What was I thinking on
 ‘What was she thinking’ by Iris Zaki

מאת: אורי סיון

מה קורה כשבמאי ותסריטאי מוערך, גבר ואב לחמישה ילדים שגדל בליבה של הנוסטלגיה החיפאית הנורמטיבית, מתיישב לצפות בסרט תיעודי המוקדש כולו לחופש הבחירה של נשים אל-הוריות? במאמר אישי, חשוף ומסחרר, אורי סיון מביא אל הכתב חוויית צפייה מטלטלת שמסרבת להישאר על מסך הקולנוע.
במאמר מתאר אורי סיון התנגשות תודעתית חזיתית: מנגד עומדים זיכרונות הילדות, ההתניות החברתיות המובנות והקונצנזוס הגברי – ומולם ניצבת היצירה הנועזת של איריס זכי, המרחפת לה על אופניה ואינה רואה אף אחד ממטר. זהו אינו ניתוח קולנועי מרוחק, אלא מסע רגשי הנע בין סחרחורת של התנגדות פנימית לבין התמסרות פתאומית. סיון מפרק ברגישות עילאית את המנגנונים הקולנועיים שמנסים לשקול מילים ולשמור על איפוק רעיוני, עד לרגע שבו האמת הרגשית החבויה בסיפורן של הגיבורות פורצת החוצה במלוא הדרה, ומותירה את הצופה – ואת הכותב – מוצף בדמעות ובמחשבות חדשות על אהבה, ויתור וחופש.

גדלתי בשכונת נווה שאנן הנורמטיבית, בבניין סטנדרטי שהשקיף לעבר הנוף מרהיב-העיניים ומחריב-הריאות של מפרץ חיפה. היו בו שמונה דירות שאכלסו שישה בנים תאווי כדור. אני ויוני שטראוס בקומת קרקע, מעלינו ארנון קייזרמן ועוד משפחה של בנות, בקומה ג׳ אפי דרליצקי וזוג פולנים צעירים שעוד לא הביאו ילדים לעולם, ובקומה ד׳ המהוללת, דלת ליד דלת, בני לצקי ובני לימנסקי שהיו בט׳ ובעטו טי-לים. עולם של בנים אשכנזים בחיפה של שנות השבעים. מזרחים הכרנו רק בתיכון, והומואים רק באוניברסיטה. את המושג אל-הוריות לא הכרתי בכלל, וגם לא את איריס שגרה באותה שכונה שלי בנו״ש. היא אולי לא גדלה עם תאווה לכדור, אבל יש לנו הרבה מן המשותף. אבא שלה הוא פסיכולוג כמו אמא שלי, היא תאומים ולי יש מרקורי על האופק, ובנפש שנינו אריות. לה יש אח גדול, לי יש שלוש אחיות קטנות, ממש קרוס-סקשן של החברה הישראלית, לב ליבה של הנורמטיביות בין הגרפים הקונפורמיסטים, וקונפורמיזם הוא שם המשחק כשגדלים בחיפה. אבל אבא של איריס התחתן ארבע פעמים ואמא שלה פעמיים שזה פי שש מההורים שלי, ומיד המשוואה מתפרקת ואיתה הנורמות והנרטיבים שמהם מורכבת החברה שעליה הסרט מדבר. 

אני לא יודע אם לזה שההורים שלי נאחזו במוסד הנישואין יהי מה, היה משקל בשאלה כמה ילדים יהיו לי, בכל מקרה השאלה הזאת אף פעם לא נשאלה. מה שכן נשאל במרפאה של הקיבוץ בהיריון הראשון של גלית (ושלי), היה אם זה ׳היריון רצוני׳? גלית צחקה במקום לענות, איריס בטח הייתה אומרת שזאת שאלה ׳בומרית למות׳, אבל עד היום היא עדיין נשאלת, ונשים שהן לא גלית, פשוט עונות: כן, כי כל תשובה אחרת היא מרשיעה. הריון רצוני הוא בדרך כלל מתוכנן, אבל כמה הוא באמת קשור לרצון המזוקק להביא ילדים לעולם? וכמה הוא ביטוי של צייתנות לנורמה, יישור קו בלהיות כמו כולם, מימוש רצונות של ההורים, תוצר של שיעמום, או שיממון, או הכי גרוע (ואולי גם הכי נפוץ ולא מדובר) פרויקט הצלה למערכת זוגית גוססת. ההיריונות של גלית (ושלי) היו מהסוג שמביא ילדים לעולם מאהבה ומחוסר במנגנון מתכנן שהמשיך וליווה את חיינו המשותפים, אבל כשהם באו: רצינו בהם. במבט לאחור באו אלינו חמישה ׳בלתי רצוניים׳, בערך בזמן שאיריס עשתה חמש הפלות לחמשת ה׳בלתי רצוניים׳ שהתדפקו על שעריה. אגרוף אלגנטי לבטן באחת הסצנות הכי חזקות בסרט, בה חמש ׳איריסיות׳ בגילאים שונים, יושבות זו לצד זו בתור להפלה, אחרי שכל אחת מסיבותיה הטובות החליטה להימנע מההיריון. לי קשה לתפוס את זה, גם כי אני לא-אישה, וגם כי גדלתי בחיפה וכשחלמתי להיות אסטרונאוט- דמיינתי את עצמי מנפנף לילדים שלי מהחלל, ובהמשך כשכל מה שרציתי בחיים זה להיות חלוץ אגדי בלידס יונייטד, ראיתי את עצמי רץ אחרי גול לחבק את הבן שלי ביציע. עובדה - כשארי ואני קיבלנו את ה׳אופיר׳ הדוקומנטרי על ״שאנן שיא״, ה׳הוא׳ שגלית צחקה כשנשאלה על מידת רצוניותו היה כבר בן חצי שנה, ולקחתי אותו עלי כשעליתי לבמה לקחת את הפסלון.

קרדיט: אבנר שחף

בצפייה הראשונה בסרט הרגשתי כמו דיסייפל במסע נשימות רוחני בהימלאיה. אחד שנפתח לו עולם מופלא ולא מוכר, ובו זמנית המח שלו משדר בלופ- ׳מה לי ולזה׳. תעתוע תודעתי בלתי פוסק מהפריים הראשון ועד האחרון. התנגשות קוונטית בין הכמיהה להיות אדם פתוח שמוכן לקבל את הכל, ובין ההתניות הפנימיות שדחקו בי להתנגד לכל מה שנאמר. איזה צפייה מסחררת. הלוואי שכל סרט היה ממוטט ככה את מערך האמונות הכי בסיסי שלנו, ובונה אל מול עינינו תבנית מוסרית חדשה שמדלגת מעל השאלות היומיומיות והולכת ישר למבנה העומק של החברה ולהתניות הכי מושרשות שלה. במקרה הזה, אלה שגורמות לנשים להיכנס להריון באופן אוטומטי ולחשוב שזה רצוני. סיכום ביניים: היצירה המיוחדת הזאת היא צעד קטן ונועז לזכותה הטבעי של אישה על רצונה, וקפיצת דרך תודעתית עצומה שנדרשת מגברים ונשים שמאמינים שלאישה יש תפקיד שסומא עליה לבצעו ללא קשר לרצונה, ורק שיהיה ברור, רצון בסרט הוא עניין טריקי: מצד אחד ערך עליון, ומנגד- מצב תודעתי שתמיד חשוד בריצוי.

סרטים הם הדמיית MRI של יוצריהם, והסרט של איריס הוא בצלמה ובדמותה. מרחפת על אופניה האדומות בחוצות העיר האהובה עליה, חבושה בכובע הניצחי שמגן על עור פניה המושלם משל הייתה נערה בת 18. מפדלת לה בשבילי גן עדן תל אביבי אל-גילית ואל-הורית, משוחררת משאלות וסוגיות מכבידות ומחילחולן של מחשבות אוטומטיות על-רצוניות. פרשית בודדה שרוכבת על דימוי-אדום וחד משמעי, וכן, היא לא רואה אתכם ממטר. ליטרלי. היא תכף תדרוס אתכם, אינטרפרטציה מודרנית ל׳או תזוזו או תמותו׳ שמופנית בנונשלנטיות כלפי הורים שמשחקים בתום (או בבלית ברירה) עם ילדיהם בגן הציבורי. איריס הבמאית בונה מזה דימוי. היא הדימוי. מכינה אותנו באמצעותו לצפייה בסרט שלה, כשהמסר הכאילו מובלע שלו זועק לכל עבר: אין מניאק שיגיד לה איפה לנסוע ואיפה לא, ובכלל מה לעשות ומה לא. תרצה תפדל, לא תרצה לא תפדל. תרצה להביא ילדים תביא, לא תרצה לא תביא. וככה, על אופניה, לאורה של שמש, מתחת לכובע, הבמאית מפקידה בידינו את קוד ההפעלה של הסרט: ׳חופש בחירה׳. תוך כדי היסחפות בלתי נמנעת מעוצמת האמירה הסוחפת, אני מנסה לנהל את כוחות ההתנגדות שבו זמנית היא מעוררת בי. לא שאני לא אומר אוקיי אוקיי, היא מחליטה על עצמה וחופש בחירה זה דבר נפלא, אבל מאיפה נובעות ההחלטות החופשיות שלה אם לא מפצע בנשמה? ככה זה כשגדלים להורים פסיכולוגים, אי אפשר להימנע מהשאלה הזאת והמסקנה האוטומטית והקלישאתית להחריד שנובעת ממנה: אם אין לה ילדים- משהו לא בסדר איתה. אני נלחם בעצמי, ובקיר התודעתי הענק שאיריס מזמינה את כולנו לנסות לטפס עליו, בעודנו לפותים בקונצנזוס הגברי שהתקבע בנו לאורך הדורות, שמוביל לצפייה מוצפת בדיסוננס קוגניטיבי. 
 

קרדיט: מיאל לביא

איריס על אופניים הוא דימוי לאינדיבידואליזם ולשחרור עצמי, אבל במבט עמוק יותר הדימוי הוא של ישות חוצנית שבאה מעולם נורמות אחר. חולפת בין אנשים אמיתיים עם ילדים אמיתיים שאותם כאמור היא עוד רגע דורסת. פרשנות קשוחה? להיפך! הדמות הכמו-דמיונית של איריס על אופניה, היא הבסיס לדימוי הקולנועי שאיריס הבמאית לוקחת עליו את מלוא האחריות. היא מרגילה אותנו לבהות בה משייטת לכאורה ללא יעד בשבילי המרחב הגיאו-חברתי, רוצה שנתחבר לקלישאה ונחשוב שאין לדמות שכמותה זכות קיום בעולם של גני משחקים עירוניים, חייבת שנרגיש בדיוק איך מרגישה אישה תחת השפעת הקיטלוג כאל-הורית, ואז במהלך כישופי מרהיב היא משנה את כיוון האנטרופיה התודעתית במוח שלנו, והעולמות מתחלפים: ׳האנשים עם הילדים׳ הופכים להיות הדימוי, ואיריס שנהייתה לממשית ממשיכה להוביל אותנו בנבכי תודעת הקונצנזוס שמיוצגת עלי ידי בני משפחתה הגרעינית. מהלך מתוחכם. הם אוהבים אותה, זה ניכר, ומעריכים, אבל למרות הקרבה והאהבה שלהם כלפיה, קשה להם להתמודד עם תפיסת עולמה, ולה עם ההתמכרות שלהם, שהיא ההתמכרות של כולנו לסם הכי חזק שיש בנמצא- דעות קדומות. היא פרץ של חיות פראית וחדשנית - ואנחנו הדעה הרווחת, היא משוחררת מקלישאות- וכולנו הסטראוטיפ הקלאסי על תפקידן של נשים בעולם הזה, היא אמיתית- והאנושות עדיין שבויה ברעיון מיושן ושיקרי: of the people by the people and for the people שמסתיר את כוונתו האמיתית of men by men and for men... אז מבחינתה ש׳יילך׳ הלינקולן הזה וכל הצדקנים. הסרט שלה הוא על נשים, על ידי נשים ולמען נשים. חד וחלק. קריסטל וקליר. הבמאית יכולה לסמן וי. הצופים שלה מכוילים ומוכנים לצפייה בסרט.

הציטוט המדויק של מרקס אומר ש״הדת היא אנחתו של היצור המדוכא, לבו של עולם חסר־לב, ונשמתם של תנאים חסרי־נשמה, היא האופיום של העם״. כמה יפה, כמה חכם, וכמה מתסכל: דת קומוניזם וגבריות, הדברים שהכי לא מעסיקים את איריס בסרט. אבל היא לא יוצאת נגדם למלחמה, היא חיננית מידי בשביל שדות קרב. היא ׳מייק לאב נוט וור׳, ובאותו חן נטול מאמץ היא מנצחת על אנסמבל הנשים האל-הוריות שקיבצה סביבה, כל אחת מהן מנגנת על כלי נשמה אישי משלה, מביאה את רוח האל-הוריות מנקודת מבטה הייחודית. איריס עצמה מצטרפת לרביעייה קאמרית פרטית משלה שמורכבת מעוד שלוש נשים אל-הוריות, אחת מהן היא מור, חברתה הכי קרובה. כרגע רק אציין שבהמשך הסרט, כיאה לשמש הדלאית המשוחררת שלה, שמופעלת על ידי ירח שבתאי ממסגר, מור עתידה לגלם את הקונפליקט הפנימי המורכב בין אידאלים רעיוניים- לרגש עמוק, שמתקיים בליבו הפועם של הסרט, ובליבה של מור עצמה. 
 
ראיתי את הסרט בפעם הראשונה בבית של אמא שלי בחיפה. הצפייה שהתחילה לפני השקיעה- השאירה אותי בסופה לבדי בחשיכה. צלילי שיר הסיום של הסרט שבמהלכו חברותיה האל-הוריות של איריס רוקדות זו עם זו, הלכו ונמגו. הלב שלי פעם בקצב רגיל. זה לא סרט שאמורים להתרגש ממנו - אמורים לחשוב, ובכל זאת העיניים שלי שרפו מדמעות. 

חשבתי שזה סרט אמיץ שמת מפחד ליפול לרגשנות מחשש שיקוטלג כקלישאה נשית, וליבי נחמץ על איריס והמאבק שלה בתחנות רוח צדקניות של מוסר ישן שלא מאפשר לנשים הכנות והחזקות שמופיעות בסרט להביע רגש בלי להיתפס כרגשניות ולהיכנע לדימוי הגברי על נשים. ירדתי לרחוב והתחלתי להסתובב בשכונה חסר מנוחה, מסתכל על העוברים ושבים באופן קצת אחר. הסרט המשיך להסתחרר בגוף שלי באוטו בדרך ל׳פלאפל הנשיא׳ במרכז הכרמל, ולא שמתי לב לשליח על אופניים שחתך אותי עם זר פרחים בידו. חשבתי שזה רומנטי, ונזכרתי בשוט דומה שביימתי בסדרה פלורנטין שפרצה מסגרות חברתיות ותפיסתיות, ובשיר הנושא שלה שמדבר על עולם חדש ומופלא- בלי מטאפורות ובלי דימויים, שהדהד לי עכשיו את מלחמת החורמה של איריס בעולם של דימויים מקובעים על תפקידי נשים וגברים בעולם הזה. בדרך לפלאפל עברתי ליד חנות הפרחים שממנה יצא השליח, והצצתי פנימה. הזרים נראו לי ישנוניים בתוך הדליים, וחשבתי ש׳פרחים סגורים׳ זה דימוי נוגע ללב לסרט שנזהר מלהיפתח. 

איריס וחברותיה מתבטאות בסרט בשיא הכנות אבל הן שוקלות מילים ונזהרות מלהביע רגש. מביאות למסך רוך ואמת ושם עוצרות, מוודאות ששום דבר לא יצא משליטה. פרח אחד בכל זאת פרח בפינת החנות, בהיתי בו ארוכות וחשבתי מה היה קורה לו דמעה אחת כן הייתה זולגת על לחיין של גיבורות הסרט? האם כל הטיעון הרעיוני/מוסרי שהסרט מדבר עליו באופן הכי ברור וטבעי היה קורס, והסטריאוטיפ הגברי על נשים היה חוגג את ניצחונו? כשהגעתי לפלאפל התנגן ברדיו שיר של כנסיית השכל. פתאום ׳תגידי שחם, תגידי שקר, תגידי שאין בי שום דבר׳, שאהבתי עד היום, נשמע לי אחרת. איריס לא רוצה להגיד לאף אחד- לא שחם לה ולא שקר, היא פשוט לא רוצה שיגידו לה מה להגיד, ולא לתת דין וחשבון, ולא להצדיק את מה שממילא מוצדק בעיניה. השורה הבאה בשיר ד״א, אומרת: ׳תלך וזה לא נורא׳. פתאום זה הצחיק אותי. היה נדמה לי שאני שומע את איריס אומרת את זה. תלך, לא נורא, בעידן הזה אנחנו יכולות לעשות ילדים גם בלעדיכם. אם רק נרצה. 

הפלאפל הרגיע לי קצת את הסחרחורת, אבל החריף והמוזיקה שהשתנתה ברדיו הצורמני גרמו לי לפעימות לב מואצות שהציפו אותי בדימויים מוזרים. ראיתי בעיני רוחי פסל שיש הודי שאם מסתכלים עליו מספיק זמן מתחיל להזיל דמעות, וכלב דינגו אוסטרלי שחוטף ילדים מהוריהם, וסינית שיולדת שלישייה, ופתאום עלה לי רעיון לסרט השלישי בטרילוגיה של איריס על אל-הורות, כזה שיהיה חופשי להטביע את אוניות הצער שארקדי בדיוק שר עליהן, ולהפריח את פרחי הרגש הסגורים עד למלוא הדרם. הביס האחרון של הפלאפל הביא לי את ההתגלות האולטימטיבית: סצנת הסיום של הסרט השלישי תתחולל בלוקיישן המדהים שבו מסתיים ״נקודת זבריצקי״ של מיכלאנג׳לו אנטוניוני הגדול, האהוב, במהלכה הוא נאבק בדימויים הכי בנאליים של החברה הבורגנית, ובסופה מפוצץ להם את הצורה באופן הכי צורני שאפשר, כמו שאיריס שנאבקת במבט הגברי המקטין על נשים רגשניות, תפוצץ אותנו ברגש ללא קץ, בלי להסתכן בהרמת דגל לבן של כניעה. ׳הלוואי׳ בגרסה המהפנטת של רבקה נוימן מ״שמיכה חשמלית ושמה משה״ של אסי דיין היה מתאים להיות השיר הבא, אני מת עליה, אבל ברדיו עברו לפרסומות ואני הלכתי בחזרה לאוטו. 

הרחוב שקק חיים יחסית למוצ״ש בחיפה. עברתי ליד עץ עם קוצים בגזע שהשיל פרחים וורודים ענקיים ופעורים שזעקו לעברי בתחנונים: קח אותנו מהאקרשטיין. הסתפקתי בלאסוף אחד ולהתפעם מכאבו הקטוף, והרגשתי פתאום נורא בודד בעיר ילדותי אז כתבתי לארי הודעה שאני במרכז הכרמל מסוחרר מהסרט של איריס, בדיוק במקום שבו הדמות שלו הלכה מסוחררת ביציאה הביתה מלבנון ב״וואלס עם באשיר״. הוא שאל אותי מה חשבתי עליו? אמרתי אינסטינקטיבית שהוא סרט מאד אמיץ, ושהעיסוק באל-הוריות מיד מקטלג את מי שעוסקת בו כאגואיסטית, או ארקטית, או אידאולוגית עלק, ושזאת גדולה (עם שורוק) להיחשף ככה ולהגיד לעולם ׳אני אל-הורית׳, כי תשמע- אחר כך הן צריכות להתמודד עם הערות נבזיות בסגנון ׳למה אלוהים בכלל הביא אותך לעולם, אם את ככה שמה עליו זין׳, ובכלל, מה שאני רוצה להגיד על הסרט זה... ארי קטע אותי ואת הניסיון שלי לנסות עליו את כתיבת המאמר הזה, ושאל על העבודה של נילי- העורכת של הסרט (ושל כל יצירותיו), מציין שהוא זוכר שנילי אמרה שלאחת הגיבורות של הסרט קוראים מור, ושהיא מושלמת. 

קרדיט: מיאל לביא

עורכים מכירים את הדמויות המצולמות הכי טוב מכולם. הם היחידים שנחשפים לחומרים הכי גולמיים, ויותר מבמאים, עורכים שואפים להביא את הסרט לשלמות. מוכנים בשביל זה למיין כל ניואנס וריאקציה רגשית שמשתקפת מהבעות פניהן של הדמויות. תרים אחרי כל קמט שמתקמטת, או הבעה לא צפויה מראש שתחלחל לנשמה של הצופים ותגיד משהו עמוק יותר מהמילים שנאמרות. כשביימתי את פלורנטין, נילי הייתה עוזרת עריכה של דב, ויצא לנו לעשות כמה קאטים יפים יחד, והייתי איתה בכל הראפקטים בסרטים של ארי, שזה הרבה קירבה ושעות רבות בחדרי עריכה. ניסיתי להיכנס לראש שלה בזמן עריכת הסרט של איריס. דמיינתי אותה צופה בחומרים והרגשתי את העונג וגם את הייסורים שבחיפוש אחרי רגעים שיעשו לה את זה. ראיתי אותה מזדהה עם העולם הנשי האל-הורי למרות שהיא עצמה אמא לשניים, כמהה למצוא ולו קמצוץ של רגש שאיריס חששה להביא אל המסך, עד שהיא הגיעה לסצנה של מור עם הפסיכולוגית שיושבת מולה (שגם היא אל-הורית). דמיינתי את נילי ממיינת את ה׳ראשס׳ של הסצינה ואת ההתרגשות שלה הולכת וגוברת, וברגע האמת את האינסטינקטים הכי פראיים שלה מתעוררים, ואיך כל חושיי העריכה שלה סומרים. תכף נחזור לזה.

נסעתי בחזרה לבית של אמא שלי לצפות שוב בסרט, ובדרך נזכרתי ב״כיפור״ האדיר של עמוס גיתאי, שמראה שמלחמה זה דבר איום ונורא- אבל בעיקר משעמם: אין דרמה ואז מתים, ושרק לקראת סוף הסרט כשאנחנו לא מוכנים, הוא חושף אותנו לאימה הנוראה. ברמה קולנועית, איריס עושה משהו דומה. היא אומרת לנו בכל דרך אפשרית שהורות היא עניין רצוני ורציונאלי, ושאין צורך לערב רגש משתפך שיערפל את הרעיון ויטשטש את התימה המרכזית החד משמעית: הורות זו בחירה חופשית. ואז, בערך בשלושת רבעי סרט, בדקה אחת שפויה ומהפנטת, הסרט שוב מסובב לנו את כיוון האנטרופיה במח (תשאלו את הצ׳אט מה זה אומר), וברגע קולנועי מדהים ממוטט את הפיירוול של עצמו, ואנחנו מרגישים עד לשד עצמות-הווייתנו כמה זה כואב להיות אל-הורית.  

הנשים האל-הוריות שאיריס קיבצה בסרט אומרות דברים אותנטיים במילים חזקות וברורות, אבל משאירות את הרגש בפנים. גם מור מנסה לשמור על עצמה, כמו כולן, עד שברגע אחד נהדר וקורע לב היא חושפת את גודל הוויתור האישי שלה על סוג האהבה שלעולם לא תהיה לה. כזו של אמא- לילדה שלה, ושל הילדה האישית שלה, שלא תהיה לה - כלפיה. פרץ של רגשות מציף אותה מבפנים. רואים אותו נבנה, גולמי ומאיים. צער בוער בעיניה הכחולות, היא לבדה בכל העולם, מנסה לשלוט על הבלתי נשלט, לבלום את הבלתי בלים, ולעצור את הפרץ מ-לחלחל אל כרום פניה ולצאת את המסך. איך קרה שדווקא היא החולייה החלשה, זאת שלא מסוגלת לשמור על דף המסרים הקשוח... גם בסרט דוקומנטרי יש דרמה רגשית שחייבת להתבטא במאבק איתנים בין המאמץ האדיר לשמור אמוציות בפנים- לבין חוסר היכולת לעמוד בזה עד שהדברים יוצאים משליטה, כי מה מעניין שדברים יוצאים משליטה בלי שהיה מאמץ להחזיק אותם? ומור ניסתה בכל מאודה להחזיק, עד ששרירי פניה-המאופקות התרפו, והנוירונים הכי רגישים בנבכי מוחה הציתו רגע סינגולארי קצר ומדהים שבו הכאב העמוק שחבוי בסיפורן של האל-הוריות באשר הן, יצא החוצה אל פני השטח, ואין צופה בעולם שיכול לעמוד בפניו. 

מור מביאה אל המסך את הרגש המודחק בשם כולן, זה שאיריס כדמות כל כך נזהרה להביא, ובכל זאת איריס הבמאית ניצחה! הרגע של מור הוא לא סתם רגשני, זה הרגע הכי אמיתי שהמסך ראה מאז בריאת הפרו ורבו. האל-הוריות האחרות מדברות על היבטיו השונים של הוויתור, ומור מביעה אותו באותנטיות שאף שחקנית בעולם לא הייתה יכולה לשחק. בלילה, בצפייה השנייה, חיכיתי לקטע הזה, רציתי שכבר יגיע, ואז הרצתי אותו שוב ושוב. זכרתי אותו ארוך יותר, עדות לכמה הוא נחרט בי, וחשבתי שאולי הוא לא קרה ׳רק׳ כי מור לא הצליחה להחזיק את הרגש שלה בפנים. גם, אבל לא רק. מור מכירה את איריס כל כך טוב על כל מעלותיה וחסרונותיה, והיא כנראה הבינה שיש לה תפקיד בסרט הזה ששמור רק לה. איריס לוקחת אחריות על דימויים, ומור לוקחת אחריות על הרגש של קבוצת הנשים האל-הוריות כולה. ברי שר כמה יוסי, איריס שרה כמה מור, ונילי? אני בטוח שמהרגע שהיא צפתה בחומרי הגלם של הסצנה בין הפסיכולוגית למור, היא הייתה מוכת אושר. מור מביאה לסרט את הניצוץ הרגשי שחבוי בתוך מרחב אין סופי של רעיוניות מאופקת, את התום שבתוך המנומק, ואת הצער שבהחלטה לא להביא לעולם ילדים, והאומץ לא להסתיר אותו. כל מה שהסרט היה צריך בשביל לעשות אותו מושלם. 

אורי סיון

במאי, תסריטאי 
ופרופ׳ לקולנוע במחלקה לאמנות הקול והמסך במכללה האקדמית ספיר
בין יצירותיו המרכזיות בתחום הקולנוע והטלוויזיה: 
במאי ותסריטאי של הסרט ״קלרה הקדושה״, 
תסריטאי ראשי של הסדרות: ״בטיפול״, ״שבתות וחגים״ ו״פלורנטין״