מה פריז לימדה אותי לשמוע 

מה קורה כשעוצרים לרגע לדבר ומתחילים להקשיב? איך אפשר לספר סיפור דרך קולות, רעשי רקע, שתיקות ומרחבים – ומה מתגלה דווקא כשנותנים לחומר המוקלט לדבר בעצמו?
במאמרה, אלי שמעוני מתארת את המסע שלה מחממת דוקוקאסט בעוטף עזה אל תוכנית בינלאומית לדוקו־אודיו בפריז. דרך המפגש עם עולם הדוקו־אודיו הצרפתי ועם יוצרים ממדינות שונות, היא מגלה מחדש את האפשרויות הטמונות במדיום ואת כוחה של ההקשבה בתהליך היצירה.

לפני כשנה הגעתי לחממת היוצרים דוקוקאסט, עם רעיון לפודקאסט ופיילוט ראשוני. עולם הפודקאסטים לא היה חדש לי. 
בתואר הראשון בתקשורת במכללת ספיר, בחרתי במסלול רדיו ופודקאסטים, והתעקשתי להיות מאחורי הקלעים. אני זוכרת שמנהל המסלול אמר שכולנו מחויבים לשעת שידור שבועית כדי להישאר במסלול ואני אמרתי לו שאני אעשה ממש הכל חוץ מלשדר: להפיק כל משדר, לערוך שעות של מוזיקה. מה שהלהיב אותי היה יותר להגיד לאחרים מה להגיד, מאשר להגיד את זה בעצמי. 
עם הזמן הבנתי שמה שבעצם יותר מעניין אותי הוא להצליח לספר סיפור לא דרך המילים שלי. מאז זה בעיקר מה שעשיתי, מעריכת פודקאסט נרטיבי חדשותי, להפקת פודקאסטים שיחתיים על תרבות, פילוסופיה, ספורט ועד עריכת פודקאסט מתוסרט לילדים. ידעתי שזה המקום שלי, אבל הרגשתי שבישראל, לפחות מנקודת המבט שלי, הז'אנר הזה כמעט אינו נוכח. יש כאן עולם פודקאסטים רחב ומפותח, אבל רוב היצירה שפגשתי הייתה מבוססת על שיחה, ראיון או הגשה. לא קיימים פודקאסטים שהם יצירת סאונד וזה היה לי חסר,כעורכת וכמאזינה.
חיפשתי דרך להגיע לעולם הזה שידעתי שקיים בחו"ל. חממת דוקוקאסט נשמעה לי כמו דרך להגיע לזה ולהתעמק בצורת היצירה הדוקומנטרית דרך האודיו.
החממה נמשכה שלושה ימים והתקיימה בעוטף עזה. הגענו שלושה יוצרים בעלי רקע שונה בתחום. אחת במאית דוקומנטרית, אחד יוצר עצמאי שבכלל טייס בדימוס ואני. 
בשלושת הימים האלה עברנו סדנאות שעסקו ביצירת פודקאסט דוקומנטרי, מהנרטיב והתסריט ועד לעריכת סאונד. העבירו אותה מנטורים ישראלים:, ניר גורלי, ענבל גזית, דניאל שמר ותומר מיכלזון. מצרפת אורלי ספז וסימון דה קרוז. כל אחד הביא את הגישה והטעם שלו. אני זוכרת שהרגשתי שאפילו משעה - שעתיים מכל אחד אני מקבלת עוד פיסה חשובה ואחרת שלא שמעתי עדיין. אם זה מניר גורלי על השיטה שלו לעריכת תוכן בעריכה הראשונית ועל סטוריטלינג, מאורלי ספז וסימון דה קרוז על הקלטות שטח ושימוש באמביאנס וסיטואציות, מדניאל שמר על  הקלטות ועריכת סאונד, ומענבל גזית ותומר מיכלזון על הצגת הפיילוט והפיץ' המדויק כדי לגרום לאחרים להאזין לו. 
אחרי כל סדנה הייתה לנו משימה שסייעה לנו לעצב את הפיילוט שאיתו הגענו ואחריה האזנו ביחד לממצאים ושמענו את ביקורת ודעתם של המנטורים השונים.
זכור לי במיוחד שהאזנו לדוגמאות מתוך עולם הדוקו־אודיו הצרפתי. שם נחשפתי לעומק לסוג יצירה שכמעט לא הכרתי בישראל: יצירות שבהן ההקלטה עצמה היא חומר הגלם של הסיפור, קולות, רעשי רקע, מרחבים, שתיקות ושיחות, ולא רק חומר שממנו בוחרים את המשפטים שייכנסו לראיון.
דווקא בגלל ההיכרות שלי עם התחום, היה מסקרן לפגוש צורת עבודה אחרת בתוך אותו מדיום. ביצירות ששמענו היה מקום נרחב למציאות המוקלטת ולמאזין. במקום להוביל את הסיפור באמצעות קריינות והסברים, אפשר לתת למאזין להיכנס לתוך סיטואציה ולהרכיב את הסיפור מתוך מה שהוא שומע.
המפגש עם הדוקו־אודיו הצרפתי פתח עבורי מרחב יצירתי שכמעט לא הכרתי, והמחיש לי עד כמה האפשרויות של המדיום רחבות יותר ממה שנדמה.
לאחר שלושת ימי החממה המשכנו לעבוד על הפיילוטים שלנו בליווי המנטורים. לכל אחד מאיתנו צוות מנטור שעבד איתו באופן צמוד. אני עבדתי עם אורלי ספז שאת הצלחתי אני חייבת לה. היא האזינה, ביקרה וחיזקה כל שלב מהתהליך, נתנה לי עצות מצויינות דרך מיילים ושיחות לאורך תקופה של כמעט שנה. 
את הפרק שיצרתי הגשתי לתוכנית הבינלאומית בפריז, שהתקיימה ב־ENS Louis-Lumière. כמה חודשים לאחר מכן עברתי ראיון בזום, ואז קיבלתי את ההודעה שהתקבלתי.
בתחילת יולי טסתי לפריז. שנים־עשר יוצרים ממדינות שונות התגוררו יחד במהלך התוכנית, מרוסיה, בוסניה, סרביה, קנדה, מרוקו, מצרים, מלאווי, יוון, סין, תוניסיה, פלסטין וישראל. לכל אחד היה רקע מקצועי טיפה אחר: מעצבי סאונד ופסקול, מגישי פודקאסט עצמאים, עיתונאים, קולנוענים, ולכל אחד בעל נקודת מבט אחרת.
הרקעים מהתרבויות השונות עניינו את כולנו ושיתפנו אחד את השני די מההתחלה על חוויות חיים אחד של השני. ציפיתי מאוד לחלק הזה של התוכנית וגם חששתי. ידעתי שהמקום שלי כישראלית בטח יפתח דיון פוליטי שעלול להוביל למחלוקת. מצד אחד, מאוד לא רציתי להגיע כנציגה של המדינה (יש אנשים שיודעים לעשות את זה מצויין ואני בחרתי מאחורי הקלעים בחיי המקצועיים כי זה מקום שיותר נוח לי בו (כלומר מאחורי הקלעים). מצד שני, הרגשתי שלא לשתף בכלל, ברגעים שאחרים משתפים למשל על המלחמה ברוסיה ואחת כמה וכמה על חווית החיים בפלסטין, משאירה אותי בתחושת חוסר גם. 
היו חלק שהיו מוכנים ומעוניינים להקשיב ולהכיר, אבל לצערי לתחושתי, על אף שהעמדה שלי ככל הנראה מאוד דומה לשלהם, נשאלתי בשאלות שגרמו לי להבין שהמצב מורכב מכדי לשתף. תחושה של ניכור מחלק מהמשתתפים ליוותה אותי לפרקים לאורך התוכנית, אך לא גרעה מהמוטיבציה ללמוד וליצור ולהנות מהתקופה.

החלק הראשון של התוכנית הוקדש לנרטיב. עברנו ימים של הרצאות והאזנה לפודקאסטים צרפתיים, לצד ביקורים בתחנות רדיו והיכרות עם תרבות הרדיו המקומית. לפעמים ישבנו בכיתה והאזנו ליצירה שלמה בצרפתית, עם כתוביות באנגלית. גם בלי להבין את השפה, יכולתי להרגיש איך היוצרים משתמשים בקול, בקצב, בשקט ובמרחב כדי לבנות סיפור.  

במקביל העמקנו בצד הטכני: מונו וסטריאו, סוגי מיקרופונים, הקלטת סאונד קרוב, אווירה ושכבות שונות של הסביבה. תוך כדי הלימודים התחלנו לחפש סיפור שקשור לפריז או לצרפת, שאותו ניצור במהלך התוכנית.
אחרי כמחצית מהתוכנית התחלקנו לזוגות. אני התחברתי ליוצרת קולנוע מסין, שייאן. כבר מהימים הראשונים בילינו ביחד אחרי שעות הלימודים בשיחות על החיים, על יין בגינות לוקסנבורג הקרובות למגורים שלנו. מצאנו שלמרות התרבות השונה בהרבה, לשתי נשים בנות 30 בעלות סקרנות יש יותר במשותף ממה שנדמה. 

שייאן החליטה להתמקד בתוכנית בסיפור שמצאה ברשת על אישה שהיגרה מסין לפריז לפני כעשרים שנה, וחיה בפריז יחד עם בעלה הצרפתי ובנה בן השש. מה שמשך אותה בהתחלה היה פוסט שפרסמה האישה על הקשיים הבירוקרטיים בהתקנת מזגן בדירתה. בפעמים הראשונות שסיפרה על לי על כך לא הבנתי מה כל כך מרתק אותה בזה. אך עם הזמן היא גילתה שהקושי הוא בכלל כי בנה היחיד סובל מתסמונת נדירה, תסמונת אנדרסון והוא נכה בכמעט 90 אחוזים. עודדתי אותה להעמיק בסיפור חייהם כמשפחה והרגשתי שמדובר בסיפור שמרתק גם אותי. ככל ששיתפה אותי יותר אודות אותה אישה וגישתה האופטימית והחזקה לחיים, התחברתי יותר ויותר והבנו שאנחנו רוצות לעבוד על הסיפור הזה יחד. מצאנו מכנה משותף בזווית האם על גידול בנה. 
אחרי שצוותנו כולנו, משתתפי התוכנית לזוגות, יצאנו לשבוע של הקלטות ולאחריו לשבוע של עריכה. היינו צריכות לקחת את כל מה שהקלטנו, ראיונות, סאונד של המקום, רגעים קטנים ורעשי רקע, ולבנות מהם פרק של כ־15 דקות, בלי להוסיף דבר שלא הקלטנו בעצמנו.

העריכה הייתה מבחינתי השלב שבו הדברים התחברו. לא רק איך להקליט סאונד, אלא איך להקשיב לו: איזה קול מקדם את הסיפור, איזה רעש מספר לנו איפה אנחנו, מתי נכון להשאיר שתיקה ואיך חומר שנראה שולי בזמן ההקלטה יכול להפוך לחלק משמעותי מהנרטיב. בשלב הזה הבנתי שעריכה דוקומנטרית אינה רק מלאכת סידור של חומרים קיימים, אלא דרך לגלות את הסיפור מתוך החומר עצמו.
גם העבודה המשותפת הייתה חלק מהחוויה, זו הייתה הפעם הראשונה שעבדתי עם יוצרת שלא הכרתי, כששתינו נמצאות באותה עמדה של יוצרות ובמאיות וצריכות לקבל החלטות יחד. השוני הספק תרבותי ספק אישיותי: היא מאופקת ואני רגשנית, היא רגילה להיות בעמדת הבמאית ואני בעמדת העורכת, נכנסות אחת לנעליים של השנייה ועושות את שני התפקידים במקביל. העבודה המשותפת גרמה לנו להכיל אחת את הרעיונות ודרכי העבודה של האחרת וגם לעמוד על מה שנראה לנו חשוב כדי להביע את עצמנו. אחרי כחמישה ימי עריכה אינטנסיבים ישבנו שתינו עם מעצב סאונד מטעם התוכנית שעשה מיקס לפרויקט וברגעים האלה ההתרגשות ותחושת הסיפוק מהפרויקט שיצרנו היו גדולים. היינו שתינו מאוד מרוצות מהתוצאה. 
את סיום התוכנית ציינו בערב האזנה חגיגי, באולם קולנוע שבאוניברסיטה, חוויה מטריפה בפני עצמה. לשבת באולם קולנוע מלא, מולנו מסך שחור, רק כתוביות רצות עליו באנגלית כשהשיחה מתנהלת בצרפתית ובצרפתית כשהשיח באנגלית, כולם בדממת אלחוט מאזינים לפרויקט אחר פרויקט של המשתתפים. 

כששבתי לישראל, חזרתי ישר לעבודה ב"הארץ", לפודקאסטים שהכרתי קודם, אבל ההאזנה כבר הייתה אחרת. שמתי לב יותר למה שנמצא בין המשפטים, למה שקורה בחדר בזמן שמישהו מדבר, לקול שנשאר ברקע ולרגעים שאפשר היה בקלות לערוך החוצה. פריז לא רק לימדה אותי איך לספר סיפור דרך סאונד, אלא גם הרחיבה את האופן שבו אני מקשיבה לו. ומאז, אני בעיקר רוצה לשמוע עוד מהיצירה הזו, ולראות אותה מקבלת מקום גדול יותר גם בישראל. אני חושבת שיש מקום גדול ליצירות אודיו- דוקומנטריות, כל כך הרבה סיפורים לספר דרך אודיו, שלא ניתן לספר אותם באותה הצורה אם בכלל דרך וידאו או כתב, ויש גם קהל שיכול להיחשף דרך המדיום הזה לאופן האזנה שאולי עדיין לא הכיר.

אלי שמעוני

עורכת ומפיקה בתחום הפודקאסטים והרדיו. את דרכה המקצועית התחילה לאחר הלימודים בהתמחות ברשת ב׳, בתכנית חדשות החוץ, ובהמשך ערכה פודקאסטים בYNET. לאחר מכן ניהלה את מחלקת הפודקאסטים ברלוונט, וכיום עורכת פודקאסטים בהארץ. 
בוגרת החוג לתקשורת במכללת ספיר, עם התמחות ברדיו ובהפקת פודקאסטים. 

קרדיט צילום:שחר דקל