לינה ואני

לכבוד הרטרוספקטיבה שאנחנו עורכים/ות בפסטיבל לבמאית לינה צ׳פלין, ירמי שיק בלום כותב עליה, על יצירתה והשפעתה עליו ועל הקירבה ביניהם: כמרצה וסטודנט לשעבר, קולגות, וסבתא ונכד קולנועיים.

שדרות, אוקטובר 2008. אהוד אולמרט ראש ממשלה, קסאמים נופלים יום כן יום לא, כיפת ברזל עדיין בגדר פנטזיה, ואין סמארטפונים אז גם המילה לגלול עוד לא ממש קיימת בשפה העברית. ואני, ילד בן 21 בשנה א' בלימודי הקולנוע במכללת ספיר, משתוקק כבר להתחיל ללמוד אצל הבמאים שאני מעריץ, כמו אורי סיון, רני בלייר ודורון צברי. לכן התאכזבתי כשאישה בת שבעים פלוס נכנסה בסלואו מושן לשיעור בימוי הראשון שלנו, ספק התיישבה ספק קרסה על כסא חורק, נאנחה בכבדות ואמרה במבטא רוסי כבד, "שלום לכם, אני לינה צ'פלין". אבל אז, פתאום משום מקום, העיניים שלה נצצו בשובבות נערית שחדרה מבעד לעדשות המשקפיים העבות שלה, והיא פצחה במונולוג קורע מצחוק על איך בדרך לשיעור כמעט הרג אותה קסאם, אבל לא נורא אם הוא היה הורג אותה כי ממילא היא סתם זקנה שלוקחת עבודה מבמאים צעירים כמונו. בזמן שהכיתה השתוללה מצחוק, לינה החליקה דיסק למכשיר הדי-וי-די והממה אותנו עם סצנה מעוותת ומופלאה מסרט של קרוננברג, ואז עם עוד סצנה מסרט רומני מטורף על הפלות, שהעיף לנו את הראש. וכך, חמש דקות לתוך השיעור הראשון, הרושם הראשוני שלי התהפך מ"מי זאת הזקנה הזאת?" ל"פאק, זאת האישה עם הראש הכי פתוח, חריף, פרשי, סוטה ואפל שהכרתי בחיים שלי, יש מצב שאני קצת נמשך אליה?" 

לינה קלטה אותי עוד לפני שקלטתי את עצמי. בדרכה הישירה והלא מטיפנית, היא לימדה אותי להתמסר למוזרות שבי במקום לנסות להתיישר כל הזמן, ולהבין שהמשמעות של עבודה קשה ורצינית לא אומרת שצריך לקחת את עצמך כל כך ברצינות, או כמו שהיא אמרה בסוף אותו שיעור ראשון, "בימוי זה מקצוע מצוין: אם יש שחקנים טובים, צלם טוב, מוזיקה טובה ותסריט יפה, אז הבמאי יכול להיות עז, רק צריך לקשור אותו טוב טוב שלא יפריע לאחרים לעשות את העבודה שלהם".

לקח לי עוד קצת זמן להבין שלא רק מדובר במורה רוקנרול עם חוש הומור גרוטסקי שאשכרה קוראת את השוטינגים שלנו, אלא גם בבמאית שמאז שנות השבעים לא מפסיקה לייצר סרטים זוכי פרסים, עלילתיים ותיעודיים, בעצמה או בשותפות עם בעלה הבמאי סלבה צ'פלין. ועם פילמוגרפיה של מעל 60 סרטים, היה קשה מאוד לאצור את הרטרוספקטיבה לכבודה בפסטיבל קולנוע דרום.

כשסיימתי את הלימודים המשכנו להיות בקשר, ולינה הפכה להיות סוג של הסבתא הקולנועית שלי. כשהייתי עולה לרגל לבקר אותה בביתה היא הייתה מפטמת אותי בגבינות, נקניקים, וודקה וכל סוגי הדגים הכבושים והמלוחים שיש, ואז במקום לעשות לי את הרגשי הרגיל שסבתות עושות עם שאלות כמו, "נו מה עם לעשות כבר ילדים?", היא הייתה שואלת אותי, "נו מה עם לעשות כבר סרטים?"

צילום: מעיין שוורץ

בין ביקור לביקור, בזמן שאני כיליתי את זמני בלאכול סרטים על עצם היותי ההגדרה המילונית של תסמונת המתחזה, לינה הייתה מסיימת עוד סרט ומתחילה לעבוד על אחד חדש. כששאלתי אותה איך היא מצליחה לעשות כל כך הרבה בכל כך מעט זמן, היא סיפרה ש"סלבה ואני עלינו מברית המועצות בשנת 76 עם 116 דולר ואני הייתי כבר בת 42, אז קודם כל הבנו שאנחנו צריכים לביים כדי לאכול. כשהייתי הולכת לקניות בשוק הייתי חושבת מה כל הבמאים האלה אוכלים אם הם עושים סרט פעם בחמש שנים". בעודי בולס עוד דג מלוח אמרתי ללינה, "תחושת רעב, זה מה שחסר לי כדי להפסיק לפחד מלעשות", ולינה ענתה שבכל פעם שצף בה החשש שיצא לה סרט לא טוב, סלבה בעלה אומר לה, "חסרים בעולם סרטים לא טובים? אז יהיה עוד אחד, לא יקרה כלום, בגלל סרט לא טוב האנושות לא תיפול".

ואז סלבה מת, ואחרי כמעט 60 שנות זוגיות, שישה סרטים משותפים, פרס אופיר אחד ואפס ילדים, לינה נשארה לבד, וכולם כולל לינה עצמה היו בטוחים שהיא לא תצא מזה. במשך שנה היא לא ביימה, אבל במהלך שנת האבל התגלה לי שאני לא הנכד הקולנועי היחיד שלה. אמנם אין לה ילדים, אבל במהלך שלושים שנות הוראה התגבשה סביבה קבוצה גדולה של סטודנטיות וסטודנטים משלל בתי ספר ומחזורים, ביניהם איציק פורטל שהפך לצלם הקבוע שלה, ועוד רבות נוספות ורבים ונוספים שהפכו לקולגות שלה.

מאז הפכנו למשפחה, או לסוג של כת שלינה עומדת בראשה. קצת אחרי השבעה באנו, כמה נכדות ונכדים, לבקר את לינה. אנחנו סיפרנו לה על הסרטים שאנחנו חולמים לעשות, והיא סיפרה לנו על המזגן שהיא קנתה ב-36 תשלומים כי "מה אכפת לי, ממילא אני לא אהיה כאן כדי לסיים לשלם עליו". אבל מאז היא סיימה לביים שישה סרטים וגם לשלם את כל התשלומים על המזגן (שבינתיים כבר הספיק לשבוק חיים). "לביים זה מה שמחזיק אותי בחיים. אין לי ילדים ונכדים לסרוג בשבילם, אז בשבילי לא לעשות סרטים זה כמו למות".

צילום: מעיין שוורץ

בסוף עשיתי סרט ואני לא חושב שללינה יש מושג איזה חלק משמעותי יש לה בעשייתו: לא בגלל הרגשי שהיא הייתה עושה לי בביקורים אצלה, אלא בגלל שמוניסטים, הסרט הראשון שהיא ביימה אחרי מותו של סלבה. אני זוכר שבסוף ההקרנה חשבתי לעצמי שכבר הרבה זמן לא ראיתי סרט כזה, שגרם לי לבכות עם דמעות, ולצחוק בקול רם בו זמנית. זה סרט על זיקנה לכל הגילאים, אבל אין בו טיפה של מסכנות. הוא מלא בהומור שחור, ולמרות המסר הקודר שלו, שאין ממש טעם לחיים אחרי גיל שמונים, שמוניסטים הוא סרט שופע אהבה לחיים, וזו לא תהיה הגזמה לקבוע שכשיצאתי מהסינמטק בצהרי שבת מנומנמים, הגעתי למסקנות אמיתיות ומיידיות על החיים שלי. 

באותו הזמן עבדתי ככותב בטלוויזיה אבל תחושת ה"כמעטניקיות" על זה שעוד לא עשיתי סרט, כרסמה בי. שמוניסטים נתן לי כאפה, וגרם לי להבין שהחיים קצרים מדי בשביל לא להגשים את החלומות שלי. אני חושב שבשביל רגעים כאלה עושים קולנוע. בבוקר יום ראשון שלמחרת התפטרתי מהעבודה, ושנה אחר כך כבר התחלתי לעבוד עם אלעד אורנשטיין על הדונם של סבתא. בקיץ 2024 הסרט השתתף בתחרות הישראלית בפסטיבל דוקאביב, לצד פרנצ'ישקה, סרט נוסף ומצוין של לינה, ובכך הפכתי באופן רשמי מנכד קולנועי לקולגה שלה.

צילום: מעיין שוורץ

עברו 17 שנה מאז השיעור הראשון אצל לינה, והיום היא לא סתם זקנה, היא זקנה עם שיא גינס: בגיל 91 היא הבמאית הפעילה הוותיקה ביותר בעולם, ועכשיו היא בדרך לשבור את שיא גינס של עצמה: בפסטיבל קולנוע דרום הקרוב יוקרן סרטה החדש להיתקל באושר - שנת שירות לגיל השלישי, שמלווה חבורת פנסיונרים במהלך שנת שירות בעוטף עזה. "כל הזמן שואלים אותי 'לינה, את עוד בחיים? את עוד עובדת?'", היא אומרת, "כל החיים היו לי כל מיני מניות, אישה, במאית, מורה, עכשיו נשארה לי מניה אחת, שאני בת 91. להיות זקנה זו המניה היחידה שעובדת אצלי".

ירמי שיק בלום

זוכה פרס אופיר לסרט התיעודי הארוך הטוב ביותר לשנת 2024 ופרס הבימוי בפסטיבל דוקאביב 2024 על הסרט "הדונם של סבתא", שיצר וביים לצד אלעד אורנשטיין. ירמי החל את דרכו בקולקטיב הקומדיה "כל מה שמצחיק בעולם", בהמשך כתב, יצר והנחה את "נדחפים", ושימש ככותב ומופיע בתוכניות מובילות כמו "ארץ נהדרת", "היום בלילה עם גורי אלפי", "מה נסגר", "עד כאן", "פעם בשבוע עם תם אהרון", "טלוויזיה מהעתיד", "עוד כותרות עם איל קיציס", "מועדון לילה", "היום שהיה עם גיא זהר", "מה שתגידו" ו-"אתה חייב לקרוא את זה".
בוגר בית הספר לאמנויות הקול והמסך במכללת ספיר בשדרות, וכיום מרצה וחונך פרויקטי גמר בבית הספר.