רשימות מנאנט, נובמבר 2025

ד״ר ארז פרי, חוקר ויוצר קולנוע, מי שניהל אמנותית את פסטיבל קולנוע דרום במשך 15 שנים. לאחר מספר שנות היעדרות, הוא ביקר בנובמבר האחרון ב"פסטיבל שלוש היבשות" שמתקיים בעיר נאנט. הוא חזר משם עם רשמים על קולנוע ופסטיבלים של שני העשורים האחרונים בשילוב תהיות על המשך הדרך.

סרט יפני אירוטי שהופק על ידי חברת ״ניקטסו״ (Nikkatsu), סרט נוסף של הבמאי הסיני וונג בינג בשם ״המחפורת״ (The Ditch) ולאחר מכן, מבט נוסף על יפן דרך מחווה לבמאי נגיסה אושימה והסרטים של מיזוגוצ'י, איצ'יקאווה, מאסומורה ואוזו; אלו כמה מן הסרטים הגדולים שהשתתפו בפסטיבל שלוש היבשות בעיר נאנט בצרפת ושנחרטו בזיכרוני. 

מבט מחלון הוסטל בנאנט, 2024
קרדיט צילום: ליהיא בנימין

ראשית זיכרונותיי מהפסטיבל בנאנט כצופה צעיר לפני כ-20 שנה, שתחילת התעניינותו בקולנוע הייתה ערב רב של שפות ושל מדינות באי-סדר מופתי שאין כדוגמתו בכל שנה מחדש. מגוון הקשרים שנוצרו בין הסרטים, שלל הצורות, אופני החשיבה החדשניים, כל אלו הסתובבו להם בחופשיות יחד עם כל שאר היצירות שראיתי במהלך השנים בפסטיבל בעיר נאנט, שבה מתרחש הפסטיבל מאז 1979 תודות ליוזמתם של האחים אלן ופיליפ ז'אלאדו והיום בניצוחו המזהיר של בן טיפוחם, ז׳רום ברון. כן, אפשר להגיד שטיילתי בלי לזוז, שבמהלך השנים הללו הקולנוע הפך עבורי לצורת תעבורה נייחת, בית שבו החלטתי להשתכן ושלתוכו הסתננה השמועה על עולם אדיר מימדים, קרוב ורחוק גם יחד.
 
עבודתי כמנהל פסטיבל קולנוע דרום בשדרות במשך כ-15 שנה היוותה עבורי המשך טבעי למפגשים הראשוניים הללו. הסיפור התמשך בפשטות ובטבעיות מתוך הרצון שלי להחזיר לסרטים את אותו הדבר שהם העניקו לי. 

הסרטים, יחד עם העולם, השתנו רבות עם הזמן; הפסטיבל בנאנט, שהעדיף בעבר להציג סרטים עלילתיים, נותן כיום במה גם לקולנוע דוקומנטרי. כל זאת בשל הרצון שלא להחמיץ רגע מכונן בהתפתחות הקולנוע העכשווי. ההתלהבות סביב הקולנוע הדוקומנטרי, שנראתה בכל מקום ובכל יבשת, סימנה את היווצרותה של יצירה שונה, משוחררת מהמודלים והפורמאטים של הטלוויזיה, וכזו המורדת בנורמות של אמצעי התקשורת.

ארכיון פסטיבל שלוש היבשות, בקומה הראשונה של משרדי הפסטיבל, 2024
קרדיט צילום: ליהיא בנימין

בנובמבר 2025 חזרתי לפסטיבל לאחר היעדרות של כמה שנים. הפסטיבל שיכן אותי, כמו בדרך כלל, בבית המלון הוטל דה פרנס ששוכן בבניין מרשים מן המאה ה-18 ממש צמוד לכיכר גראלאן ולבית האופרה הסמוך לה. הוצע לי חדר בקומה ה-4 שחלונו פונה אל הכיכר. בכיכר הוצב זה מכבר עץ אשוח גדול לקראת חג הכריסמס, אולם את העץ המסורתי החליפו השנה בקרוסלת לונה פארק ענקית דמוית עץ אשוח. ילדים קטנים מסתובבים להם וההורים מצלמים בטלפונים חכמים רוויי פלאשים. הכול מסתחרר בראשי השנה בנאנט. 

בסמוך לכיכר שוכן בית הקולנוע המרכזי של הפסטיבל ששייך למשפחת קטורזה היהודית. קומפלקס קטורזה מכיל 6 אולמות שמקרינים סרטי ארט האוס לאורך כול השנה ובימי הפסטיבל משרתים את תוכנית הפסטיבל. בעבר הוקרנו סרטי הפסטיבל בכול אולמותיו ובשנים האחרונות המספר נחתך בחצי - עדות לדלדול משאבי הפסטיבל הנובע מקיצוץ חריף בתקציבי התרבות בצרפת. כמות התוכניות ירדה, מספר האולמות ירד ולמצער גם כמות הקהל ירדה. הקהל הנפלא שטופח כאן לאורך השנים ושגדל לאורו של הפסטיבל נתון היום בצרותיו הכלכליות. צרפת שוקעת, ללא ספק, זה ניכר בין היתר בכמות ההומלסים בערים המרכזיות של צרפת. גם הנתונים הכלכליים צבועים במספרים אדומים. לא רק צרפת, אירופה כולה שוקעת. שקיעה פיננסית ורוחנית גם יחד. ומה בנוגע לקולנוע?

הקולנוע היה אמור לעמוד בשער ולהתריע. אך הוא כשל. סרטי הפסטיבל דאגו תמיד להציע מבט חריף, אותנטי ורב ניואנסים משלוש היבשות שמהן מגיעים הסרטים- אמריקה הלטינית, אפריקה ואסיה. אך גם הקולנוע שקע - הוא התמכר אל הכסף הגלובלי ונגזרותיו- שלטון סוכני המכירות הגדולים, חממות הפיתוח הרהבתניות והמודלים של הקופרודוקציות עתירי הממון. 

במטוס בדרכי לצרפת קראתי בניו יורק טיימס כי רק לאחרונה פורסם הדו״ח השנתי של מכון V-Dem הבוחן את מצבן של הדמוקרטיות ברחבי העולם. הדו״ח מציין כי זהו כבר רבע מאה של תהליך מתמשך, שבו הדמוקרטיה מצויה בנסיגה בעוד שהאוטוקרטיה הולכת ומתחזקת. (אוטוקרטיה, בהקשר זה, היא משטר שבו מנהיג – בין אם נבחר באמצעים דמוקרטיים ובין אם לאו – מרכז בידיו את הכוח הכלכלי והצבאי של המדינה באמצעות מעגל מצומצם של נאמנים, תוך התעלמות מרצון האזרחים ושימוש במנגנוני מעקב ושיטור לשימור שלטונו). על פי ממצאי הדו״ח, בדמוקרטיות ליברליות, שבהן נשמרות זכויות הפרט וזכויות קולקטיביות של מיעוטים, חיים כיום כ-0.9 מיליארד בני אדם בלבד – פחות מ-12 אחוזים מאוכלוסיית העולם. התהליך הזה עדיין בעיצומו ואין מדינה אחת בעולם שלא מושפעת ממנו, או למצער, משתפת אתו פעולה. ומה אומר הקולנוע ביחס לכך? האם ניתן ליצור קולנוע משוחרר ונטול צנזורה, הן ממסדית והן עצמית, בעולם שכזה? עולם שבו זכויותיהם של מיעוטים, מהגרים, להט״בים ונשים מחוסלות בזו אחר זו. 

דומה כי מדינות העולם הגבירו את האפרטוסים שלהן- הכלכליים והאנטי-ליברליים והקולנוע מכיוונו הגביר את שלו- האסתטיים והאתיים. צפייה עכשווית, בזמן כתיבת שורות אלה, בסרט השלישי בטרילוגיה של ג׳יימס קמרון מוכיחה זאת באופן מובהק - הואגנריזם (Wagnerism) פורח, בקרוב החולצות החומות יחזרו לאופנה. הקולנוע עתיר הממון רוצה הכול. הכול. גם את הרצון עצמו הוא רוצה. הרצון לעצמה. 
ובכל זאת חשוב לומר, הפסטיבל בנאנט מציג במסגרתו את שלל סוגי הקולנוע הדינאמיים הנוצרים כיום בפריפריות- לעיתים קולנוע צנוע, לעיתים קולנוע מוזר, ולעיתים אף קולנוע ספקטקולארי, כל זאת בניסיון עיקש להביא לידיעתו ולהישג ידו של הצופה חלק ממה שנראה כשייך לאומנות זמננו. ועדיין נותרתי בתחושה כי משהו חסר בשלל הסרטים העכשוויים הנפלאים הללו (לא אתן דוגמאות כי אני מדבר על מגמה מסוימת), אולי אכנה זאת בעקבות טריפו- הטון הקולנועי. אותה מהות חמקמקה שהולכת ואובדת מן הקולנוע. מעין רטט, הדגש, ניואנס או עקבה- כן, הכוונה היא לנקודת המבט של היוצר אבל יותר מכך, הנכחתו של הרהור או תהיה; הרי ככלות הכול, כפי שטען ריווט, ״ישנם נושאים שיש לגשת אליהם בחיל ורעדה״. ובימינו, כמעט כול נושא הוא כזה. 

במסגרת הרטרוספקטיבה על קולנוע מסרי לנקה (בעיקר משנות ה-70) גיליתי אוצר - אותה אתיקה ואסתטיקה קולנועית שאבדו מבלי שוב- סרטיהם עוצרי הנשימה של סומיטרה ולסטר ג׳יימס פרייס; כן, זוג בחייהם. זהו קולנוע של גמגום. יש שיגידו קולנוע פרימיטיבי. אבל תהיה זו בורות מוחלטת מצדם שכן הקולנוע הסרי לנקי נולד מתוך התיאטרון ואילו זה המערבי מגיח מצילום הסטילס. האתיקה נמצאת ברווח שבין המבט בטבע לבין נפשם של הגיבורים. האסתטיקה נמצאת בעומק השדה- במרחק שבין השיחים שבקדמת הפריים ולבין הגיבורים שמאחוריהם, הנאנקים תחת השגרה הקולוניאלית שמשבשת את המסורת הילידית הוויטאלית כל כך. 

עבודתנו המשותפת (של אנשי פסטיבל קולנוע דרום בשדרות לדורותיהם) עם פסטיבל שלוש היבשות בנאנט חשובה לנו מאוד. מעבר לאירוע הפסטיבל עצמו, חשוב לנו ללוות את הצורות הקולנועיות הללו שמרתקות ומאתגרות אותנו, לחלוק אותן, ולתפוס באמצעותן את המהירות בה העולם נע.  
ומה יהיה על הילדים בקרוסלה בכיכר גראלאן? דמותה של ילדה קטנה בעלת שיער בלונדיני צרבה את מבטי. היא הייתה מבועתת כאשר העץ המטאלי אדיר הממדים (מעין קיקלופ מודרני) החל להגביר את מהירותו. היא ביקשה לעצור את קרון הקרוסלה לאלתר. הדמעות כבר זלגו מעצמן. מישהו בגד באמונה. הבטחה כוזבת של הוריה. והם בינתיים מצלמים הכול. חשבתי לעצמי האם אוכל אי פעם לצפות בקובץ הצילום הארור הזה? אולי בו, למרות הכול, טמון הדימוי ההולם ביותר את תקופתנו?  

כיכר גראלאן, נאנט 2025
 קרדיט צילום: ארז פרי

ד"ר ארז פרי

במאי, אוצר וחוקר קולנוע. מרצה בכיר בבית הספר לאומנויות הקול והמסך במכללת ספיר.