ברור שהתפיסה הקולנועית של הדבר חשובה לא פחות מהסיפור, שחשוב לתת מקום לקולנוע, לצילום וגם לפיצוח המוזיקלי של הסרט" ונדב לפיד מוסיף: "יש עורכים טובים שלא היו מתאימים לערוך את הסרטים שלי כי הם מתבססים על עלילה, על פסיכולוגיה – והדברים האלה לא כל כך מעניינים אותי. בגלל זה אני מרגיש שנילי נולדה לערוך את הסרטים שלי. הסקרנות לצורה הקולנועית, הקצב. כשאני מביא לנילי שוטים מיוחדים, אני רואה שזה נותן לה טעם, שכיף לה כשהיא עורכת. היא חיה בשביל המיוחד, בשביל האחר ובמובן הזה יש לנו חיבור מאוד חזק".
חלק מההתמודדות בחדר העריכה, היא גם עם משברים. גם בנושא זה לפיד משבח את נילי: "בסרט "כן" ירדו בעריכה ימי צילום שלמים. היו שם סצנות מהממות שנפרדנו מהם, רגעים ממש יפים. נילי באה לפריז שם ערכנו כמה חודשים. זה היה תהליך ארוך ומורכב, סדר של סצנות התחלף. לאורך כל הדרך הייתה תחושה טובה עם מה שצילמנו אבל הסרט עבר סיבובי עריכה רבים, מהלכים ומסלולים. היו רגעים של חיפוש, לעיתים תחושה של ספקות  - ונילי הרבה יותר קולית בדברים האלה ממני".
מאפיין נוסף ולא מפתיע שחזר בשיחות עם היוצרים, הוא מוסר העבודה הגבוה של פלר בחדר העריכה. "אם המשמרת שלה היא 8 שעות – היא לא זזה 8 שעות מהמחשב" אומר ארי פולמן. מיה דרייפוס מעידה על השוני ביניהן: "היא לא תפסיד יום עבודה. אני יכולה אחרי שעתיים במשמרת לאבד ריכוז והיא הייתה מסתכלת עליי במבט של 'לא הבנתי, מה דיברת על הפסקה עכשיו?'". ברק הימן נזכר: "באחת ההפקות יצא לי לעבוד איתה בערב חג הפסח. יש דד ליין לפסטיבל וצריך לעבוד מסביב לשעון, אז אין דבר גדול יותר מהסרט. אתה יכול להמשיך לשבת איתה בחדר העריכה כשכבר מקבלים טלפונים מהקרובים 'עוד רגע מתחיל ליל הסדר!'". תאופיק אבו ואיל מציין שאת עריכת הסדרה "עלומים" סיימה, כנגד כל הסטטיסטיקות, לפני הזמן שיועד לכך מההפקה. הוא מוסיף שבאחד מימי העריכה של הסדרה "גחליליות", נילי לקחה את מוסר העבודה הגבוה אל הקצה: "היה איזה יום שהיא הגיעה לחדר עריכה ואמרה לי על הדרך 'נפלתי מהאוטובוס וקצת התנפחה לי הרגל' ואני מסתכל – רואה שהרגל שלה לגמרי נפוחה. לא האמנתי שהיא ישבה עד סוף המשמרת עם רגל עטופה בקרח ולא הסכימה לעזוב עד סוף המשמרת. זאת נילי, מאוד מסורה. אני לא אשכח את זה, כי כל בנאדם אחר היה הולך להיבדק, אבל היא החליטה 'אני אשים קרח, יהיה בסדר'. רק כשסיימנו את המשמרת היא אמרה 'טוב, עכשיו אני יכולה ללכת לרופא'.

 2022, אולפני אדיט, עם מיה דרייפוס, עורכות את "כביש הסרגל".

לפי ברק הימן, הטוטאליות היא גם לתוצאה של הפרויקט ונותן דוגמא: "אם העורכ/ת עשו איזה חיבור בין סצנות ובטוחים שזה מדהים ואתה כבמאי אומר 'אני לא משוכנע שזה נכון, בוא נבדוק משהו אחר', הם יעשו מה שתבקש, אבל הם לא יהפכו את העולם כדי לגרום לזה להיראות טוב, כי אז זה אומר שמה שהם חשבו שנכון – התברר שלא. ונילי, גם אם היא תחשוב שזה טמטום מוחלט – היא עדיין תעשה את זה הכי טוב בעולם, כדי שאתה תחליט מה אתה מעדיף. האגו שלה במקום הנכון, מה שמעניין אותה הוא טובתו של הסרט". 
הימן גם מצביע על הגבולות של הטוטאליות – כאשר מתעוררת שאלה מוסרית לגבי הצגת דמויות בפרוייקט תיעודי, כפי שהימן ופלר חוו בסדרה "סוף לסיפור" המתעדת כמה סיפורים שונים של אנשים סביב תהליכי פרידה או גירושין: " היינו לנו כבר ראפ-קאטים מוכנים ואז גרושתו לעתיד של אחד הגיבורים ביקשה ממני להסיר לחלוטין את הסיפור שלו בסדרה, אפילו שהיא עצמה לא הצטלמה. מבחינה בירוקרטית יכולנו להשאיר אותו, היה ריליס (מסמך שהמצולם מאשר את צילומו ושידורו), הייעוץ המשפטי אמר שאין בעיה, אבל אני לא הצלחתי לחיות עם הדבר הזה. אותה אישה מאוד חששה מהנזק שהשידור יכול לעשות לבנות שלה בבית הספר, שאולי יעירו הערות על האבא שהצטלם לסדרה. לא יכולתי לשאת את העול המוסרי והמצפוני הזה. נילי נתנה לי גיבוי מלא והיא הבינה שיש דברים יותר חשובים מקולנוע – וזה חיים של בני אדם. למרות שהיו פרקים מעולים והיה מאוד מסובך כלכלית והפקתית לעשות את השינוי, כי למעשה כל המגדל קלפים של מבנה הסדרה התמוטט – הסרנו את הסיפור הזה. כל הפרוייקט נדחה בשנה ובה בנינו את כל הפרקים מחדש, עם דמות חדשה שצילמנו. ברגע מבחן של האתיקה והמוסר – נילי לא מצמצה, היא לרגע לא התבלבלה מה הכי חשוב בחיים. בבסיס הייתה ההבנה שיש פה חיים של בני אדם שהם חשובים יותר מהסדרה שלנו. נילי קודם כל זוכרת שיש פה בני אדם שצריך להיות רגישים אליהם ולא לנצל אותם – וזה בעיני הופך אותה לעורכת טובה יותר".
על מקרה נוסף של שאלה מוסרית סיפרה שרון לוזון, סביב השאלה איך להציג בסרט על ענבל פרלמוטר "אם זה נגמר" את הקשר המשפחתי מעורר התהיות בין ענבל לאבא שלה: " במהלך העבודה על הסרט, התעוררו כל מיני שאלות על מתי ואיך מתי להכניס את הביוגרפיה של ענבל, את ההיסטוריה המשפחתית על הקרבה של אבא שלה אליה. למרות שהיו שמועות, לא היה לנו בנושא 'אקדח מעשן'. נילי פעלה בצורה אתית ונחרצת כשאמרה שהיא 'לא מוכנה להכניס דברים שנאמרו, אבל אין לזה בסיס מוצק', מה גם שענבל ואבא שלה לא איתנו כדי להגיב. לנילי היה ברור שזה חסר אחריות לעשות דבר כזה – ואני מאוד הערכתי את היושרה שלה בנושא הזה".
במהלך הקריירה הארוכה והמוצלחת של פלר, הגיעו גם הפקות בינלאומיות, לצד הפקות ישראליות שהופצו בהצלחה ברחבי העולם. ב2024 לקחה חלק ב"המקעקע מאשוויץ", הפקה בריטית-אמריקאית. אחד מעורכי הסדרה האחרים חווה סגירת מעגל מרגשת, כפי שמתארת הבמאית טלי שלום עזר: "הפוסט פרודקשן נעשה בישראל, כולל שני עורכים בריטים שהיו פה כחצי שנה. העורך הנוסף שהבאנו, ג'ו סוויר, סקוטי שחי בלונדון, הכיר את העבודה של נילי. בלימודים שלו הוא עשה עבודה על "ואלס עם באשיר" והוא ממש העריץ אותה כעורכת. יצא ככה במקרה שכמה שנים אחר כך הוא עובד באותו צוות עורכים יחד עם נילי – וכשהוא גילה את זה הוא ממש התרגש!".
גם כעת, פלר עובדת במקביל על כמה פרוייקטים מסקרנים והרושם המצטבר מהשיחות עם היוצרים/ות, שהם רק משתוקקים  לעבוד איתה - גם בפעם הבאה.
 

אורי ברד

תואר B.F.A במסלול קולנוע , ביה"ס לאומנות הקול והמסך, המכללה האקדמית ספיר
תחקירן וחבר מערכת בתוכניות טלוויזיה
ממשתתפי ההסכת "מעבר לגבעת חלפון" העוסק בקולנוע ישראלי

צילום אורי ברד, באדיבות המצולם