אם לא היית סוציאליסט כשאתה צעיר

קרן אלכסנדר, במאית ועורכת שסרטה ״עיר המתים״ זכה בפרס סרט הביכורים הטוב ביותר בפסטיבל האחרון.
קרן מביטה במאבק היוצרים הצעירים על עתידו של הקולנוע ומהרהרת בימיה כסטודנטית אקטיביסטית אל מול הניתוק שלה מהמחאות שברחובות בשנים האחרונות. 

קיץ 2011 היה משמעותי בחיי. הייתי אז סטודנטית בחוג לקולנוע של אוניברסיטת תל אביב. דפני ליף למדה כמה שנים מעלי. הקריאה שלה להצטרף למאהל, הייתה בזמן שהיינו בפסטיבל הקולנוע בירושלים וכשחזרנו הגענו ישר לשם, להביע תמיכה וסולידירות בסיסית עם יוזמה ראויה ומרשימה של חברה לקהילה. נדמה לי שדפני עבדה אז בספריית דיוידי שהייתי פוקדת לעיתים תכופות במיוחד וששם הכרנו (ברמת ה״שלום שלום״ והמלצות על סרטים של קורוסאווה). על כל מקרה את הקיץ בילינו ברוטשילד. 
זה היה הכי חשוב והכי מעניין, אז החיים עצרו והכל התנקז למחאה החברתית שהלכה וגדלה. חלקתי אוהל עם שני חבר'ה מהלימודים ודאגנו שכל לילה לפחות מישהו אחד ישן שם. היינו בשורת האוהלים הראשונה ולאט לאט כל השדרה התמלאה באנשים. כמו בטיול שנתי מתמשך צחצחנו שיניים מתחת לעץ והלכנו להשתין בפיצריה. למדנו את שפת תנועת ה- "Occupy" העולמית, היו מעגלי שיח ומיצבי אמנות והפגנות וצעדות ותחושה שהנה אנחנו כמו בסיקסטיז, יפים וצעירים ומשנים את העולם.

באוקטובר חזרנו ללימודים ורוח המחאה הצפינה באופן טבעי לתוך הקמפוס. באחד הימים חברים מגילמן (הפקולטה למדעי הרוח) הזמינו אותי להצטרף להתארגנות סטודנטיאלית מחתרתית. הרעיון היה להשתלט על הספריה המרכזית (סוראסקי) עם סגירתה כדי לגבש דרכי פעולה להבאת המחאה לתוך כותלי האוניברסיטה. המבצע נקרא כמובן "מבצע סוראסקי" והשמועה נפוצה בין סטודנטים רלוונטים. איכשהו היא התגנבה גם למחלקת הביטחון של הקמפוס והספריה נסגרה באותו יום מוקדם מהצפוי. נאלצנו להשתלט על רקנאטי, בניין החוג למנהל עסקים. 
באותו לילה התגבשה לה קבוצה שהייתה נחושה להעיר את הקמפוס, העלנו ליוטיוב סרטון לוחמני עם קריאה לסטודנטים להצטרף לקבוצת מחאה רחבה. פרק משמעותי בחיינו נפתח.

מתוך עמוד הפייסבוק של "מבצע סוראסקי" 

מאותו רגע התחלנו להיפגש על בסיס שבועי, כ-50 חברים, באוניברסיטה או בבית העם ברוטשילד. ארגנו הפגנות ופעולות מחאה, הקמנו פרויקט הרצאות נרחב בנושאים פוליטיים שמאליים ("האוניברסיטה החברתית"), העלינו מחזות מבוססים על פרוטוקולים של דיונים בכנסת ("תיאטרון חזיתי"), הרצנו מועמדים לאגודת הסטודנטים ואפילו התפרצנו למשרד של הרקטור. 

מתוך עמוד הפייסבוק של "מבצע סוראסקי"

המטרה הייתה לייצר פוליטיזציה בקמפוס, להפוך את השיח החברתי-כלכלי-פוליטי לחלק מחיי היומיום באוניברסיטה ולהניע לפעולה. על הדרך התמזמזנו והתאהבנו והוצאנו את המיטב משנות העשרים שלנו.

מתוך עמוד הפייסבוק של "מבצע סוראסקי"

מתוך עמוד הפייסבוק של "מבצע סוראסקי"

בהמשך הדרך התחברנו עם פעילי מחאה אקטיביסטים שהכרנו ברחובות. אסופה מופלאה-מוזרה של אנשים שהגיעו ממאבקים שונים ומרקעים חברתיים שונים. אנחנו, ילדי השמנת של האוניברסיטה קראנו להם "הפיראטים". הם הכניסו אותנו למאבקי שכונות, למאבק הדיור הציבורי, מאבקים מזרחים ואחרים. היו ביניהם אנשים גדולים מהחיים, מהפכנים אמיתיים שלא נחו לרגע והיו מוכנים לשלם מחירים אישיים והרבה ולאורך זמן.
התחלנו לקחת חלק אקטיבי בארגון ההפגנות הגדולות של 2012, הפגנות שהיו קטנות יותר אבל זועמות יותר, במקום עצרות, נאומים והופעות התמקדנו בצעדות. לא פעם היו חיכוכים עם המשטרה, מעצרים ואלימות. נקודת המבט שלנו התרחבה ולאט לאט נוצרה ההבנה שמה שעבורנו הוא חצי משחק, מרגש ומלהיב, עבור אחרים הוא עניין של חיים ומוות. ההצתה העצמית של משה סילמן הייתה הנקודה שבה כבר לא נותר ספק בדבר.

מפה לשם סיימנו ללמוד, התפזרנו. המחאה שכחה גם ככה. חלקינו המשיכו לקריירות אקדמאיות, חלק לקריירות פוליטיות וחלקינו, כלומר אני, שקעו עמוק יותר ויותר בעולם הקולנוע. 
בשנים הרבות שעברו מאז המדינה המשיכה להתדרדר ואנשים המשיכו להפגין: בלפור, קפלן, המאבק על הדמוקרטיה ואז אסון השביעי באוקטובר, המלחמה הנוראה והחטופים. 
כל ימי כאקטיביסטית נעלמו להם מזמן ומצאתי את עצמי עומדת מבועתת אל מול המציאות. הייתי בחיי באינסוף הפגנות, הייתי שותפה לארגון של חלק מהן והנה אני עומדת אל מול הרחובות הזועמים ולא מוצאת את מקומי. התירוצים היו רבים - המסרים לא חדים מספיק, אלו לא הפגנות אלא מסיבות כיתה או טקסי זכרון, יש יותר מדי מליטנטיות או פטריוטיות לטעמי, וגם, קשה לי רגשית לעמוד שם מבלי להתפרק מבכי. 
משהו בי כבה. נפלתי לייאוש תהומי וההפגנות האלו בקפלן הרגישו כמו סתם עוד משחק חסר טעם. הכל אבוד - אפשר להגיד קדיש ולכבות את האור. שקעתי עמוק עמוק אל תוך המערה שלי וסגרתי את התריסים. 

לבד בחושך, עבדתי על הסרט החדש שלי "עיר המתים". לעשות סרט זה טירוף מסוג אחר. צריך להיות אדם התאבדותי כדי לעמוד בזה. זה דורש כוחות אינסופיים, לדפוק את הראש בקיר שוב ושוב ושוב ושוב. הסרט זה הדבר הכי חשוב שיש וכולם יודעים את זה. צילומים, עריכות. זה הכל. כל השאר יחכה. החברים, המשפחה, בן הזוג, העולם שנשרף לו בחוץ. והוא אכן נשרף. 

ולכל אורך התקופה הזאת הדבר הזה ניקר בי. סיפרתי לעצמי שכשאסיים את הסרט אחזור לרחובות. אבל זה לא קרה. השריר של המאבק התנוון לחלוטין, הפכתי להיות כל מה שבזתי לו בצעירותי - מרוכזת בעצמי, מיואשת, רופסת, ציניקנית. 

ואז הגיע מיקי זוהר, שר התת-תרבות התורן, והרפורמות שלו והאיומים שלו וטקס הפרסים העלוב שלו שלהן מטרה אחת בלבד - לחסל את התרבות הישראלית, האמנות המקומית ובראשה - את הקולנוע. העולם שלי, הקריירה שלי, החברים והקולגות שלי, הביצה האהובה שלי נמצאת, עוד יותר מאי-פעם, בסכנה קיומית. זו תעשיה שלמה של אלפי משפחות שמתקיימות ממנה, של לבבות חולמים, של מוחות יצירתיים, של נשמות אנושיות יפות שבלעדיהן אין תרבות ואין חברה, אלא רק שלטון דורסני ומושחת המחנך לבורות ולציות עיוור. 
מסביב קמו קולות של יוצרים צעירים (ומוכשרים) לצאת ולהילחם ולהפגין מול הטקס. חשבתי בהתנשאות ממורמרת שזה חמוד מאוד מצידם לחשוב שזה משנה, הרי ברור שלהפגין מחוץ לטקס שלו זה לתת לו את התשומת לב שהוא רוצה לקראת הפרמייריז בליכוד ומלבד כותרת או שתיים בעיתון זה לא ישיג דבר. 
אבל אז ג'וני דוב ובר כהן כתבו בקבוצה של הפורום הדוקומנטרי- "אל תכבו אותנו", ומשהו בחומה שמסביב ללב שלי נפרץ. הם צודקים. אין דבר חשוב יותר מחבורה של צעירים (לעזאזל איך אני כבר לא בקטגוריה הזאת) שמרימים קול צעקה. שיוצאים לרחוב, שכותבים, שמצלמים, שטורחים, שמזיעים ומעיזים להתנגד לטרור של הממשלה האיומה הזאת ושל שר הבורות. מלאי תקווה וזעם ותעוזה, כמו שהייתי פעם.

 קרדיט צילום: ג'וני דוב

האם יש לפעולות האלו משמעות? האם שינינו משהו בפעולות הרבות שעשינו כשהיינו צעירים? האם יצליחו הצעירים האדירים האלה לשנות משהו עכשיו? האם יש עוד סיכוי לתקן את החברה שלנו? לשקם את המדינה שלנו? להתקדם לקראת עתיד בו שוב יש משמעות ומקום לתרבות עשירה ומגוונת, לאמנות חופשית ומקורית ולמחשבה ביקורתית?
אני לא יודעת, אבל מה שבטוח זה שאין דרך אחרת - המציאות בטח לא תשתנה מעצמה, רק מאבק, עיקש, גאה ולא מתפשר יכול להזיז דברים. 
ראינו את זה במאבק של משפחות החטופים - מסר ברור וחד, מאבק ללא פשרות - על-אף הטרגדיות הרבות והמחדלים הפושעים בדרך - זהו ללא ספק הישג היסטורי. הישג שהתאפשר בזכות נחישות מוערצת, סולידריות מרשימה והבנה עמוקה שפעולה מובילה לשינוי. 

"אם לא היית סוציאליסט כשאתה צעיר, סימן שאין לך לב. אם אתה עדיין סוציאליסט כשאתה מבוגר, סימן שאין לך מוח". הציטוט המפוקפק הזה מיוחס לצ'רצ'יל. לא ברור אם היחוס נכון או לא, אבל ברור שהמשפט אידיוטי. הרשו לי לתקן:
אם לא היית סוציאליסט כשאתה צעיר, סימן שאין לך לב. אם אתה עדיין סוציאליסט כשאתה מבוגר, סימן שלמרות שהבנת שהחיים הרבה יותר גרועים ממה שחשבת, עדיין יש לך לב.

אם יש סטודנטים ויוצרים צעירים בין הקוראים - אנא הצטרפו לחבורה המופלאה הזאת ולשועלי הקרבות הותיקים שעומדים לצידם. ושמישהו בבקשה יעבור ברחוב מרמרת בתל אביב ויוציא אותי כבר מהבית. 

קרן אלכסנדר

במאית ועורכת סרטים מתל אביב. 
בעלת תואר ראשון B.F.A מבית הספר לקולנוע וטלוויזיה ע"ש סטיב טיש, אוניברסיטת תל-אביב, מגמת בימוי והפקת קולנוע.  
יוצרת הסרט "קודה לקפיטן" (2020), בחירה רשמית התחרות הבינלאומית עומק שדה בפסטיבל דוקאביב ואוצרות הביכורים של פסטיבל קולנוע דרום.
יוצרת הסרט "עיר המתים" (2025), זוכה פרס הצילום בתחרות הישראלית בפסטיבל דוקאביב, זוכה פרס סרט הביכורים בפסטיבל קולנוע דרום, זוכה פרס הצילום בפורום היוצרים הדוקומנטרים ומועמד לפרס אופיר לסרט התיעודי הטוב ביותר.  


קרדיט צילום: נדב רגב