תומאס אימבך: שבעה מתחים

בין שהייה לתנועה, בין חופש לשליטה ובין זיכרון להמצאה – ד"ר איריס זכי פוגשת את הבמאי השווייצרי תומאס אימבך לשיחה על הקשרים הנסתרים בין סרטיו, על המתח שבין תכנון להפתעה ועל החיפוש המתמשך אחר שפה קולנועית חדשה. דרך שבעה צמדי מילים מנוגדות, השיחה נעה בין יצירותיו השונות וחושפת את הסקרנות שממשיכה להניע אותו אחרי יותר מארבעים שנות עשייה קולנועית.

כשמטיילים בין סרטיו הרבים של תומאס אימבך, נגלות זו לצד זו יצירות שבמבט ראשון קשה לקשור יחד: תיעוד ופנטזיה, יומן אישי ועיבוד ספרותי, התבוננות ממושכת במציאות מבעד לחלון בציריך ומרחבים וירטואליים שנוצרו באולפן.

ובכל זאת, במבט קרוב יותר, יש משהו הרמוני דווקא במתח שביניהן. מה שנראה תחילה כאוסף של שונות מתגלה כמרחב אחד, רחב, משתנה ונושם, שאימבך ממשיך לנוע בתוכו, סקרן תמיד כמו בתחילת הדרך.

כיאה לבמאי שאוהב לשחק עם צורות, הצעתי שגם לריאיון תהיה צורה משלו: שבעה צמדי מילים מנוגדות שעלו מתוך סרטיו, והזמנה להגיב אליהם בחופשיות.

שהייה / תנועה

Staying / Moving

בילית שנים בצילום מאותו חלון, ובכל זאת רבים מהסרטים שלך כוללים מסעות, תנועה ואנשים שאינם מצליחים להשתקע. מה מאפשרת לך השהייה במקום אחד לראות, שתנועה אינה מאפשרת? ומה ממשיך להניע אותך כיוצר, ולגרום לך להמציא מחדש שוב ושוב את השפה הקולנועית שלך?

אני לא רואה בשהייה ובתנועה הפכים. כשנשארים במקום אחד מספיק זמן, מתחילים להבחין בדברים שאחרת מחמיצים.

ב-Day Is Done קבלתי השראה מציורי הר סנט-ויקטואר של סזאן. אותו הר, אבל שונה כל כך מציור לציור, לפי מזג האוויר או מצב הרוח של הצייר.
במשך שנים התבוננתי מהחלון שלי באותו נוף עירוני, והוא לא הפסיק להשתנות: האור, אנשים שבאים והולכים, ציפורים, מטוסים, עננים, תחנת רכבת ישנה שנהרסה ובית כלא שנבנה במקומה.
אני אוהב את המגבלות. אני אוהב להיות מופתע. אני אדם חסר סבלנות, ולכן לחכות, להתבונן ולהיות מוכן לבלתי צפוי זה מצוין בשבילי.
אולי מה שמשאיר אותי בתנועה, גם כשאני נשאר במקום אחד, הוא פשוט סקרנות.
ולגבי ההמצאה מחדש של השפה הקולנועית שלי, אני לא עושה את זה בשביל החידוש. כל סרט מעמת אותי עם משהו שאני עוד לא יודע איך לבטא. כל סיפור דורש שפה קולנועית משלו.

“Every story demands its own cinematic language.”

חופש / שליטה

Freedom / Control

הדמויות שלך מתמודדות לעיתים קרובות עם מערכות של שליטה, מוסדיות, משפחתיות, פוליטיות או אינטימיות. ובכל זאת, כבמאי, אתה בעצמך בונה מערכות קולנועיות מורכבות. איך אתה מפנה בתוכן מקום לחופש?

לעיתים קרובות אני משקיע זמן עצום בהכנת סרט: קורא, חוקר, צופה בסרטים, מפתח מערכות טכניות, מתכנן כל פרט. אבל ברגע שאני מתחיל לצלם, אני מניח להכנות ורוצה להיות מופתע. אני לא רוצה רק לבצע את מה שדמיינתי מראש.

מבחינתי, הרגע המעניין הוא כשהמערכת מתחילה לפעול נגד עצמה. כששחקן משתחרר מהסצנה שכתבתי, כשהמציאות פורצת אל תוך הבדיון, כשמשהו מקרי מתגלה כמעניין יותר מהרעיון המקורי שלי.

אולי זה הפרדוקס של עשיית קולנוע: צריך הרבה שליטה כדי ליצור את התנאים שבהם אפשר לאבד אותה.

“Maybe that's the paradox of filmmaking: you need a lot of control to create the conditions for losing it.”

תשוקה / מציאות

Desire / Reality

בסרטים כמו Lenz, My Brother, My Love וThe Exposure-, נדמה שהתשוקה יוצרת מציאות משל עצמה. לפעמים היא משחררת את הדמויות שלך ולפעמים היא כולאת אותן. מה מעניין אותך יותר, הדבר שאנשים משתוקקים אליו, או מה שהתשוקה עושה להם?

אני מניח שמה שדוחף אותי להמציא סיפורים הוא גם היופי שבתשוקה וגם מה שמתיש בה.
התשוקה היא הזרז שלי. בקולנוע אני יכול להיכנס לדמיון של דמות בלי להסביר איפה נגמרת המציאות ואיפה מתחילה הפנטזיה.
ב The Exposure-למשל, לא מעניין אותי להפריד בין מה שבאמת קורה ללילי לבין מה שהיא מדמיינת. לפעמים הפנטזיות האלה נעשות חזקות יותר מהמציאות עצמה. זה מה שאני אוהב בקולנוע.

להביט / להיראות

Looking / Being Seen

בThe Exposure-, גבר דורש לעצמו את הזכות להביט בגופה של אישה, בעוד שאתה, כבמאי, מנסה לבנות את העולם דרך עיניה. מה נדרש כדי לעבור מלהביט באישה אל ראיית העולם דרכה? והאם האופן שבו אתה מבין זאת השתנה לאורך השנים?

תמיד עשיתי סרטים על דמויות נשיות. אל תשאלי אותי למה. אולי כך היה לי קל יותר להראות את הצד הרגשי והשברירי שלי. אבל מבחינתי זה פחות הדחף לראות דרך עיניו של מישהו אחר, ויותר להתקרב לדמות בלי להעמיד פנים שאני מבין עליה הכול. אני לא רוצה להסביר את לילי או לדבר בשמה. אני רוצה לחוות איתה את העולם, כולל הסתירות שלה, הפנטזיות שלה והדברים שאני לא מבין.
לפעמים אפשר להיות הרבה יותר קרובים לדמות כשמתבוננים בה מרחוק.
כנראה שעם השנים נעשיתי פחות מעוניין להסביר את הדמויות שלי, ויותר מעוניין שהן יפתיעו אותי.

“I've become less interested in explaining my characters and more interested in being surprised by them.”

זיכרון / המצאה

Memory / Invention

הסרטים שלך מתחילים לעיתים קרובות מעכבות של משהו שכבר איננו: קול, בניין, מערכת יחסים, דמות היסטורית. באיזה רגע הזיכרון הופך למעשה של המצאה?

הזיכרון הוא כבר צורה של המצאה. אנחנו כל הזמן משחזרים את העבר, משמיטים דברים, משנים את משמעותם. כשצילמתי את תחנת הרכבת הישנה ל-Nemesis, צפיתי בפיסה של מורשת תרבותית נעלמת מול המצלמה שלי. רק בחדר העריכה גיליתי קשרים ומשמעויות שלא ראיתי בזמן הצילום.

זה מה שמעניין אותי: להתחיל ממשהו ממשי ולהפוך אותו למשהו חדש. זה לא עניין של שימור העבר. אני רוצה שהעבר יערער את ההווה.

נוכחות / היעדרות

Presence / Absence

ב-Day Is Done אנחנו שומעים את האנשים בחייך בעוד שאתה נשאר מאחורי המצלמה. ב-Nemesis, קולותיהם של מהגרים מלווים דימויים של עיר המשתנה. מה מעניין אותך באנשים, במקומות ובחוויות שנשארים מחוץ לפריים, ובכל זאת נעשים נוכחים באמצעות הקולנוע?

תמיד אהבתי כשהדימוי והסאונד לא ממש שייכים זה לזה וכשעושים סרט שכולו מצולם מהחלון, צריך למצוא דרכים אחרות לספר את הסיפור. ב-Day Is Done, הרעיון להשתמש בהודעות מהמשיבון שלי כפה את עצמו בהדרגה לאורך שנות הצילום. זה לא היה משהו שתכננתי מההתחלה.

בNemesis- זה היה שונה. כשצפיתי בתחנת הרכבת הישנה נעלמת ובבית כלא שתופס את מקומה, התחלתי לדמיין את האנשים שיום אחד ייכלאו שם. רציתי לתת לאסירים העתידיים האלה קול, אבל קול אמיתי, לא משהו שהמצאתי בשבילם. לכן יצאתי לחפש אנשים שהחוויות שלהם יוכלו לדבר בשמם.

בשני הסרטים, הקולות לוקחים את הדימויים למקום שלא יכולתי לקחת אותם אליו עם המצלמה בלבד.

ישן / חדש

Old / New

אתה נע בין פילם לטכנולוגיות דיגיטליות, בין תיעוד לבדיון, בין ספרות קלאסית לצורות קולנועיות עכשוויות. ב-The Exposure אתה מחבר צילום ב-16 מ"מ עם הפקה וירטואלית. מה כלי חדש יכול ללמד אותך שארבעים שנות עשיית קולנוע אינן יכולות?

אני נהנה להיות אבוד לגמרי מול טכנולוגיה חדשה. זה כמו לחזור לכיתה א': סקרן וחופשי. נאבקים, עושים טעויות מטופשות, ופתאום מגלים דברים שלא היו עולים על הדעת.

בThe Exposure , השילוב של הפקה וירטואלית וצילום ב-16 מ"מ היה אתגר אמיתי. אבל דווקא בגלל שנאלצנו להבין הכול מאפס, זה נתן לנו דרך רעננה לגשת ליצירה ספרותית קלאסית.

“I enjoy being completely lost with a new technology.”

איריס זכי

ד״ר איריס זכי היא אמנית דוקומנטרית, חוקרת ומרצה. יצירתה נעה בין קולנוע אישי, אתנוגרפיה וניסוי צורני, ועוסקת במפגש בין זהויות, קהילות ונקודות מבט. במסגרת הדוקטורט שלה ברויאל הולוויי, אוניברסיטת לונדון, פיתחה את שיטת ״המצלמה הנטושה״ (The Abandoned Camera). בין סרטיה: ״חפיפה״ (2015), ״מתנחלת״ (2018), ״מצרים, שיר אהבה״ (2022) ו״מה היא חושבת לעצמה״ (2026). סרטיה הוקרנו באינספור פסטיבלים בינלאומיים וזכו בעשרות פרסים, בהם פרס גרירסון הבריטי. כיום היא עומדת בראש התוכנית לתואר שני בקולנוע בבית הספר לאמנויות הקול והמסך במכללת ספיר.

Photography by Tim Stubbings