סאלח בן שנה, דוד דרעי
דוד דרעי

מראיין: יונתן בר-גיורא

כבר אחרי הקרנת הבכורה של “סאלח פה זה ארץ ישראל” היה ברור לכל מי שישב באולם,  וחווה את מה שהתחולל בתום הסרט (וגם במהלכו), כי הדוקו הזה הוא לא פחות מרעידת אדמה. מאז הספיק סאלח להגיע לכנסת, לישיבות ממשלה, לדיונים בוועדות, לאלפי פוסטים עם שירשורי תגובות אינסופיים ועוד ועוד. במקביל, מסתובב במאי הסרט דוד דרעי ברחבי הארץ כבר שנה שלמה, מקרין אותו באולמות מפוצצים, ונשאר שעות אחר כך לשיחות כואבות עם הצופים. בראיון מיוחד ל”מחברות דרום” הוא מנסה  לסכם את השנה הראשונה, הסוערת, של “סאלח, פה זה ארץ ישראל”, ותוך כדי נזכר גם בשלשת הימים בהם בילה כפועל בכבשן של “פניציה”, בלימודים בספיר ששינו את חייו, בתחקירים שכתב למקומון בדימונה, ואפילו במחמאה הראשונה שקיבל מאמא.


כשעבדתם על הסרט דמיינת שיהיה כזה בלאגן?

היה לי ברור שאנחנו – אני ושותפיי דורון גלעזר ורותי יובל – נוגעים בחומר נפץ. הבנתי את זה בפרוייקטים קודמים שעשיתי, בעיקר בגלל הפרק ההוא ב”העם הנבחר”, ב-2011, בו לקחתי את ירון לונדון איתי לירוחם. הביקור שלנו שם יצר קלאש מאוד רציני, שגרר המון תגובות. הוא בא איתי לשם עם העמדה המוכרת שלו, וסירב להתרגש מסיפורי העליה של החברות של אמא שלי. נורא רציתי לנסות להזיז אותו מהמשבצת שבה הוא נמצא, ולא הצלחתי. אחרי השידור, פשוט לא יכולתי להכין את עצמי לרצף המאוד מאוד ארוך של תגובות שהגיע. אנשים מכל קצות הקשת טרחו לחפש אותי ולהגיד שהם מחזקים את ידיי. גם ירון קיבל לא מעט טלפונים של תמיכה. זה היה סוג של מופע חימום למה שקורה עכשיו. הר געש שכבר אז איים להתפרץ.

אתה עמוס בחוויות מטורפות מהשנה הזאת.

בלי סוף. מכל הסוגים. אחת החוויות הכי משמחות מבחינתי קשורה לאופן שבו בני הדור השני לעלייה, הדור שלי, מגיבים לסרט. הרבה פעמים אני מרגיש שהצפייה ממש מחזירה אותם הביתה. מחזירה במובן המאוד מאוד עמוק של להבין סוף סוף מי היו ההורים שלהם, מה הם עברו בדרך, איזה מחיר הם שילמו, ובעיקר – הסרט מביא אותם למקום שמבין את ההורים הרבה יותר. מקום שמבין שהיה כוח מאוד גדול שניהל את כל הפרויקט הזה מעל הראשים שלהם, ולא באמת השאיר להם הרבה ברירה. התגובה הראשונית שלהם כלל אחד על אחד, כשמתחילים להתפזר אחרי ההרצאה שלי. הם תופסים אותי באיזו פינה, בדרך חזרה לאוטו, ומביעים כאב גדול. המון פעמים אני רואה אנשים דומעים. הם מספרים לי על מערכות היחסים שלהם עם ההורים. הורים שאולי כבר אינם, מה מכניס לסיפור עוד הרבה יותר כאב. הם מספרים על מקום מאוד כבד שהיה תמיד קשה עד בלתי אפשרי להיכנס אליו, מקום שההורים העדיפו לא לדבר עליו באמת. יש הרי שכבה שלמה שחסרה בסיפור שלהם, ועכשיו, ב”סאלח”, הם פוגשים אותה.

דוד ופרופסור אלישע אפרת. פריים מתוך “סאלח, פה זה ארץ ישראל”. 2017
דוד ופרופסור אלישע אפרת. פריים מתוך “סאלח, פה זה ארץ ישראל”. 2017

וזה מחזיר אותך ערב ערב גם לכאב האישי שלך

זה בהחלט שולח אותי למקומות שלא קל לי להיזכר בהם. לבושה גדולה, מבוכה, למקום בו אתה שופט בחומרה את ההורים שלך. מקום בו אתה רואה בהם אנשים חלשים, כמו שאומר פרופסור אלישע אפרת באחת הסצנות בסרט. אתה מסתכל עליהם ואומר: “רגע, איך יכול להיות שהובילו אותם בצורה הזאת?! למה אנחנו חיים את החיים האלה?”, וזה כל כך משמח אותי שהסרט מאיר עכשיו את עיניהם של בני הדור שלי, ושולח אותם לראשונה בחיים שלהם לשאול שאלות בבית. להיות במקום שרוצה להבין, למקום שאומר ‘רגע, יש הסבר למציאות שלנו’. הסבר לזה שאנחנו חיים את החיים הספציפיים האלה, שבתוכם יש הרבה דברים שאנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו. למה שמתכנס למושג ההולך ומקצין ”פערים מעמדיים”. זה קורה הכי חזק בהקרנות בעיירות פיתוח. אני מדבר על חבר’ה שעוד לא חוו את היציאה החוצה מתוך העיירה, והם חיים בסביבה שהיא ברובה הומוגנית. הם מסיימים את הצפייה והשיחה איתי באמירות שהן כל כך משמעותיות עבורי, כמו: “אני עכשיו רוצה להתקשר הביתה. סיימנו עכשיו את הסרט ויש לי סוף סוף את האנרגיה והתחושה הזאת שאני צריך לעשות את השיחה עם ההורים. ממש עכשיו, בטלפון, בדרך חזרה הביתה. אני רוצה לשאול אותם שאלות. יש לי המון מה להבין, אני רוצה כל כך להבין סוף סוף מה היה שם, ולפתוח את זה.” ואז עולה כמובן הענין הזה שצריך לעשות את זה בעדינות, כדי לא לפגוע בהם. ”סאלח”, הם אומרים, ”החזיר אותנו הביתה”.

אני רוצה לשאול אותך על הכאב האישי שלך, שקשור כמובן לכאב של הסרט ושל חלקים גדולים בקהל שצופה בו, ונשאר אתך אחרי ההקרנות. ראיתי אותך בלא מעט מפגשים כאלה, ואתה מצליח לשמור בהם, כמו בסרט, על איפוק, קור רוח וענייניות. היו מקרים בהם משהו או מישהו הצליחו להוציא אותך מהשלווה הזו?

הייתה הקרנה אחת, לעובדי משרד האוצר, שזה המקום האחרון שבו הייתי רוצה שזה יקרה לי. הקרנה מאד דרמטית מבחינתי, שיזם שר האוצר כחלון. היה לו נורא חשוב שכל עובדי משרד האוצר, על כל אגפיו, יגיעו לראות את הסרט. הוא ממש דאג שכולם יבינו שיש חובת נוכחות. כך מצאתי את עצמי בסינמה סיטי בירושלים, בפני עשרות אנשים שהם הם הממסד בהתגלמותו. אנשים שיכולים לייצר שינוי אמיתי בחיים של גיבורי הסרט שלי, שאנחנו מספרים את הסיפור שלהם. פתאום נחתה עלי ההבנה המאוד כבדה הזאת שהגיע זמן התיקון. אני הרי לא מעונין לספר רק את סיפור העבר. גם כחלון אמר לי – תבין בפני מי אתה עומד. אלה אנשים שאם תצליח לשנות אצלם משהו בתפיסת העולם, בחוויה שלהם, או פשוט תעורר אצלם תגובה רגשית, הם אולי יבינו סוף סוף את העיוות המאוד גדול בו האנשים המתוארים בסרט חיים. הרי לא משנה כמה הנחיות אני אתן, אם הסרט באמת ישפיע, הם לא יצטרכו מחר לשאול אותי על כל חצי משפט שהם משנים באיזו הצעת החלטה שיכולה לשנות משהו בחיים של מי שהורחקו לחיות ”שם”.

ומה קרה לך בהקרנה הזו?

אתה הרי יודע איך הסרט מסתיים. הרבה פעמים הרגעים האחרונים לפני שאני עולה לדבר עם הקהל זה שוב ושוב ושוב להיות מול הלוויה של אבא שלי. הדקות האחרונות של הסרט הם הלוויה של אבא. ההקרנה הזו הייתה רגע נורא גדול מבחינתי, מסוג הרגעים שאתה מבין למה עברת את כל השנים האחרונות ואת המסע המפרך בדרך לסרט, כי יש פה, כאן ועכשיו, משהו שיכול לייצר שינוי מוחשי ואמיתי. אבל אז באו הדקות האחרונות האלה, עם ההבנה המאוד גדולה הזאת של מול מי אני עומד, ושוב אני מול הלוויה של אבא שלי, ותוך כדי כחלון, שישב לידי, רוכן אלי לוחש לי באוזן שהוא מזהה שאבא שלו קבור לא רחוק מאבא שלי, כי גם אבא שלו החזיק בסיפור דומה, גם הוא חלם לעלות לירושלים, לא אפשרו לו ובסוף הנה – הוא קבור ליד אבא שלי. מיד אחר כך קמתי לעמוד מול כל האנשים שהיו שם, ופשוט לא יכולתי לעצור את הדמעות. מה שכמעט לא  קורה לי. וזה נמשך דקות ארוכות, בהן לא יכולתי לעצור את עצמי. זה היה מביך.

מביך?

התרגשתי נורא, ותשמע, ברגעים הראשונים עוד לא ממש ראיתי מול איזה סוג של קהל אני עומד, ועוד לא יכולתי לדעת אם מה שהם ראו בסרט נגע בהם, ואם ההתרגשות שלי נוגעת בהם. מאד רציתי לקום ופשוט להיות שם, ולעשות את מה שאני צריך לעשות. אני הרי ממש רואה בזה שליחות.  אני הרי מכין את עצמי לקראת הקהלים שאני מגיע אליהם. אבל עמדתי שם ולא יכולתי להוציא מילה דקות ארוכות.

ו…

כשאנשים הבינו מה קורה, הרגשתי אמפתיה נורא גדולה והיו המון מחיאות כפיים. משם התחיל דיון ממקום שהוא הכי נכון. הרגש החזק הזה שריחף מעל, איפשר לי להיות מדויק יותר, ככה הרגשתי לפחות. זה גם ליווה אותי אחר כך בתגובות של הנוכחים. זאת הייתה הפעם הראשונה שבה באמת הבנתי את הכוח שיש ליצירה. איך היא באמת יכולה להניע אנשים לשינוי. אני אקפוץ איתך כמה חודשים קדימה, אחרי ההקרנה הזאת. יש כבר לא מעט אנשים שהיו שם ממשרד האוצר, שחשוב להם לעדכן אותי עכשיו אישית, איך בסופו של דבר כשמתגלגלות לפתחם החלטות שצריך לקבל הם אומרים: “רגע, פה צריך לתקן, ופה קורה משהו לא נכון”. הם פתאום מדברים על העיוות שכעת הם למדו איך הוא בא לעולם.

 

סאלח בן שנה - דוד דרעי עם משה כחלון

 

תשמע – זה להזיז מיליארדים. כשאתה מגיע לכסף הגדול, שם הבונקר האמיתי.

כשאני מדבר על שינוי ש”סלאח” יכול וצריך לעשות, אין לי איזו ציפייה שיפלו על המקומות האלה מיליארדים מהשמיים. אבל אני מאד שמח שבאותה צפייה, למשל, כחלון גם אמר לי שפתאום נפל לו האסימון.

לכחלון, שר בכיר בממשלה שאמור לדעת,  נפל האסימון בזכות הסרט? איך אתה יכול להסביר דבר כזה? מה, הוא באמת לא ידע?

תקשיב לראיונות איתו מהזמן האחרון. הוא שוב ושוב אומר “כמו שלמדנו בסלאח…”

אבל איך זה יכול להיות?

איך זה יכול להיות? בדיוק כמו שגם אחד מראשי הממשלה האחרונים אומר לי אחרי הקרנה של הסרט שהחומרים האלה חדשים לו. ראש ממשלה בישראל!

איך זה יכול להיות?

הוא אמנם היה ראש ממשלה, אבל גם הוא התעצב בתוך השיח הישראלי שקבר את הסיפור. זה שיח שבתוכו מי שטען שהיתה אפליה מיד סומן כבכיין, כבטלן, כאיזה מישהו שנובר נבירה אין סופית וחסרת פשר בעבר. גם ממנו הוסתרו הפרוטוקולים שהיו סגורים וחסויים וסודיים במשך יותר מדי שנים, הרחק מידיעתו של הציבור הרחב. גם בספרי הלימוד שלו הסיפור הזה לא היה קיים. כך שאני ממש לא נדהם כשראש ממשלה לשעבר אומר את זה.

אתה בעצם אומר שתהליך הקבורה של מה שנחשף עכשיו ב”סאלח” הצליח בעבר עד כדי כך, שכל שכבת הניהול של המדינה היום לא מודעת בכלל לאחד הבסיסים המאד משמעותיים עליו היא הוקמה?

לגמרי. ואגב, האמנתי לאותו ראש ממשלה, שביקש שלא אנקוב בשמו ואני מכבד את זה, שהוא הופתע ממה שגילה בסרט. הוא הראה לי התכתבות אס אם אסים עם הילדים שלו, ממנה הבנתי עד כמה באמת זה טילטל אותו. הוא גם אמר משפט שנורא הכאיב לי, שהוא מרגיש שאם החומרים האלה היו חשופים לעיניו בתקופת כהונתו, אולי זה היה משנה חלק מההחלטות, החלטות מהסוג שאנחנו יודעים שמתגלגלות לפתחם של ראשי ממשלה בישראל. השיחה הזו איתו גרמה לי להחליט שלצד כל המפגשים שאני עושה עם אנשים ואזרחים מן השורה, אני רוצה להקצות פרק זמן נכבד גם למקבלי החלטות. אולי כדי שיהיו פחות אנשים שיוכלו להגיד בעתיד “לא ידעתי בזמן כהונתי”. מאז הייתי במשרד הפנים, שאמון על הועדות הגיאוגרפיות שמקבלות החלטות על שינוי גבולות וחלוקת הכנסות בין העיירות והרשויות האזוריות בסביבתן, במנהל התכנון, במשרד האוצר, במשרד השיכון, בעמידר ובסוכנות היהודית, וזאת רשימה חלקית.

אני רוצה לחזור אליך, ולשינויים שקרו בסביבתך הקרובה השנה. למשל להורים שלך, שמובילים חלקים נכבדים מהסיפור. הם עכשיו סלבס.

אני יודע שאם אבא שלי היה בחיים הוא היה נורא נורא שמח על זה שהוא הפך לסמל. על זה שהוא זה שמספר עכשיו את סיפורם של ההמונים האלה, שסיפורם לא סופר, או סופר בצורה מעוותת. שהוא זה שנמצא בחזית של הפרויקט הזה, שמצליח לשנות סוף סוף את השיח. דווקא אבא שלי, שכמו שאני מספר עליו בסרט ”לא היה בליבו קמצוץ של כעס”.

דוד ואביו, ר’ מסעוד דרעי. פריים מתוך “סאלח, פה זה ארץ ישראל”. 2017
דוד ואביו, ר’ מסעוד דרעי. פריים מתוך “סאלח, פה זה ארץ ישראל”. 2017

כשצופים בסרט, וגם במציאות, נדמה שגם בליבך אין קמצוץ של כעס.

אני יותר ויותר מגלה כמה יש בי, לצד האיפוק שאכן נמצא בסרט, שמאוד מזוהה עם אבא שלי, גם את המקום שבגללו מצאתי את עצמי שש שנים עובד על הפרוייקט הזה. וזה המקום המורד של אמא. אמא שלא רצתה לרדת מהאוטובוס והמרידה את האנשים, אמא שבמשך ארבע שנים ניסתה לצאת מירוחם והטריפה את כל נציגי הממסד, עד שהם הצליחו להתיש אותה. אני חושב שאם הייתי דומה רק לאבא לא הייתי יכול לעשות את הסרט הזה.

מתי ההורים שלך ראו פעם ראשונה סרט שלך?

במשך תקופה מאוד ארוכה הם לא ממש התרשמו, בלשון המעטה, מהעיסוק הזה שלי. זו נראתה להם מן שטות כזאת. אני בא עם כמה חברים, פותח מצלמה, מצלם, שואל שאלות. וכעבור זמן עושה את זה שוב, וכך מכלה את ימי, כשבמקום זה יכולתי ליהנות  ממשכורת קבועה במפעל ‘פניציה’.  נשאלתי לא פעם שאלות בסגנון “מה תעשה עם זה אחר כך? מה אתה בא לשאול שאלות? ולמה אתה גם מצלם? מה אתה מכוון את המצלמה למדבר, אל ההרים האלה? הרי ראית אותם כבר”.

מתי חל המפנה?

זה היה תהליך ארוך שעברתי איתם. אני חושב שב”חתה יסבח סבח” (דרמת טלוויזיה בכיכובן של יעל וריימונד אבקסיס, שזכתה בשני פרסי אקדמיה ב-2005. י.ב.ג.) קרה להם משהו. פתאום הבינו שאני, הבן שלהם, עומד מאחורי יצירה קולנועית שיש לה קהל. שיש אנשים שמגלים בה עניין ואפילו מתרגשים ממנה.

אתה זוכר את המחמאה הראשונה שקיבלת מהם על תוצרי העיסוק המשונה הזה שבחרת?

במשך תקופה נורא ארוכה המחמאות היו רק מאחורי גבי. לקח להם זמן להפרד מהתפיסה הזו, שרואה במקצוע שלי משהו נורא סתמי, שולי, לא אמיתי. ובעיקר  זמני. “אוקי,  אז הוא יעשה עוד קצת,  אולי עוד סרט,  אבל מה אז?”, עד תקופה נורא מאוחרת ההורים שלי עוד הפצירו בי לחזור לירוחם. “עדיף שתחזור”.

ואז הגיע “חתה יסבח סבח”?

אמא ישבה בהקרנה גדולה שעשינו בירוחם, וכל החברים והחברות שלה היו שם איתה, והיא נורא התרגשה מזה שהבאתי למסך את הסיפור המורכב של אמא שלה. פתאום היא הבינה איזה כוח יכול להיות לסרט שסיפר את הסיפור האישי שלה. שם, אני חושב, היא התחילה להיפרד סופית מהתפיסה שרואה במקצוע הזה שלי משהו לא אמיתי, שולי וזניח. אני חושב ששם היא גם נפרדה מהפנטזיה שאמצא לעצמי איזה עיסוק יותר רציני. זה בא כמובן מאהבה ודאגה לכך שהיא תוכל לעזוב את העולם הזה בידיעה שאני בסדר. שאני אסתדר.

עדיין לא הגענו למחמאה ההורית…

טוב נו…לפני כמה חודשים אמא הייתה בבית עם חברה, והתקשרתי להגיד לה שלום.  תוך כדי שיחה החברה הזאת אומרת לאמא שמדברים על סלאח בטלוויזיה, ואז אמא מתנצלת בפני שהיא צריכה לסגור, כי החברה שלה שואלת אותה כל מיני שאלות ולא נעים. היא סגרה את השיחה אבל לא ממש ניתקה את הטלפון, וכך יכולתי להמשיך לשמוע אותה, אומרת לחברה שלה: “את יודעת, זה הבן שלי עשה. הוא עבד מאוד קשה על הסרט הזה, וזה סרט שמצליח לשנות את דעתם של הרבה אנשים! והוא עשה משהו ממש גדול.”

עליזה דרעי, אמו של דוד, ליד פוסטר הסרט 2017
עליזה דרעי, אמו של דוד, ליד פוסטר הסרט 2017

אתה מזכיר כאן את מפעל פניציה, ולא בפעם הראשונה. תרשה לי לצטט חלק ממשפט הסיום החריף של המאמר שפרסמת ב”הארץ” בחודש שעבר: “שורה של תקלות אירעו במפעל הציוני: לא הסכמתי ללמוד במגמת רתכות; לא רציתי לעבוד במשרה שהוצעה לי במפעל הזכוכית “פניציה“; התקבלתי ללימודי קולנוע ב“ספיר“, והצלחתי להפוך ליוצר דוקומנטרי בישראל. אילו הייתי קצת יותר אסיר תודה לממסד והייתי עומד קצת פחות על שלי, כנראה “סאלח” לא היה מגיע למסך, ואז הכל היה נפלא. לא היתה אפליה בישראל, לא היו פערים מעמדיים, לא היה כעס — אלא רק הכרת תודה לכל מי שהביאנו עד הלום.”

באמת הציעו לך לעבוד בפניציה?

אח שלי הציע לי את זה, כחלק מניסיון לעזור לי למצוא עבודה שתשאיר אותי בירוחם. נכנסתי כעובד קבלן במשמרות לילה. זה נמשך כמה ימים ואם הייתי רוצה, הייתי כנראה נשאר.

מה אתה זוכר משם?

קודם כל, שיהיה ברור, זה ממש לא ג’וב שקל לקבל בירוחם. הקבלן היה חבר של אח שלי וההזדמנות ניתנה לי בפרוטקציה. זה היה לא פשוט בכלל. נכנסתי לעבוד בלי שום הכנה. אח שלי, שעדיין עובד שם, עבר קודם הכשרה של חמש שנים ב”אורט טמפו”. אני נכנסתי לשם כמישהו שאומרים לו “תבוא בשעה שבע , אני כבר אסביר לך מה עושים”.

למה אתה לא הלכת לאורט טמפו?

לשמחתי ‘אורט טמפו’ כבר לא היה קיים כשלמדתי. בתקופת חטיבת הביניים והתיכון שלי ההסללה אמנם נמשכה, במובן הזה שהיינו מחזור של מאה, מאה חמישים תלמידים, שמתוכם מאה עשרים הלכו למגמות מקצועיות, אבל הייתה גם כיתה וחצי שהוגשה לבגרויות.

ושם מצאת את עצמך?

כן. אבל מגמות החשמל ומכונאות הרכב ריחפו כל הזמן מעל הראש כסוג של איום. אם לא תצליח בכיתת הבגרות – מיד תעבור לשם.

אתה הראשון במשפחה שהצליח לקבל תעודת בגרות?

אחותי רחל הקדימה אותי. האחרים השלימו את זה מאוחר יותר. אבל בלימודים עצמם רק אני ואחותי.

יוסף דרעי, אחיו הבכור של דוד. פריים מתוך “סאלח, פה זה ארץ ישראל”. 2017
יוסף דרעי, אחיו הבכור של דוד. פריים מתוך “סאלח, פה זה ארץ ישראל”. 2017

ובכל זאת אתה מוצא את עצמך בפניציה?

בין י”א לי”ב, כשהייתי בן 17, אכן הלכתי לשם. אתה יודע, הזדמנות להרוויח כסף. לא משהו שהיה מבחינתי מובן מאליו. כשנכנסתי, קידם את פני התנור הגדול שמייצר את הזכוכית והבקבוקים. סוג של כבשן. נורא נורא חם שם, לפחות באיזור בו אני עבדתי. וברקע אתה כל הזמן אתה שומע סאונד של זכוכיות מתנפצות. כל הזמן. ומסביבך כל  האנשים האלה שכבר עושים את זה בצורה רובוטית. אני לא רוצה להישמע כמי שמתייחס בצורה לא מכבדת לעיסוק הזה של הפועלים, כי בסופו של דבר אני רואה גם את מה שיצר את זה, את המדיניות שיצרה את זה ועליה אנחנו מספרים בהרחבה בפרק הרביעי של הסדרה. היום אני מדבר על זה ממקום שהוא כבר הרבה יותר מפוקח, שמבין איך יכול להיות שזה קרה. אבל כשאני חוזר לגיל 17 ומסתכל על זה בעיניים שלי אז, אני זוכר בצורה מאד מוחשית שנדהמתי, ושזה נורא הפחיד אותי להיות במקום הזה. זו הייתה משמרת לילה, ולמחרת בבוקר חזרתי מדוכא עד עפר הביתה. אני זוכר שהקבלן שאל אותי ביציאה איך היה , ואמרתי לו “בסדר, בסדר” . חששתי להגיד משהו אחר. הוא יכול היה לפטר אותי על המקום ולקחת מישהו אחר לעבודה.

מה בדיוק עשית שם בלילה?

היה פס יצור של הבקבוקים עצמם, ואני הייתי אמור להוציא מתוך פס היצור של הבקבוקים את אלה שלא טובים. אתה אמור לזהות  את אלה שהם חצי שבורים או סדוקים, ולהוציא אותם.

ומה אתה אומר לאחיך שסידר לך את הג’וב? להורים?

לא היו לי אז כלים לפרוט את התחושות האלה למשהו שבאמת יסביר, אפילו לעצמי, למה זה כל כך מדכא. כשאתה שם, בתוך הישוב, ואתה חי את החיים, העבודה במפעל זה משהו מתבקש, משהו טבעי לגמרי. אבל זה היה כל כך זר לי, כל כך לא טבעי, כל כך הפחיד אותי, שגם בלי הסבר רציונאלי ידעתי בבירור מוחלט שאני לא רוצה להיות שם.  שאני מסרב לראות בזה משהו בלתי נמנע. כשביטאתי את התחושות הקשות האלה בפני ההורים שלי, נתפסתי בעיניהם כאיזה מישהו שמורד, ושכתוצאה מכך בסופו של דבר עלול למצוא את עצמו בלי עבודה בכלל. הגישה של אחי היתה: “יש לך הזדמנות פה ואתה לא לוקח אותה”.

וכמה זמן נמשכה הפאזה הזו בחייך המקצועיים?

שלושה ימים. אחרי שלושה ימים פגשתי בסוף המשמרת את הקבלן, ואני זוכר שמאוד הקל עלי שהוא אמר לי שהתפוקות שלי לא מספיק טובות. היה לו נורא לא נעים ממני, כי הוא הכיר את אח שלי, אבל מהתגובה שלי היה לגמרי ברור לשנינו שלא אבוא שוב למחרת.

אתה מצליח לחמוק מפניציה ולסיים בגרות. החוליה המעניינת הבאה היא כמובן מכללת ספיר

למדתי בספיר שלוש וחצי שנים. לימודים שמאוד מאוד השפיעו עלי. היו כמה מורים שהייתי מאוד בקשב לתפיסות שלהם. היה את רני בלייר, שהיה בו משהו שמאוד שאב אותי לאיזה שהיא חשיבה על ביטוי אישי, ועל הכלים לממש אותה. היה את דורון צברי כמובן, שהפך בסופו של דבר להיות החונך שלי בפרויקט הגמר, ושאיתו התחלתי לעבוד ממש בתעשיה, על כמה פרוייקטים ממושכים שבהם התעצבתי כקולנוען אחרי הלימודים. הייתה גם ברכה זיסמן שלימדה עריכה ואיתן פוקס שלימד הדרכת שחקנים בקולנוע עלילתי. בתוך כל זה די מהר מצאתי את עצמי נשאב בעיקר לכוח ולקסם של קולנוע דוקומנטרי ול’סטורי טלינג’ דרמתי שבסופו של דבר גם מחובר אליך. שאתה יכול להביא לתוכו גם הכרות ממקום אישי, שיש בה גם ערך מוסף. שנים קודם חיפשתי את הכלי היצירתי שיעזור לי לבטא את עצמי ואת הסיפורים שאני רוצה לספר. זה התחיל עוד בגיל עשרה, בכתיבה עיתונאית למקומונים בירוחם ודימונה, אבל בספיר הבנתי שיש בזה משהו שמבטא רק חלקית את מה שאני חולם לספר לעולם.

שניה, תיכף נחזור לספיר. אמרת  עיתונאי במקומונים בירוחם ודימונה? 

בהחלט! ולא סתם עיתונאי. עיתונאי חוקר! עשיתי תחקירים עיתונאיים מאד מושקעים. היה אז למשל המון מתח מול העלייה הרוסית, ואני זוכר שכתבתי איזה מאמר שהכותרת שלו היתה “הרוסים מהרוסים? והם מאיתנו?” כאילו בוא נראה גם את הצד שלהם. וואו, אני נזכר עכשיו בעוד כתבת תחקיר מטורפת שעבדתי עליה חודשים, על ש”ס ועל התקציבים של ועדת התמיכות בירוחם, שהחליטה שהתקציבים של הישוב ינותבו רק לעמותות שמזוהות איתה. עזרה לי בזה מאד המחנכת שלי בתיכון בדימונה, רינה אזולאי, שממש חשוב לי להזכיר כאן. היא הייתה מודל לגמרי אחר מכל מה שגדלתי עליו. מצד אחד למדתי בבית ספר דתי, ומצד שני היא, שהייתה מחנכת שלי שם במשך שלוש שנים, הייתה אישה בת 30 פלוס, לא נשואה, מצביעת מרץ, שלא הפסיקה לספר לנו  על ישעיהו לייבוביץ’, על כתביו ועל עולם האמונות שלו. לצערי הרב היא נפטרה השנה מסרטן. התחקיר שעשיתי בעזרתה עשה המון רעש ועשו עליו פולו אפ במקומונים של באר שבע ודימונה!

סאלח זה פה

עשר שנים אחר כך אתה חוזר כסטודנט לקולנוע לשדה התחקירים הבלתי נגמר הזה, הפעם חמוש במצלמה ובצוות.

ובעיקר בתחושה שיש לי יכולת להסתכל על המקום שממנו באתי, ועל המורכבות שלו, דרך עדשת המצלמה. פתאום ירוחם זה לצאת לשטח,  לספר את הסיפור שלה ולהקשיב לדברים שלא שמעתי קודם. פתאום זה להיות במקום שמבין את הסיפור לא מהמקום של החוויה האישית, עם רגשי הנחיתות, המבוכה וכל השאר, אלא ממקום של “רגע, יש פה סיפור שצריך להבין אותו ממקום חדש”. זה הכוח הגדול של המדיום הזה, שדרכו אתה יכול לגלות את המשפחה שלך, את הסבתא שלך וממש להתאהב בהם. וכתוצאה מהגילוי הזה גם לכעוס על עצמי על  איך שהעזתי בכלל להיות פעם כזה שיפוטי כלפיהם. איך יכולתי לראות באנשים האלה את מה שפרופסור אלישע אפרת ז”ל ראה בהם – אנשים חלשים. דרך עדשת המצלמה, סבתא פתאום לא נראתה לי אשה חלשה, פתאום הבנתי מה היא עברה בחיים, ועם איזה אתגר גדול היא התמודדה. שלא לדבר על מה שעברו ההורים שלי. פתאום העיירה שלי, ירוחם, היא מקום שאני לומד כל כך לאהוב. היה בחוויה העוצמתית, המתקנת הזו,  משהו שלאט לאט התחיל לזרוע את הזרעים שצמחו להיות “סאלח, פה זה ארץ ישראל”. אתה רוצה לדעת מה זה ספיר בשבילי במשפט?  ספיר היא המקום  שאיפשר לי בפעם הראשונה להתבונן אחרת בחיים שלי. במשפחה, בירוחם ובעצמי. זה מקום שגרם לי לעבור מחוסר ביטחון, לגילוי של מקורות מדהימים, שנוטעים בך ביטחון. המקום שהוא הכי הבית שלך, שהיית כל כך ביקורתי כלפיו, הפך פתאום למשהו שאני רוצה לספר את הסיפור שלו.


סאלח זה כאן, דוד דרעי

דוד דרעי

דוד דרעי בויקיפדיה