אנחנו עושים גם כאלה עכשיו?
בחינה מחודשת של הדרת המדע הבדיוני בישראל

אנחנו ממשיכים את עיסוקנו בז'אנר המדע הבדיוני ובדמיון בכלל. במסגרת זאת, בסמסטר האחרון התקיים קורס ייחודי של המרצה אלון יודקובסקי "ז'אנר המדע בדיוני בקולנוע" בבית הספר לאמנויות הקול והמסך. בסיום הקורס נבחר מאמר מצטיין של הסטודנט אייל אלמקייס והוא מובא כאן בגרסתו העברית. במאמרו אייל בוחן כיצד סדרת הנוער "האחיין שלי בנץ" מציעה מערכת יחסים מורכבת יותר בין תרבות ישראלית ודמיון - בה הסוריאליסטי נשזר בפחדים ממשיים ובמתחים חברתיים אמיתיים.

במסך הישראלי, המדע הבדיוני נותר ז’אנר שולי, המופיע בעיקר בסדרות נוער ולעיתים קרובות משולב עם אלמנטים מעולם הפנטזיה (לוי־קופלמן). מאמר של גלעד לוי־קופלמן שפורסם כאן מציע שהדרה זו נעוצה בהטיה תרבותית: מהקולנוע הישראלי ציפו לאורך שנים להתמודד עם מציאויות לאומיות. במדינה השסועה בסכסוך מתמשך וחוסר ודאות קיומית, הדמיון נתפס לעיתים כבריחה חסרת ערך, בעוד שכדי להיתפס כ"רציניים", מצופה מהקולנוע והטלוויזיה לשקף את קשיי המציאות. עם זאת, ישנה סדרה ייחודית וחדשנית הניגשת לקונפליקט הזה באופן שונה. תוך הישענות על גישת לימודי תרבות ודוגמאות מהסדרה, מאמר זה בוחן כיצד סדרת הנוער הישראלית האחיין שלי בנץ (דרור ויידמן, כאן 11, 2021- הווה) מציעה מערכת יחסים מורכבת יותר בין תרבות ישראלית ודמיון – בה הסוריאליסטי נשזר בפחדים ממשיים ובמתחים חברתיים אמיתיים.
בדרך כלל, ז’אנר מצליח למשוך קהל כאשר הוא מתייחס לרגישויות הקולקטיביות של החברה שבתוכה הוא נוצר (Schatz 29–30). בעוד שסדרות מדע בדיוני לנוער בישראל בעבר עסקו ברגישויות כאלה, הן עשו זאת לרוב באמצעות בניית עולמות בדיוניים שחיבוריהם למציאות הישראלית היו עקיפים ולעיתים רופפים בלבד. למשל: האי (גיורא חמיצר, HOT, 2007–2010) מתמקדת באסון עולמי שנגרם על ידי אסטרואיד; הנפילים (רובי דואניאס וחן קליימן, yes stars, 2007–2008) מתארת מלחמה בין בני אדם לחייזרים; והחממה (גיורא חמיצר, ניקלודיאון, 2012–2016) משלבת יריבויות בית־ספריות, המצאות טכנולוגיות ושלום שברירי בין ישראל למדינה ערבית בדיונית – האנלוגיה הישירה ביותר מבין הדוגמאות הללו, אך עדיין נמנעת מאזכורים מפורשים של דמויות או אירועים היסטוריים אמיתיים. האחיין שלי בנץ, לעומת זאת, מתמודדת באופן ישיר יותר עם סכסוכים מהמציאות הישראלית, כפי שאדגים להלן.
ניתן למצוא דוגמא שממחישה זאת בפרק 14 של עונה 3, כאשר חזי פוגש את ראובן לרר, ממייסדיה של נס ציונה (בסדרה ובמציאות), בשנת 1884. לרר אומר: "אין פה נפש חיה", וחזי משיב: "אתה בטוח? ראינו המון אנשים עם בד עגול כזה על הראש. לבושים לבן, אותיות גרוניות, שלא יתהפכו עליכם". הרגע הקומי הזה ממוטט את הגבול בין המציאות הבדיונית לבין ההיסטוריה הישראלית. ישירות כזו מנוגדת למה שהיה מקובל בסדרות המדע הבדיוני לנוער המוקדמות יותר, שבהן ההתייחסות המפורשת ביותר למתחים גיאו־פוליטיים הייתה יצירת מדינה ערבית בדיונית.
 

באדיבות כאן חינוכית

בנוסף, סדרות מדע בדיוני ישראליות מוקדמות לנוער נעו במבנה של דרמות טלוויזיוניות, שהתמקדו באיומים רחבי־היקף, כמו מלחמות, אסונות או סכנות קיומיות, ששלטו בנרטיב ודחפו אותו לעבר פתרון בצורה לינארית. האחיין שלי בנץ, לעומתן, מאמץ מבנה המזכיר סיטקום, שבו קווי עלילה אפיים מתקיימים לצד עלילות קומיות ואישיות שאינן קשורות. תוכנית של שד להשתלט על כדור הארץ עשויה לעמוד במרכזו של פרק אחד, אך להיעלם לחלוטין בפרק שאחריו – שיתעסק במשבר חברות. ההשטחה הזו של קנה המידה מציגה את המדע הבדיוני כחלק רגיל מהחיים ולא כמרחב יוצא דופן, ומשקפת את המציאות הישראלית שבה משברים לאומיים מתמשכים מתקיימים לצד השגרה היומיומית.
פתרון העלילה בעונה השלישית מתנגד לסיגור מסורתי: אמנם העולם ניצל, אך אמו של בנץ – שאותה חיפש לאורך כל העונה – מאבדת את זיכרונה ואינה מזהה אותו עוד, כשהאובדן האישי נותר בלתי־פתור. סוג כזה של נרטיב מתמשך ובלתי־סגור מאפיין את הסיפור הטלוויזיוני הפתוח יותר, אך כאן השימוש אינו נועד רק להאריך את העלילה אלא לשקף את האופן שבו משברים אמיתיים בחיים מסתיימים בסגירה מספקת רק לעיתים נדירות. לפיכך, גם אם מבנה זה נראה פחות "רציני" במובנים קודמים, הוא משקף את המציאות בצורה אותנטית יותר. זה מתאפשר בין היתר בזכות אותה השטחה של קנה המידה – שמבהירה לצופה שהחיפוש של בנץ אחר אימו אינו פחות חשוב מהצלת כדור הארץ.
יש לציין שהקשר בין האחיין שלי בנץ לבין מדע בדיוני אינו ישיר. הסדרה צמחה מתוך ז’אנר ה"נונסנס" ("Nonsense") – סגנון קומי הנפוץ בעיקר בתכני יוטיוב, כדוגמת ניצה ולחם (רועי כפרי וניב מג’ר, 2012–2022) ומשפחת שווץ (דין נעים ואסף נבון, 2018–2020). בהיותה שילוב של קומדיה סוריאליסטית, לוגיקה אבסורדית והגזמה תיאטרלית, הסדרה מתנגדת לגבולות ז’אנר קונבנציונליים לחלוטין. במסגרת גמישה זו היא שואבת בחופשיות ממדע בדיוני, פנטזיה ודרמה – מבלי להתחייב לכללים הפנימיים שלהם. ולעיתים אף מפרקת את מוסכמותיהם בעזרת פרודיה.
גמישות זו מתיישבת עם האסתטיקה הפוסטמודרנית של פרודיה ופאסטיש, שבה ז’אנרים מתערבבים ומורכבים מחדש מתוך מודעות אירונית. אסתטיקת הנונסנס יוצרת מרחב שבו המדע הבדיוני הופך לאמצעי משחק ולא לז’אנר שיש לציית לו. כיוון שהנונסנס מחבק סתירות, חורים בעלילה ושינויי טון פתאומיים, האחיין שלי בנץ יכולה ברגע אחד לצלול לדיסטופיה מדע בדיונית וברגע הבא לעבור לפנטזיה קלילה. גמישות זו מאפשרת לה לעסוק בחרדות תרבותיות מבלי להיכבל ללוגיקה של ז’אנר יחיד. לפיכך, האחיין שלי בנץ מציגה עיבוד מחדש ייחודי ישראלי של בדיון ספקולטיבי, תוך שימוש באסתטיקת נונסנס כבסיס גם לביקורת תרבותית וגם לקומדיה.
בתוך אותה מסגרת של פאסטיש, כמה פרקים מדגימים לוגיקה מדע בדיונית ישירה. לדוגמה, בעונה 3, נטע – תלמידה מבריקה אך חסרת כוחות על־טבעיים – מכינה חומר מסתורי בשם קרם דליאז’ בעזרת מתכון שגילתה והידע שלה בכימיה. הקרם אמור לשמש כסירופ לוואפל, אך בהמשך מתגלה שהוא פותח שער בין כדור הארץ לעולם השדים. פעולתו של השער מתיישבת עם מוסכמות המדע הבדיוני – הצגת הפנטסטי כמתקבל על הדעת באמצעות הסבר פסאודו־מדעי המבוסס על ה־techne, שניתן לראותו כמהות של המדע הבדיוני (Menadue et al, 7-8).
עם זאת, ברוב המקרים המדע הבדיוני מתפקד יותר כמרחב של פרודיה ואינטרטקסטואליות ופחות של בניית עולם בעל לוגיקה עקבית. ההומאז’ הישיר ביותר למדע בדיוני מופיע בסוף עונה 1, כשבנץ צץ משום מקום ואומר ליוני: “אתה חייב לחזור איתי. […] חזרה… לעתיד!”. יוני משיב: “אנחנו עושים גם כאלה עכשיו?” – אמירה שמכירה בגלוי בשינוי הטון ובהתייחסות האינטרטקסטואלית ל-Back to the Future (Robert Zemeckis, 1985). רגע זה מכין את הקרקע לסטייה ז’אנרית בפרק הכפול “בחזרה לבגרויות” (עונה 2, פרקים 10–11), שבו בנץ ויוני נכנסים לעתיד דיסטופי הנשלט בידי תלמיד בשם ליטל.
הדיסטופיה מודגשת כבר בפתיחת הפרק באמצעות שורה של סימנים – חזותיים וקוליים: אווירת בית הספר משתנה לגוון צהבהב עם פסקול מאיים, בניגוד חד לפלטה הבהירה והטון המשחקי של הסדרה. התלמידים נראים כורים משאב כלשהו, וקולו של ליטל מהדהד ברמקולים כשהוא מהלל את עליית ה"ליטקוין" – סאטירה על מטבע קריפטוגרפי שהתלמידים פיזית "כורים" – למרות שמדובר במטבע דיגיטלי. מיד אחר כך אלכס מצהיר בפני בנץ: "אני לא יכול עם מה שנהיה מהמקום הזה. מלוכלך כאן, מדכא, חם כאן, מגעיל". כל אלה גורמים לסדרה לשקוע זמנית באסתטיקה דיסטופית לשם סאטירה.
במקרה זה, המסע בזמן מתאפשר באמצעות קסם ולא טכנולוגיה, מה שממקם אותו קרוב יותר לפנטזיה מאשר למדע בדיוני. אף על פי כן, הפרקים מפרקים בפרודיה מוסכמות קלאסיות של מדע בדיוני, ובכך מאותתים על עיסוק פעיל בקונבנציות של הז’אנר. למשל, נטע מזהירה את בנץ שלא יפגוש את עצמו מהעבר כדי לא להפריע לקו הזמן. הוא פוסל זאת כ“שטויות” – ורגע לאחר מכן גורם לקריסת קו הזמן. פארודיה זו על מוסכמות המסע בזמן תואם למה שלינדה האצ’ון מכנה “פרודיה פוסטמודרנית” – הכפלה אירונית של ציפיות הז’אנר, המדגישה את המלאכותיות שלהן מבלי לדחות אותן לחלוטין (Hutcheon 180-185).
במדע בדיוני פוסט־אפוקליפטי קלאסי, אסונות מדומיינים משקפים לעיתים קרובות חרדות חבויות של חברות יציבות (Stifflemire). האחיין שלי בנץ מתאים עיקרון זה להקשר הישראלי, שבו האיום אינו פתאומי אלא מתמשך. הדיסטופיה שלו משקפת חברה שעוצבה על ידי סכסוך מתמשך, פיצולים דתיים ואזרחיים, ולחץ כלכלי. באמצעות הגזמות אבסורדיות של היררכיות בית־ספריות, מטבעות קריפטוגרפיים ושליטה טכנוקרטית, הסדרה משקפת פחדים שלא נובעים מקריסה פתאומית ודרמטית, אלא מהמציאות הביורוקרטית והמתישה של מדינה השסועה במלחמות שאין להן סוף. התוצאה היא דיסטופיה ישראלית ייחודית: פחות אפוקליפסה קולנועית, ויותר משבר יומיומי סוריאליסטי ומתמשך.
 

באדיבות כאן חינוכית

מרכיב תמטי זה מתעצם בעונה 3. כאשר יולי מגלה שיש לה חוב לספרייה העירונית ברחובות, היא מציעה "לכבוש" את העיר כדי למחוק אותו – תוך גיוס המועמדת המושחתת לראשות העיר, ורד. במקביל, שד בשם פולי מתכנן להשתלט על כדור הארץ. שתי העלילות מתרחשות במקביל: הפלישה נמנעת, ותוכניתו של פולי מצליחה לזמן קצר לפני שהיא נופלת, התלכדות זו בין קווי העלילה מרמזת על קשר בין מלחמה לשליטה פוליטית.
הסדרה גם משתמשת בדמויות בדיוניות כדי לחשוף תפיסות פוליטיות וכלכליות. בפרק אחד, כאשר הכיתה מקבלת עבודת שורשים, בנץ – שנולד וגדל בגיהינום ואינו מכיר את המושג – שואל מה הפירוש של "שורשים". אלכס מסביר שלכל אדם יש זהות משפחתית שונה. בנץ משיב: "ואז אתם שונאים אחד את השני כי אתם שונים והופכים את זה כאילו לאידיאולוגיה פוליטית". אלכס בתחילה מכחיש זאת, ומיד אחר כך מודה: "בעצם, כן". בפרק אחר, השטן מתנגד לנוהג של הצגת פרסומות שלא ניתן לדלג עליהן, וטוען שזה "אכזרי מדי". רגעים כאלה משתמשים בלוגיקת הפנטזיה כדי לחשוף את האבסורד שבחלוקות פוליטיות ובנורמות קפיטליסטיות.
האחיין שלי בנץ מציעה מודל חדש לבדיון ספקולטיבי ולמדע בדיוני בהקשר הישראלי. בעוד שסדרות נוער קודמות השתמשו בנרטיבים ספקולטיביים כאנלוגיות – לעיתים רחוקות ומרוחקות – הסדרה הזו מתייחסת לדמיון כאמצעי לעימות ישיר עם המציאות. במקום לבנות עולמות רחוקים או איומים חיצוניים, היא מזמינה את הצופים להתבונן באבסורדים של המרחב החברתי והפוליטי שלהם עצמם – תוך שימוש בהומור ובחוסר־היגיון כדי לשקף מתחים לאומיים.
 

באדיבות כאן חינוכית

בצורה זו, הסדרה מציעה תרומה ייחודית ומקורית למדע הבדיוני הישראלי. בעזרת שילוב של עתידים דיסטופיים, מסעות בזמן והמצאות פסאודו־מדעיות עם פרודיה פוסטמודרנית ואסתטיקת נונסנס, האחיין שלי בנץ ממסגרת מחדש את המדע הבדיוני כמרחב של ביקורת תרבותית. כאן, הדמיון אינו בריחה מן המציאות אלא כלי להתמודדות עם הסתירות שבה. החרדות שהוא מעבד - שחיקה כלכלית, אבסורד ביורוקרטי ועייפות אידיאולוגית - אינן היפותטיות אלא נחוות בפועל.
לפיכך, הסדרה מאתגרת את ההנחה שהדמיון אינו תואם לסיפור ישראלי "רציני". להיפך – היא מציעה שכאשר המציאות עצמה נושקת לסוריאליזם, המדע הבדיוני יכול להתמודד עמה ישירות. כאן, הדמיון והספקולציה הופכים לדרך להישאר נוכחים - הם מסוגלים להפוך פחד, חוסר יציבות ואבסורד לגלויים, מובנים, ולעיתים אף מצחיקים.

ביבליוגרפיה

Hutcheon, Linda. “The Politics of Postmodernism: Parody and History.” Cultural Critique, no. 5, 1986, pp. 179–207.
Menadue, Christopher Benjamin, Kristi Giselsson, and David Guez. "An Empirical Revision of the Definition of Science Fiction: It is All in the Techne..." Sage Open 10.4 2020, pp. 1-18.
Schatz, Thomas. Hollywood Genres: Formulas, Filmmaking, and the Studio System. “Film Genre and Genre Film”. Random House, 1981, pp. 14-42.
Stifflemire, Brett Samuel, et al. Visions of After the End: A History of the Post-Apocalyptic Genre in Literature and Film. 2017. The U of Alabama, PhD dissertation. 

לוי-קופלמן, גלעד. "כאן לא מדמיינים: על הדחיקה השיטתית של סרטי הז'אנר והמד"ב בישראל, ועל הפחד מהדמיון". מחברות דרום, המכללה האקדמית ספיר. יוני 2025.

פילמוגרפיה

Back to the Future. Directed by Robert Zemeckis, USA, 1985.

טלוויזיה

הנפילים. רובי דואניאס וחן קליימן. Yes Stars. ישראל, 2007-2008.
האחיין שלי בנץ. דרור ויידמן. כאן 11. ישראל, 2021-הווה.
האי. גיורא חמיצר. HOT. ישראל, 2007-2009.
החממה. גיורא חמיצר. ניקלודאון. ישראל, 2012-2016.

אינטרנט

משפחת שווץ. דין נעים ואסף נבון, בפלטפורמת "יוטיוב", ערוץ "דין ודברים", 2018-2020.
ניצה ולחם. רועי כפרי וניב מג'ר, בפלטפורמת "יוטיוב", ערוץ "ניצה ולחם", 2012-2022.

אייל אלמקייס

נולד באשקלון בשנת 2000. מסיים כיום את לימודיו לתואר ראשון באמנויות הקול והמסך במסלול פסקול במכללת ספיר, ולומד במקביל לתואר ראשון במדעי המחשב באוניברסיטה הפתוחה. עוסק בהוראה ובהנחיה בתחומי הקולנוע, המוזיקה והטכנולוגיה. במסגרת זו פיתח קורס עבור המרכז למחוננים בשדרות על הממשק שבין סאונד ומדע. כיום מתגורר בשדרות ומשמש כמורה למדעי המחשב בבתי ספר תיכוניים.