מדריך למבקר בפעם הראשונה בברלינלה

אהד רכטמן, סטודנט לקולנוע בבית הספר לאמנויות הקול והמסך במכללת ספיר, מתאר את חוויותיו מהברלינלה

הסטודנטים בברלינלה. צילום: אהד רכטמן

רושם ראשוני

ברלין של ה-12 בפברואר לא הייתה מרשימה במיוחד. כבירה אירופאית מרכזית, היא הרגישה אפרורית, גשומה והריח באוויר היה מעט מעופש. המדרכות היו מכוסות בחצץ והשכונות נראו כאילו מחכות לשיפוץ כבר כמה שנים. לקח לי כמה ימים להתאהב בה, אבל כשזה קרה - החוויה השתנתה לגמרי. החצץ, למשל, משמש למנוע החלקה בגלל שלג - שלג שירד לאחר כמה ימים ועטף את עיר במעטה לבן ופיוטי, תפאורה מושלמת לפסטיבל הבינלאומי לסרטים, הברלינלה.

פוטסדמרפלאץ הלב של הברלינלה. צילום: אהד רכטמן

זה היה טיול שונה מטיולים קודמים שלי בחו"ל. הוא לא היה "מתוכנן" ולא טיול של "נזרום". הפסטיבל הכתיב קצב אחר. כסטודנטים, קנינו כרטיס אקרדיטציה, בעזרתו יכולנו להירשם ולהיכנס לכמה סרטים שרוצים. אלא שזו לא תוכנית קבועה מראש.

אז איך זה עובד? כל בוקר אני והחברים קמנו לטקס קבוע: מתעוררים ב-7:00, גולשים לאתר הפסטיבל (רצוי בכמה דפדפנים להגברת סיכויי ההצלחה), ב-7:30 עוברים לחדר המתנה, מחכים בו בין 10-30 דקות ואז מתחילה ההתנפלות - להירשם לכל מה שאפשר ליומיים הבאים לפני שיאזול המקום. רק בלילה, אחרי שסיימנו את הלו"ז, ישבנו ותכננו את היום למחרת וביטלנו את הכרטיסים העודפים. 

זה טיול שכלל ספונטניות לצד תחושות החמצה - כי בפסטיבל כזה גדול לא ניתן לראות הכול, אפילו לא רבע. למדתי להקשיב לתחושות הבטן. ניסיתי לאזן בין סרטים מעניינים, סרטים שהחברים צפו והמליצו עליהם, אירועי פסטיבל וגם חוויות שברלין מציעה. 

למשל, הוזמנו, הסטודנטים, לערב הגאלה של קרן הקולנוע הישראלית. הגישו שם אוכל ואלכוהול והתנסנו במפגשים ומינגלינג עם אנשי התעשייה. משם המשכנו לבר יחד עם מרצים מספיר. שמענו מהם על שיתופי פעולה שעתידים להתקיים יחד עם בתי ספר לקולנוע מרחבי העולם, אך נשמור על סודיות בשלב הזה.

ערב גאלה. צילום: נועה רוקני

ברלין מציעה ברים טובים, אוכל מגוון וגם תרבות. אפילו הצטרפתי לקונצרט בוסה נובה של הפילהרמונית של ברלין. מתברר שבימי רביעי זה בחינם. אבל כמובן שגולת הכותרת היא הסרטים.

הברלינלה במספרים

ב-10 ימי הפסטיבל צפיתי ב-30 הקרנות: 27 סרטים באורך מלא ו-3 מקבצי סרטים קצרים (13 בסה"כ), שהתפזרו על פני 10 אולמות הקרנה בכל רחבי העיר. זמן ההקרנה הממוצע היה שעה ו-40 דקות לסרט - מגמה מעודדת שמעדיפה איכות על פני אורך. בנוסף נכחתי ב-3 סדנאות עם יוצרים, שוטטתי במרקט של הברלינלה ועוד.

היו ימים של סרט אחד והיו מרתוניים של חמישה סרטים ברצף. כחובב קולנוע, זו חוויה שדורשת הסתגלות אך מתגמלת. בעיניי היא מחדדת את החושים - קל יותר להבחין בין סרט שעשוי היטב לבין כזה שנופל לקלישאות משעממות. בניגוד לכמה מחבריי (שלא אזכיר את שמם), הצלחתי שלא להירדם בהקרנות, אם כי ניקרתי בסרטים בודדים. בעיניי היכולת לתפוס אותי כצופה, לסקרן, לרענן ולחדש – היא המבחן האמיתי של סרט.

צפיתי בעיקר בסרטים מהתחרות הראשית, אך גם במבחר מהברלינלה ספיישל, פנורמה ופרספקטיבות. בעיקר סרטים עלילתיים אך גם דוקומנטריים. צפיתי לפחות בסרט אחד מכל יבשת, אך בעיקר סרטים שמקורם באירופה ואמריקה.

כניסה לקולנוע באלכסנדרפלאץ. צילום: אהד רכטמן

ז'אנרים, נושאים, סגנון ומגמות קולנועיות

אפשר לזהות מגמות בקולנוע העולמי. כמובן שהדרמה היא הסוגה השולטת בפסטיבל. זו כנראה העדפה מקובלת על כל שרשרת היוצרים-מפיצים-מבקרים-קהל. היא אפקטיבית ולרוב זולה יותר למימון. ניתן לראות גם שילוב של אימה, מותחן או רומנטיקה ברשימת הסרטים. שמח להזכיר את הסרט הפיני ("Yön Lapsi" ("Nightborn" בו זוג צעיר (הגבר, רופרט גרינט) עובר לבקתה בלב יער ומגדל תינוק שמתגלה כמפלצת. הסרט הזה היה כיפי ומפתיע והייתי שמח לעוד סרטים כמוהו. מלבד המוקומנטרי "The Moment" בכיכובה של צ'ארלי XCX לא צפיתי בקומדיה כסוגה ראשית.

מבחינת סגנון, סרטים רבים חוזרים להשתמש בפילם. מצד אחד, המראה של הפילם במרחבים טבעיים וביופי האנושי מייצרים לסרטים מראה חלומי. מהצד השני זה טרנד יקר שלא תמיד נדרש בכל הפקה. הכיוון השני הוא צילום באולפן עם מסכי LED במקום תפאורה. הסרט הישראלי "לאן?" ("?Where to"), כנראה השתמש בטכניקות אלו והסווה אותן טוב. הסרט הלבנוני "Only Rebels Win" לעומתו נראה חסר עומק, מהונדס וחסר אמירה סגנונית. התאורה בו הייתה שטוחה, הזום הדגיש את הסטטיות והשחורים של הרקע היו אפורים וחשפו את האשליה.

בדרך לבר. צילום: רעי דויטש

בכלל, הפסטיבל התחלק בין סרטים בעלי יומרה אמנותית וסגנונית לבין כאלה בעלי יומרה פוליטית. בקבוצה השנייה עסקה בנושאים כמו מהגרים, מלחמות, להט"ב ועוד. נראה שככל שסרט ניסה לבטא אמירה פוליטית חזקה הוא נעדר עומק, ניואנס וסאבטקסט. בחזרה לסרט "Only Rebels Win", הוא נפתח בכרזה שאומרת שהיוצרים רצו לצלם בלבנון, אך בשל הפצצות ישראל הם בחרו לצלם בפריז במקום. הסרט מתאר רומן בין פלסטינית מבוגרת למהגר סודני צעיר (מעין חיקוי של "פחד אוכל את הנשמה" של פסבינדר) ומפנה חיצים דווקא לאלימות הפנים-לבנונית ולחיכוך המגזרי והמעמדי שם. אלא שאלו מובעים באופן גלוי, מחזורי ושטחי שיאפשר לצופה לעקוב אחר המתרחש גם אם הוא נרדם לחצי מהסרט. הצילומים באולפן נראו כמו תירוץ מאולץ, במיוחד בהשוואה ל ("Gelbe Briefe" ("Yellow Letters" שגם זכה, עליו ארחיב בהמשך. לעומת המגמה הזו, בלט הסרט הקצר הלבנוני "Someday a Child" שגם זכה כסרט הקצר הטוב ביותר. הסרט מספר על ילד שגר עם דודו בכפר נידח בלבנון ומגלה שיש לו כוחות על. במהלכו הוא מפיל מטוס קרב ישראלי ובסיומו נרמז שהילד נלקח על ידי חיזבאללה, לפי קריאה שלי. דווקא הפוליטיות של הסרט נמדדת בפיוטיות שלו. הוא מצליח לרגש ולהציג אמירה ללא צורך בדיקלום שלה על המסך. על אף שהסרט מבטא ביקורת נגד ישראל, חיבבתי אותו ומי יודע אם יוקרן אי פעם על המסך גם בארץ.

הופתעתי מהגיוון הגדול של הסרטים, בסגנונם וגם באיכותם. צפיתי גם בסרטים לא טובים, אפילו גרועים באופן משעשע (למשל "Wolfram" האוסטרלי עם ארבעה טוויסטים גרועים בזה אחר זה, או "Sunny Dancer" הקלישאתי עד לרמת קרינג'). בינינו לבין עצמנו, הסטודנטים, זה היה מעודד - אפשר להתקבל לפסטיבל גם עם סרט לא טוב. ניכר שסרטים אמריקאים מגיעים עם רמת גימור גבוהה, גם ביחס לאירופאים. זאת אומרת שהם מוקפדים יותר מבחינת הצילום, העריכה והפסקול. עם זאת, התסריט היה "אמריקאי" פעמים רבות. הוא עבד לפי נוסחה מוגדרת שמטרתה לרצות את הצופים. גם סרטים שנראו נועזים בהתחלה, נכנעו ללחץ והגישו סיום "אמריקאי טיפוסי" שסיפק את הסחורה לצופה המתרצה.

הקולנוע האיטי קיבל ייצוג נרחב בפסטיבל. לא בלט לי סרט שמתחבא מאחורי איטיות ללא תוכן ממשי (אולי "Meine Frau Weint" - "My Wife Cries" הגרמני), אך ניכר היה שסרטים רבים מסוגלים להתקצר. כמו כן, חלקם לא ידעו מתי לסיים את הסרט. "Queen at Sea" הוא סרט טוב מאוד שאני בטוח שקולנוע לב יעוטו עליו בהפצתו בארץ. בסרט, ז'ולייט בינוש מגלה את אימה הדימנטית שוכבת עם אביה החורג ללא הסכמה, כלומר נאנסת. בינוש מזמינה משטרה ומשם מתחיל כדור השלג להתגלגל. אהבתי את הסרט, אך המערכה השלישית הייתה מיותרת בעיניי ועלילת המשנה עם הבת של בינוש לא הוסיפה הרבה. אני אסייג את הביקורת בכך שבצפייה חוזרת אולי החוויה תשתנה.

גם ילדים כיכבו בלא מעט סרטים. הליהוק של הילד הנכון לתפקיד הוא דבר שמאוד מורגש בסרטים האלה וברגע שזה עובד - הסרט כובש את הצופה ואותי בפרט. למשל, ("Nosso Segredo" ("Our Secret" הברזילאי שמציג טראומה משפחתית ונשאר מסתורי עד לסוף הסרט, ("Moscas" ("Flies" המקסיקני הדרמטי-קומי שעוקב אחר ילד ואב שעוברים לגור אצל אישה מבוגרת ומתבודדת ו-"Josephine" עם צ'אנינג טייטום על ילדה שעדה לאונס וההשפעות של האירוע על התא המשפחתי כולו. כל אלה השתמשו בילדים באופן אפקטיבי ונהניתי מהצפייה בהם.

בדוקומנטרי, נראה שסרטים התחלקו לשניים - סרטים שעבדו היטב לפי פורמולה מוכרת ("The Ballad of Judas Priest" על להקת המטאל, "Trop C'est Trop" - "Enough is Enough" הקונגולזי כאקטיביסטי-פוליטי-אנטי-קולוניאליסטי ועוד) ולעומתם סרטים בעלי יומרה קולנועית ("Short Reverse Shot" הקצר של רדו ג'ודה). מגמה מעניינת הייתה סרטים היברידיים. ("Forêt Ivre" ("Forest High" נחשב לסרט עלילתי, אף שצולם בבקתת טיולים (refugio) בהרי האלפים וכלל מטיילים אמיתיים. מהצד השני "Tristan Forever" נחשב לדוקומנטרי אף שכלל סצינות מתוסרטות. אהבתי את האחרון מאוד. הוא עוקב אחר רופא שמעוניין להגר לאי טריסטן דה קונה, האי המבודד בעולם ועליו להתקבל על ידי הקהילה ולהסתגל לחיים חדשים בו. האי, הנופים והסיטואציות הביזאריות קסמו לי ונשבתי בו. רק במחשבה חוזרת, הסצנות המתוסרטות היו ישירות מידי, אך זה לא הפריע לי תוך כדי צפייה. אולי זה הקסם של סרטים היברידים. לא ניתן לדעת מה זה מה.

שאלות ותשובות לסרט "Foret Ivre". צילום: אהד רכטמן

ישראל ופלסטין

וים ונדרס, ראש חבר השופטים, נשאל במסיבת עיתונאים ביום הראשון האם סרטים יכולים לשנות את העולם. הוא השיב:

"כן. סרטים יכולים לשנות את העולם. לא באופן פוליטי. אף סרט לא שינה באמת את דעתו של פוליטיקאי, אבל אפשר לשנות את האידיאה של אנשים איך הם צריכים לחיות. יש חוסר הסכמה בעולם על איך אנשים צריכים לחיות וממשלות שיש להן רעיונות אחרים. אני חושב שסרטים נכנסים לחוסר ההסכמה הזה."

איך סרטים יכולים לעשות את השינוי הזה בתקופה אפלה כמו עכשיו?

"אם אתה צופה בחדשות, אתה לא יודע כלום. אם אתה צופה בסרט, אתה יודע הרבה יותר. אתה רואה אדם במצב מסוים, בסבל ובאופן שבו הוא רוצה לחיות. לקולנוע יש כוח עוצמתי של חמלה ואמפתיה. חדשות לא אמפתיות. פוליטיקה לא אמפתית. זה התפקיד שלנו."

האם, כפי שהפסטיבל תמך באזרחי איראן ואוקראינה בעבר, עליו לתמוך בפלסטינים או שחבר השופטים מעודד יחס סלקטיבי של זכויות האדם?

"אנו חייבים להישאר מחוץ לפוליטיקה. אם אנחנו עושים סרטים שהם פוליטיים בלבד, אנו נכנסים למרחב הפוליטי. אנחנו משקל הנגד של הפוליטיקה, אנו ההפך מפוליטיקה. אנו צריכים לעשות את עבודתם של האנשים, לא את עבודת הפוליטיקאים."

הן בחדשות והן בפסטיבל שמענו את הציטוט "וים ונדרס: סרטים לא צריכים להיות פוליטיים". אני מביא את הציטוט כדי להמחיש את הפער בין דבריו לבין הכותרת שהתקבלה.

הברלינלה פלאסט, האולם המרכזי של הפסטיבל. צילום: אהד רכטמן

הסכסוך הישראלי פלסטיני העסיק את הפסטיבל מתחילתו. הוא החזיק את השיח ומעניין את העולם כולו. זה לא הפריע לי להסתובב בחופשיות ולא הרגשתי מאוים. מהצד השני לא חיפשתי להדגיש את המוצא שלי או להכיר אנשים אחרים. מי שדיברתי איתו לא נרתע ממני.

הנושא לא נשאר רק על המסך. הוא עלה, למשל, בסיום ההקרנה של ("Hangar Rojo" ("The Red Hangar", סרט צ'יליאני שבמרכזו איש צבא שמתלבט האם לקחת חלק או להתנגד להפיכה הצבאית לפני עליית פינושה. היוצרים עלו לשאלות ותשובות. אדם מהקהל החל לדרוש מהיוצרים למשוך את הסרט מהתחרות בעקבות האמירות של ונדרס, וזה קיבל קריאות בתגובה. היוצרים הדגישו שהסרט הוא פוליטי ושהאמנות לא צריכה לפחד ממאבקים פוליטיים.

הסרט ("Effondrement" ("Collapse" של ענת אבן הוא סרט מסה דוקומנטרי שעוסק בשבעה באוקטובר ובמלחמה בעזה באופן מהורהר. אבן מתחילה בתיעוד של ניר עוז ועוברת לתאר את הסובב אותה בימי המלחמה בקיבוץ שהפך למחנה צבאי ואת עזה כפי שהיא משתקפת מגדר הגבול. בכך הסרט נמנע מתיאורים גרפיים של הצד הישראלי והפלסטיני ומשקף את האימה דרך הקול. לאורך הסרט היוצרת מתכתבת עם ידידה הצרפתי יהודי אריאל סייפל שמספק נקודת מבט אחרת על המצב. היא מנתחת את המדיניות הישראלית על יצר הנקמה שבה, המשיחיות ואסטרטגיית "בעל הבית השתגע". אני נוטה להסכים עם דבריה. לעומתה, סייפל מתייחס לישראל כפרוייקט קולוניאליסטי וקורא להחרים את כל היוצרים הישראלים ובסופו של דבר מנתק קשר עם ענת. גם בזמן השאלות ותשובות שלהם סייפל קרא להחרים את הישראלים כי "רק ככה נלמד". הקהל השיב בהנהון כבד ראש. אבן נראתה מסוייגת. בסיום הדברים ניגשתי לדבר איתו. מתברר שסייפל מכיר את מכללת ספיר ואפילו נכח בפסטיבל קולנוע דרום. אמרתי שאני שמח שהסרט מציג תמונה ישראלית מורכבת אך מזועזע מקריאתו לחרם. לא הייתה לו תשובה.

סייפל אמנם דובר עברית, אך עם מבטא צרפתי. את דמותו בסרט דיבב בעברית השחקן הבלגי אריה וורטהאלטר, זוכה פרס סזאר הצרפתי. וורטהאלטר גם כיכב בסרט "Dust" הבלגי שהוקרן בתחרות הרשמית. הסרט מספר על שני יזמים שנתפסים בהלבנת הון והמשברים שעוברים על כל אחד מהם בעקבות התגלית. בסצנה באמצע הסרט הם מזכירים שגם הצבא הישראלי השקיע בחברה שלהם. ניסיתי לפענח מה הייתה כוונת היוצרים או איך הדבר נתפס בעיניים אירופאיות. האם הכוונה שהתרמית הייתה כל כך טובה שהם הערימו אפילו על הצבא הישראלי, או שהם מלוכלכים עד כדי כך שהם מקיימים יחסים עם הצבא הישראלי. לא מצאתי לכך תשובות. באופן כללי חשבתי שמדובר בסרט טוב, אבל לפי האפליקציות נראה שרוב הקהל חושב אחרת.

המארקט, מיועד לאנשי קולנוע ביצירת קשרים ועסקאות להפקת והפצת סרטים. צילום: אהד רכטמן

המפיקים של הסרט הישראלי "לאן?" ("?Where to") סיפרו שהכרטיסים לבכורה נמכרו לפני שהספיקו לקנות מקומות בעצמם. לשמחתי הספקתי להזמין כרטיסים בזמן. הופתעתי לאהוב את הסרט. ציפיתי לסרט מעט קלישאתי ויומרני - קיבלתי סרט קטן, אישי ועדין. תוך כדי צפייה הרגשתי שהוא אפילו נאיבי. הסכסוך הישראלי-פלסטיני נוכח לאורך הסרט, החל מהכרות עם הדמויות, דרך סצנה מצוינת ומצחיקה עם דב נבון ושרית וינו אלעד ובסיומו שמתקדם עד לאוקטובר 2023. עם זאת, המתיחות נשארת במסגרת ואנו מקבלים סיפור קטן על יחסי אב ובן, בין הנהג הפלסטיני לצעיר הישראלי. התסריט היה מדויק בעיניי, גם ביחס לסרטים אחרים בפסטיבל. אולי אני מורגל לכתיבה ישראלית. קראתי בביקורות שהסרט חוטא בכך שהוא משקף את הרצון הישראלי – פלסטיני שאינו מרים את הראש. אני חושב שזו בדיוק השאיפה של ה"עולם המערבי" להתנגדות אלימה כנגד "הקולוניאליסט". אלא שהמציאות מורכבת יותר. קל וחומר שלא כל אדם הוא דמות פוליטית ואגרסיבית. הייחול הזה המחיש לי את הפער בינינו לבין העולם.

שאלות ותשובות עם הצוות של הסרט הישראלי "לאן". צילום: אהד רכטמן

בסיום ההקרנה דיברנו בינינו הסטודנטים ותהינו כיצד הסרט נתפס בעיני אירופאים. ניגשנו לשלושה גרמנים מבוגרים ושאלנו את דעתם על הסרט. להפתעתנו, הם השיבו שהם המפיקים שלו. דיברנו איתם מספר דקות. שאלנו מה הסיכויים כיום להפיק סרט ישראלי בשותפות גרמנית. הם הודו שהסרט נבחר לקופרודוקציה לפני השבעה באוקטובר וכיום הסיכויים דלים יותר.

אותו מפיק גם הפיק את הסרט ("Gelbe Briefe" ("Yellow Letters" שזכה בדוב הזהב. הסרט מתאר זוג אנשי רוח מחזאים-אקדמיים טורקיים שנרדפים על ידי השלטונות והמשבר שעובר עליהם בעקבות זאת. הסרט עשוי נהדר. אתייחס לבחירה של מסגרת הסיפור שהעסיקה אותי בצפייה בו. הסרט צולם בגרמניה ונפתח בכותרות של "ברלין כאנקרה" ובהמשך "המבורג כאיסטנבול". כלומר, הסרט עצמו צולם ומתרחש בגרמניה אבל מדבר על אירועים שכביכול מתרחשים בטורקיה. היוצרים הצהירו שזה חלק מהמסר האוניברסלי של הסרט. בכך, גיבור הסרט משתתף דווקא בהפגנות פרו פלסטיניות בברלין. תוך כדי צפייה, ניסיתי להבין מה כוונת היוצר. הגיבורים אינם פעילים אקטיביסטיים, אינם מארגנים מחאות וגם לא מביעים עמדה נחרצת. מאידך, השלטונות לא מקבלים פנים ונשארים עלומים. נוצרת תחושה פרנואידית שבה הגיבורים נרדפים כמעט בלי הסבר. זה העסיק אותי כי זה הרגיש סתמי. שהגיבורים אינם מושכים אליהם אש, ומדובר ברדיפה שרירותית. גם לא הבנתי למה החיצים נורים לכיוון גרמניה הליברלית. ברגע שנפל לי האסימון שהכוונה שהדמויות מתנגדות לשלטון ארדואן הבנתי את הרדיפה. אבל אין השתקה כזאת בברלין, נכון? אולי המחאה הפלסטינית מעוררת בי דחייה, מבלי שאני מודע אליה? אולי זו חלק מהמגננה שטבועה בי? מעניין מה יגידו הצופים הישראלים כשהסרט יגיע לארץ.

בימים האחרונים לפסטיבל התארחתי בדירה בשכונת נויקלן, שנחשבת לעמוסה במהגרים ופחות נעימה לישראלים. הרחוב הראשי אמנם מלא בדגלי פלסטין אך לא הרגשתי מאוים. ישבתי עם חברים בבית קפה סמוך לדירה והמלצרית לבשה חולצה שעליה היה כתוב "אם אתה נאצי, ציוני, מוסדות, תעמולן, מאפשר, יושב על הגדר... לך תזדיין". תהינו אם היא מבינה שאנחנו מישראל, אך הסכמנו שאם ננסה לדבר איתה היא פשוט תברח. זה המצב. ביום האחרון עברתי בבית קפה אחר, גם בנויקלן. ליד עמדת התשלום הודבק הפתק עם ברכות שלום מכל העולם. בטור השלישי שנפתח התנוססה המילה "שלום". אולי יש עוד תקווה.

 פתק בבית קפה. צילום: אהד רכטמן

אהד רכטמן

סטודנט לקולנוע בבית הספר לאומנויות הקול והמסך במכללת ספיר בהתמחות בבימוי, כתיבה, צילום ועריכה. סרטו "חלום יעקב" שיצר במסגרת לימודיו הוקרן בארץ ובחו"ל.