מתיעוד גולמי לקתרזיס בפריים-טיים:
תפקיד הקולנוע והטלוויזיה בעיבוד הטראומה שלאחר השבעה באוקטובר

בין יום הזיכרון למלחמה מול איראן, ד״ר גבריאלה אהרוני יונס בוחנת את המסע שעבר המסך הישראלי מאז השבעה באוקטובר: מהתיעוד הגולמי והמציף ברשתות ועד לקתרזיס המובנה בפריים-טיים. הזמנה להתבוננות ביקורתית באופן שבו המדיה מעצבת את הזיכרון הקולקטיבי שלנו ברגעים אלו ממש.

השבעה באוקטובר ייזכר לא רק כקו שבר לאומי מחריד, אלא גם כנקודת מפנה חסרת תקדים באופן שבו אנו מתעדים וצורכים טראומה. בשבועות הראשונים שלאחר האסון, המסכים שלנו הוצפו בכאוס מוחלט: סרטוני טיקטוק, קבוצות טלגרם ודימויים גרפיים חסרי הקשר, שנצרבו בתודעה הקולקטיבית באופן מיידי וללא כל סינון. מול הפירוק והחרדה שייצר התיעוד הוויראלי הזה, התעוררה תגובת נגד של התרבות והאמנות הישראלית. הפרויקטים התיעודיים והעלילתיים שנולדו מתוך השבר, מהווים ניסיון אמיץ לאסוף את הרסיסים. המצלמה הממוסדת נועדה כעת לתת לתיעוד הגולמי מסגרת, הקשר, התחלה וסוף, ובכך להחזיר לידי היוצרים  את השליטה על סיפורם.

כדי להבין את עוצמת השבר החזותי שחווינו, כדאי להפנות מבט אל מושג המפתח מדיאטיזציה (Mediatization). מושג זה, שזכה לפיתוח נרחב במחקר התקשורת הבינלאומי כגון במחקריהם של שולץ (Schulz, 2004) ן סטרומבק (Strömbäck, 2008), מתאר תהליך שבו אירועים היסטוריים ומוסדות חברתיים עוברים התאמה גוברת להיגיון הפנימי של אמצעי התקשורת. לב־און וגוז'נסקי (2024) מתבססים על תשתית זו כדי לנתח את המציאות הישראלית; לטענתם, איננו נמצאים עוד בעידן שבו התקשורת רק מספרת לנו על המלחמה, אלא בעידן שבו המלחמה עצמה מתנהלת דרך היגיון המדיה. בניגוד למלחמות העבר, שעברו דרך המסננים המבוקרים של הצנזורה ועורכי החדשות, אירועי השבעה באוקטובר התאפיינו במה שהחוקרים מכנים תיעוד אינטימי, חזותי וסלולרי, כזה המופץ בזמן אמת וללא תיווך מוסדי. זו הייתה הפעם הראשונה שבה זירת הקרב חלחלה ישירות למרחב האינטימי של אזרחי ישראל, ללא שום תיווך. התיעוד הגיע מכל עבר, ממצלמות הגו-פרו של המרצחים ועד לשידורי לייב של קורבנות מתוך הממ"דים. המציאות הזו ביטלה את המרחק הבטוח שבין הצופה למתרחש; הטלפון הסלולרי הפך כל רגע של אימה למסמך ציבורי מיידי. הקריסה הזו של הגבולות, כפי שמתארים לב־און וגוז'נסקי, יצרה הצפה חזותית שבה הדימוי הגולמי הקדים את המחשבה והעיבוד. במובן הזה, הקולנוע והטלוויזיה שהגיעו לאחר מכן, ניסו למעשה להחזיר את העורך שנעלם, לא כדי להסתיר את המציאות, אלא כדי לעזור לנו להתחיל לפענח אותה מחדש.

משיקום הזיכרון לעיצוב הנרטיב: פניו של המסך המשתנה

אם הקולנוע התיעודי והעלילתי מנסה לתת הקשר לטראומה, הרי שהטלוויזיה המסחרית בחרה בנתיב אחר של עיבוד: היא הטמיעה את המלחמה לתוך הפורמטים הפופולריים ביותר שלה. תוכניות הריאליטי, שאמורות לשמש כמרחב של אסקפיזם ובידור, הפכו בעצמן לזירות של זיכרון והנצחה.

ההצפה הדיגיטלית הזו, כפי שטוען קיניסו במאמרו בכתב העת תקריב (2025), לא הייתה רק תוצר לוואי של הטכנולוגיה, אלא חלק ממתקפה על התמונה הנעה. קיניסו מציע תובנה נוקבת: הטרור של השבעה באוקטובר ביקש להשמיד את הדימוי המיידי ולהחליפו בזרם אינסופי של זוועות בטלגרם, כזה שאינו מאפשר ליצור זיכרון היסטורי מסודר או ארכיון מבוקר. מול הניסיון הזה של חמאס לנכס לעצמו את הנרטיב החזותי דרך מצלמות הגו-פרו, היצירה הקולנועית שצמחה בעקבות האסון אינה רק פעולה של הנצחה, אלא אקט של התנגדות. הוא גם מבחין בין שתי צורות של תגובה אמנותית למצב: מצד אחד, סרטי שיטוט וחיפוש שנוצרו על ידי יוצרים שהגיעו אל זירת האסון בניסיון לפענח את שאריות המציאות ולהעניק להן משמעות חדשה; ומצד שני, סרטי הישמטות הקרקע, אותן יצירות אינטימיות של מי שחוו את התופת מבפנים. עבור האחרונים, המצלמה לא נועדה לתעד אירוע היסטורי, אלא לשמש עוגן קיומי ברגע שבו עולמם חרב. במובן זה, בין אם מדובר בדוקו נסיוני או בדרמה עלילתית, הקולנוע הישראלי של אחרי השבעה באוקטובר מבקש לקחת בחזרה את 'זכות המבט': לעבור מהתבוננות פסיבית בדימויי הזוועה, ליצירה אקטיבית שמעניקה פנים, שם והקשר אנושי לשברים.

המעבר מהתיעוד הגולמי והמציף של הרשתות החברתיות אל היצירה הממוסדת לא התרחש בחלל ריק; הוא החל בראש ובראשונה מתוך השטח עצמו, על ידי אלו שחוו את התופת על בשרם. ביטוי מזוקק לכך ניתן למצוא בפרויקט יהבים (2025) ששודר ביס (yes). הפרויקט, שהופק סטודנטים, בוגרים ומרצים מבית הספר לאמנויות הקול והמסך במכללת ספיר תחת הנחייתו של היוצר וראש בית הספר רני בלייר, הוקדש לזכרו של יהב וינר ז"ל, שנרצח בקיבוץ כפר עזה. עבור היוצרים תושבי הדרום, התיעוד העצמי שימש לא רק כאמצעי ביטוי אמנותי, אלא גם ככלי להתמודדות ולעיבוד החוויה. הבחירה לספר את האירועים בגוף ראשון אפשרה להם להשיב את השליטה על הנרטיב האישי והקהילתי שלהם לנוכח המשבר. צורך זה בתיעוד אינטימי, שמבקש לתת פנים ושמות לשברים, הוליד יצירות נוספות שהתמקדו במרחב הדרומי המדמם. הסרט שברי גן עדן (2024) של רונית איפרגן, תושבת כפר עזה, סיפק מבט נוקב על החיים ביישובי העוטף בקו התפר שבין הלפני לאחרי, בעוד שהיצירה התיעודית מכתב לדויד (תום שובל, 2025), העמיקה בתוך הריק והאבל שנותרו עם שוך הקרבות. יצירות אלו סימנו את השלב הראשון של הריפוי: המעבר מהלם השתיקה אל הניסוח הקולנועי הפיוטי.

מתוך הסרט "נופל למעלה", פרויקט יהבים. בימוי: עמית ללוש, צילום: ניר גלנטי

אולם, לצד היצירה האישית, עלה צורך ציבורי דחוף לעשות סדר בכאוס ולבנות נרטיב היסטורי מתוך מיליוני רסיסי המידע הדיגיטליים ששטפו את המסכים. כאן נכנס לתמונה הסרט התיעודי #NOVA (דן פאר, 2023) שהפך לאחת היצירות המכוננות של התקופה. באמצעות שימוש בחומרי גלם מקוריים בלבד, הוא הפך את התיעוד הוויראלי המקוטע לסיפור ליניארי מטלטל שאפשר לצופה לעבד את גודל האסון. בהמשך הופקו פרויקטים נוספים שבחרו להתמקד בסיפורי הישרדות, חילוץ וגבורה, כמו המרחק שבינינו: חילוץ גורלי (בארי אבריץ', 2025) המגולל את סיפורו של נעם תיבון, ורחל מאופקים (זהר וגנר, 2024) וגם הסרט עוד נחזור לרקוד (יריב מוזר, 2024), שזכה בפרס אמי לחדשות ותעודה בקטגוריית דוקו אקטואלי. סרטים אלו החלו לעצב מחדש את מיתוס הגבורה הישראלי, כשהם משלבים בין חומרי תיעוד לשחזור קולנועי מבוקר.

תהליך זה הגיע לשיאו עם חדירת הטראומה אל לב המיינסטרים והדרמה המתוסרטת. המיני סדרה, שחר אדום (עודד דוידוף ודניאל פינקלמן, 2024-2025), שיתוף פעולה בין יס לערוץ הטלוויזיה האמריקאי פוקס, סימנה את המעבר הסופי של אירועי השבעה באוקטובר אל הפריים-טיים כדרמה עלילתית מופקת היטב. גם המיני סדרה אור ראשון (ליאור חפץ, 2025), שעוררה דיונים רבים, ניסתה במילותיה של היוצרת "לא לשחזר את הזוועה, אלא להראות את האנושיות שהתגלתה בתוך האסון, את הרוח הישראלית". כאן, השחקנים והתסריטאים נכנסו לנעלי הגיבורים כדי לייצר חוויית צפייה שאינה רק עדות, אלא כלי לעיבוד רגשי קולקטיבי.  יצירות אלו הן חלק ממהלך תרבותי שעדיין לא הושלם: מהסרטון הגולמי והמזעזע בטלפון הסלולרי, אל מעשה אמנותי מורכב המבקש להנציח, לרפא, לספר סיפור של חוסן לאומי וגם לעבד את הטראומה. 

עיבוד טראומה זה עבר דרך שינוי דרמטי בז'אנרים הטלוויזיוניים. כפי שטענו כ"ץ וליבס (Katz and Liebes, 2007), מקומם של הטקסים הממלכתיים תפסו מרתוני אסון, שידורים חיים ומתמשכים של טרור ומלחמה המדגישים חוסר אונים. אולם, בתוך רצף האסון של 2023, בלטו ימי שחרור החטופים כחריג משמעותי שבו המסך חזר לתפקד כאירוע מדיה קלאסי (Dayan & Katz, 1992). רגעי השיא נרשמו בנגלות שבהן שוחררו הנשים, הנערות והילדים ובהם דמויות שהפכו לסמלים כמו בנות משפחת שרעבי והתצפיתניות. השידורים הישירים של השיירות והמפגשים הראשונים איחדו את האומה סביב תחושת תיקון זמנית בתוך השבר הגדול. עם הזמן, המימד הטקסי התחלף בתיעוד אינטימי וסמי-תיעודי; הופעת החטופים בראיונות עומק (כמו בתוכנית ״עובדה״) אפשרה להם להפוך מקורבנות לגיבורים המספרים את סיפורם, דבר שסיפק לצופים סגירת מעגל רגשית והפך את המסך לכלי של עדות וריפוי.

ככל שהמלחמה התארכה, המדיאטיזציה העמיקה וחדרה ללב הפריים-טיים הבידורי, שם הפכו תוכניות הריאליטי למדורת שבט של התמודדות. הליהוק בתוכניות אלו השתנה לחלוטין וזנח את טיפוסי הריאליטי השגרתיים לטובת דמויות שהפכו לסמלים של התמודדות וגבורה בחברה הישראלית. הרגע שאולי המחיש זאת יותר מכל, ומוטט סופית את הקיר שבין אסקפיזם בידורי למציאות המדממת, התרחש בתוכנית השירה הכוכב הבא (ערוץ 12): סרן שאולי גרינגליק ז"ל הגיע לאודישן היישר מהחזית, כשהוא לבוש במדי ב', וריגש מדינה שלמה. למרות שעבר את האודישן, גרינגליק בחר לפרוש מהתוכנית כדי לחזור לחבריו הלוחמים בעזה, שם נפל בקרב זמן קצר לאחר מכן. האירוע הפך את מסך הטלוויזיה המנצנץ לגלעד חי וצרוב בזיכרון הלאומי. מגמה זו המשיכה להדהד בעוצמה בפורמטים נוספים שניסו לגשר על הפער בין העורף לחזית: בעונה הנוכחית של המירוץ למיליון (עונה 10 ששודרה גם במהלך מבצע שאגת הארי) לוהק עמרי רוזנבליט, מפקד בסיירת צנחנים קטוע רגל שנפצע קשה בעזה, שרץ יחד עם אחיו איתי וסיפק לצופים סיפור מעורר השראה של ניצחון הרוח על הגוף. באופן דומה, בתוכנית רוקדים עם כוכבים ששודרה בשנת 2024 כיכבו השחקנים/לוחמים דור הררי וטל מורד שהגיעו לחדר החזרות כמעט ישירות מהלחימה. בהאח הגדול הכניסו המלהקים לתוך הבית, שאמור להיות מנותק מכל מידע חיצוני, מילואימניק כמו עידן גלפר, כדי להדהד את המציאות הישראלית המורכבת. בעונה ה-11 של מאסטר שף ששודרה גם 2024,  הובלט סיפורו של זיו שפירא, פרמדיק מוטס מיחידת החילוץ של מד"א שהציל פצועים רבים בבוקר השבעה באוקטובר.

השילוב של סיפורי המלחמה בתוך פורמטים נוקשים ומוכרים של תחרות שינה את התפקיד של תוכניות הריאליטי. הן הפכו מזירת בידור קלילה למעין מרחב של ריפוי לאומי. הקהל, שהיה מוצף מהחדשות, מצא בתוכניות האלו דרך בטוחה יותר לעבד את הכאב. דרך המסננים המנחמים של ריקוד, בישול או מוזיקה, הפריים-טיים אפשר לצופים לחוות קתרזיס קולקטיבי, קרי: לבכות יחד עם המשתתפים, להזדהות עם האובדן שלהם, ובעיקר לשאוב השראה מהבחירה שלהם בחיים ובהמשכיות. כך, המלחמה הוטמעה במלואה לתוך התרבות הפופולרית, והפכה את הבידור הישראלי לזירה נוספת של עיבוד רגשי משותף.

מתוך הסרט "יום כיף בעוטף", פרויקט יהבים. בימוי: סביון ששון, צילום: אלירן דמרי

השנתיים וחצי שחלפו מאירועי ה-07.10.23, הוכיחו כי המסך הישראלי אינו רק אמצעי תקשורת פסיבי, אלא סוכן אקטיבי בעיצוב הזיכרון והתודעה הלאומית. המעבר מההלם המשתק של התיעוד הוויראלי אל עבר יצירה דוקומנטרית ועלילתית מובנית מעיד על הצורך החיוני של החברה הישראלית להשיב לעצמה את השליטה על הנרטיב. במקום להיכנע לזרם אינסופי של זוועות חסרות הקשר, פעל המדיום הטלוויזיוני כדי לתת לאירועים פנים, שם ומסגרת של משמעות.

עם זאת, ניתוח תפקידה של הטלוויזיה, ובעיקר הערוצים המסחריים, 13 ו12, בתהליך עיבוד הטראומה אינו יכול להסתכם רק בהיבטים הטיפוליים שלו; הוא מחייב מבט ביקורתי על המניעים המורכבים העומדים מאחורי שיקולי עריכה והפקה. בעוד שהמסך מתפקד כקליניקה לאומית, אין להתעלם מהעובדה שהטלוויזיה המסחרית פועלת בתוך מערכת של אינטרסים כלכליים מובהקים ושיקולי רייטינג. השילוב של סיפורי גבורה ואובדן בלב הפריים-טיים הבידורי מעלה שאלות אתיות נוקבות לגבי הגבול שבין הענקת נראות לבין ניצול הטראומה לצרכים מסחריים.

הופעתם של גיבורים כמו עמרי רוזנבליט, חייל קטוע רגל במירוץ למיליון, או לוחמים שחזרו מהחזית אל רחבת הריקודים, אמנם מספקת לקהל השראה ותחושת ניצחון, אך היא גם משרתת את הצורך של גופי השידור בדרמה אנושית מזוקקת. בטלוויזיה המסחרית, סיפורים אישיים מטלטלים מאפשרים הזדהות קלה ומהירה של הצופים. כאן עובר קו עדין ומטושטש: מתי הפיכתו של הפצוע או השכול לגיבור פריים-טיים משמשת ככלי לריפוי חברתי, ומתי היא הופכת אותו למוצר צריכה המיועד לייצר רגש מניפולטיבי?

הבחירה להתמקד בסיפורים המדגישים חוסן, אחדות ושיקום עשויה לעיתים לדחוק הצידה את המורכבויות הפחות פוטוגניות של המלחמה, כמו שבר שאינו מתאחה או ביקורת פוליטית וחברתית נוקבת. המלחמה הוטמעה במלואה לתוך התרבות הפופולרית, אך בתהליך זה היא גם עברה לעיתים ריכוך כדי להתאים לתבניות של בידור מסחרי.

בסופו של דבר, הטלוויזיה הישראלית שלאחר השבעה באוקטובר מתגלה כזירה אמביוולנטית. היא מצליחה לשמש כ'מדורת שבט' מאחדת וכמקור לנחמה וסולידריות, אך היא עושה זאת מתוך מנגנונים אינסטרומנטליים השואפים למקסם את המעורבות הרגשית של הקהל. ההכרה בכפל הפנים הזה, כוחו המרפא של המסך לצד האינטרסים הכלכליים והלאומיים הגלומים בו, היא המפתח להבנת תפקיד התקשורת בתהליך עיבוד הטראומה הלאומי שלנו.

עם זאת, חשוב לסייג ולומר כי 'הקליניקה הטלוויזיונית' פועלת בתוך מרחב סגור וחד-ממדי; הן במהדורות החדשות והן ביצירה הדוקומנטרית והעלילתית, בולטת בהיעדרה כל התייחסות למתרחש בצד העזתי. התמקדות זו בנרטיב הפנים-ישראלי בלבד מדגישה את תפקיד המדיה ככלי לחיזוק החוסן הלאומי, אך גם ככלי המצמצם את המבט על המורכבות המלאה של המלחמה.

מן הבחינה היצירתית, אנו נמצאים עדיין בראשית הדרך. מכיוון שמדובר באירוע מתגלגל שטרם הסתיים, כפי שהמחישה לאחרונה ההסלמה וחילופי המהלומות הישירים מול איראן, היצירה הטלוויזיונית פועלת כעת תחת השפעה של הלם ותגובתיות מיידית. הטראומה עדיין חיה ופועמת, והמרחק הדרוש לעיבוד אמנותי עמוק טרם נוצר. בשנים הבאות, ככל שיתרחב מרחק הזמן מהאירועים, אנו צפויים לראות יצירות מז'אנרים מגוונים שינסו להתמודד עם השלכות הפוסט-טראומה, עם השברים הפוליטיים ועם השאלות המוסריות הנוקבות שהותירה המלחמה, בפרספקטיבה שתהיה מן הסתם פחות מגויסת ויותר מורכבת.

ביבליוגרפיה:

לב-און, א', וגוז'נסקי, י' (2024). מדיאטיזציה ומלחמה: דבר העורכים לגיליון הנושא "תקשורת: דמוקרטיה, מחאה, מלחמה". מסגרות מדיה, 26,  9-26. 

Dayan, D., & Katz, E. (1992). Media Events: The Live Broadcasting of History. Harvard University Press

Katz, E., & Liebes, T. (2007). No More Peace!': How Disaster, Terror and War Have Upstaged Media Events. International Journal of Communication, 1, 157-166

דר' גבריאלה יונס אהרוני

מרצה בכירה בבית הספר לאמנויות הקול והמסך במכללת ספיר, במחלקה לתקשורת ובמחלקה ללימודים רב תחומים. היא משתתפת בכנסים אקדמיים בין לאומיים ומפרסמת מאמרים בתחומי המחקר שלה, שהם טלוויזיה וקולנוע מארגנטינה ומפרד, טלוויזיה לילדים ולנוער, היסטוריה וזיכרון בטקסטים טלוויזיוניים וקולנועיים.