כאן לא מדמיינים

על הדחיקה השיטתית של סרטי הז'אנר והמד"ב בישראל, ועל הפחד מהדמיון

בשל המצב הביטחוני, הפסטיבל שלנו נדחה ויחד איתו גם הפוקוס על מדע בדיוני שתכננו. בינתיים, נשתף בטקסט שכתב גלעד לוי קופלמן על היעדר סרטי המדע בדיוני הישראלים. הוא סוקר את הסיבות השונות לכך, ומהרהר על החשש הישראלי מדימיון.

לפני קצת פחות מעשור התראיינו צמד הבמאים של "אני לא מאמין אני רובוט" – טל גולדברג וגל זלזניאק - לתכנית הקולנוע חי בסרט. זה היה כשנה לאחר יציאת קומדיית המד"ב המצוינת שלהם לאקרנים.

בריאיון סיפרו השניים, בחצי רצינות ובחצי הומור, שהם שייכים לדור "שיהרוס את הקולנוע הישראלי". השורש ה.ר.ס עלול להטעות – לא היו שם כוונות זדון ולא יהירות, אלא אידיאולוגיה הכרחית. כוונתם של גולדברג וזלזניאק, כמו גם של הדור שהם שייכים אליו, הייתה דווקא לבנות – או לבנות מחדש, נכון יותר לומר. ואת זה בלתי אפשרי לעשות מבלי לנתץ את החומה הבצורה שהעמידה מולם, ועדיין מעמידה, תעשיית הקולנוע הישראלית – וכנראה גם התרבות הישראלית כולה. חומה אשר בעבורה יצירה של סרטי ז'אנר היא משימה כמעט בלתי אפשרית.

טל גולדברג וגל זלזניאק

הקולנוע הישראלי עבר תהליך מדורג מאז שנות ה־60: ממדיום מגויס, שעמד לרשות האתוס הלאומי, הוא התפתח בהדרגה לקולנוע אמיץ, ביקורתי ונוקב. כיום זהו קולנוע חברתי ופוליטי, העוסק בכלל ובפרט, בזהות, בזיכרון ושייכות. הוא שואל, וביצירתיות רבה, מי אנחנו, מה נהיה, ומה אנחנו רוצים להיות.

ולמרות כל אלה, צריך לומר ביושר ובכאב: הקולנוע הישראלי אינו מגוון דיו, הוא חסר מעוף ובעיקר נטול דמיון. מלבד עשור אחד – שעליו מיד אתעכב – הקולנוע שלנו שולל באופן עקבי סרטים שאינם נופלים אל תוך הספקטרום הקומי או הדרמטי. למעט הבלחות נדירות, הוא דוחה סרטי פעולה, מתח, אימה, ובעיקר מדע בדיוני.

בנוסף, הקולנוע המקומי הוא בעיקרו ריאליסטי, כזה שעוסק בקיים והמוחשי, אך כמעט שאינו מתבונן מעבר לו. לעיתים נדמה שהשימוש בדמיון – במיוחד דמיון חזותי, עתידני, פנטסטי – הוא לא רק נדיר אלא גם בלתי לגיטימי.

ומבין כלל תת-הסוגות הקולנועיות, נדמה כי המד"ב הוא זה שמשלם את המחיר הגבוה ביותר – ולא רק בקולנוע, אלא גם בספרות העברית. אף שספרות מד"ב נכתבת בישראל כבר עשרות שנים, היא מעולם לא הפכה לזרם מרכזי. קהילת הקוראים נותרה קטנה ונאמנה, ולעיתים אף התקיימה בשולי הממסד הספרותי. כמו כן הקשר בין ספרות המד"ב המקומית לבין תעשיית הקולנוע אינו קיים, כלומר גם הדמיון שקיים על הדף אינו מצליח לקפוץ אל המסך.

בטלוויזיה, לעומת זאת, המצב מעט שונה: סדרות ילדים ונוער כמו החממה ו-הנפילים הופקו ואף הצליחו. בכל אחת מהן שולבו – במינונים שונים – אלמנטים מעולמות המדע הבדיוני: החל בטכנולוגיה מתקדמת ותיאוריות קונספירציה (החממה), עד ניסויים גנטיים וכוחות על (הנפילים). גם גאליס, שבעיקרה עסקה בהרפתקאות מיסטיות ומיתולוגיות, הצליחה להרחיב את גבולות הפנטזיה ואף לגעת במדע הבדיוני – במיוחד בסרטי הקולנוע שיצאו במקביל אליה, ובפרט גאליס: המסע לאסטרה שהתכתב באופן מובהק עם הז'אנר. ולכן עולה השאלה – מדוע לילדים מותר ולמבוגרים אסור? לעיתים נדמה כי בישראל, ציניות כלפי הדמיון היא חלק בלתי נפרד מתהליך ההתבגרות. ככל שמתבגרים, מוטלת על כולנו החובה להשתחרר מהפנטזיה ולחבק את הריאליזם.

גאליס: המסע לאסטרה, צילום: שי גולדמן

הסיבות לכך רבות: חלקן נעוצות בתפיסות שמרניות, חלקן במנגנוני התמיכה – הקרנות, האקדמיה, ועדות התמיכה – וחלקן ביוצרים עצמם, שפשוט חדלו להעז. בכל מקרה, מדובר בלולאת הרגל שמעודדת שימור על פני חידוש, ולא נראה שמישהו מהמעורבים ממהר לפרוץ אותה. כדי להבין כיצד נוצרת הלולאה הזו בפועל, וכיצד כל אחד מהגורמים משתתף בהפעלתה, נדרש להתבונן לעומק בשלוש הזירות שפועלות יחד: התרבותית, המוסדית והאישית.

ברובד התרבותי-תפיסתי, קיימת בישראל נטייה שמרנית כלפי קולנוע כצורת ביטוי. מדינה שקיומה שברירי, וכזו הנמצאת תחת איום בטחוני מתמשך, מתקשה לעיתים לפנות מקום לנרטיבים שאינם "חשובים" במובן הלאומי או החברתי. על פי גישה זו, קולנוע צריך לעסוק ב"מה שבאמת קורה כאן", ולא במה שנתפס כמשהו "שיכול לקרות". פנטזיה ועתידנות נתפסות כעיסוק מותרות או בריחה מהמציאות, ואילו קולנוע "רציני" נמדד ביכולתו להישיר מבט אל המציאות המקומית הקשה.

ברובד המוסדי, אם אלו בתי הספר, הקרנות הציבוריות, האקדמיה הישראלית לקולנוע או ועדות התמיכה השונות אשר קובעות אילו תסריטים יקבלו מימון, הרי שכאן האפליה זועקת.

הן באופן מוצהר נוטות להעדיף פרויקטים ריאליסטיים, חברתיים ופוליטיים. עבורן רק יצירה שמתכתבת עם שאלות זהות, שכול, קונפליקט אתני או טראומה קולקטיבית – ראויה להיחשב "קולנוע ישראלי אמיתי". תסריטים מסוגים אחרים, במיוחד כאלה המתמקדים בז’אנר, נתפסים בד"כ כנחותים ולא ראויים להשקעה ולהפקה. שיחות שערכתי עם לקטורים ומרצים לבימוי ותסריט רק מחזקות את התחושה הזו. לקטורים בולטים בקרנות השונות סיפרו לי בגלוי על העדפה ברורה לדרמות מסורתיות – כאלה העוסקות בכיבוש, פוליטיקה, משפחה או סוגיות חברתיות. כל סטייה מהקו הזה, לדבריהם, נתפסת כ"סיכון מיותר". גם בקרב יוצרים צעירים נשמע תסכול דומה: בוגרי בתי הספר לקולנוע תיארו כיצד תסריטי ז'אנר שכתבו במהלך הלימודים נדחו שוב ושוב, והם הוסללו – לעיתים בלחץ ישיר של המרצים – לכיוון אחד ויחיד: הדרמה הריאליסטית הישראלית. כך, כבר בשלב ההכשרה, נקבע עבור היוצרים מה מותר ומה "לא מתאים". 

ולבסוף, ברובד היוצרים, נראה כי רבים מהבמאים והתסריטאים המקומיים הגיעו למצב שבו הם מפחדים להעז. לא מדובר בהיעדר כישרון או דמיון, אלא בשחיקה, אכזבה וצורך הישרדותי. אחרי ניסיונות חוזרים להגיש פרויקטים לא שגרתיים ולקבל סירוב, נוצרת עייפות החומר, שמובילה לויתור מוקדם עוד בשלב הרעיון. היוצר לומד "מה רוצים ממנו", ומכוון לשם. כך, בהדרגה, נבנית לולאת הרגל: התעשייה מצפה לריאליזם, הקרנות מממנות אותו, והיוצרים מספקים אותו. שינוי אמיתי לא יתרחש כל עוד אף אחד מהצדדים לא יחליט לפרוץ את המעגל.

מעבר לכך, המד"ב בישראל לא נהנה ממסורת יצירתית עקבית שתוכל לתמוך בצמיחתו. בניגוד למדינות שבהן הז'אנר נשען על שושלות ספרותיות, קהילות פאנדום רבות, תרבות קומיקס וסדרות טלוויזיה ארוכות שנים – בישראל לא נוצרה תשתית עמוקה של הז'אנר. ניסיון יוצא דופן ונדיר לכך נעשה בשנת 1981 עם שדר מן העתיד, סרטו של דוד אבידן, משורר שביים יצירה עתידנית דיסטופית. הסרט, שאפתני ככל שהיה, נדחה בזמנו על ידי הממסד והקהל גם יחד, ונשכח כמעט לחלוטין – ואולי גם בצדק. קשה לייחס לסרטו של אבידן איכויות קולנועיות: התסריט היה רופף, הדמויות לא מפותחות, ועיצוב העולם חסר השראה. זו הייתה הרפתקה אמנותית מרתקת אך כושלת, שממחישה עד כמה היעדר מסורת מקשה על יצירה מקומית לעמוד בזכות עצמה.

ז'אנר נבנה לאורך זמן – דרך סופרים, יוצרים, קהלים ומוסדות – ובהיעדר אותם שורשים, כל ניסיון מד"ב ישראלי נתפס כתקרית חריגה ולא כחלק ממהלך תרבותי רחב.

ואם בעבר היה ניתן לטעון שהקושי נובע ממגבלות תקציב וטכנולוגיה, הרי שכיום גם טענה זו מאבדת מתוקפה. בעידן שבו טכנולוגיות, CGI  אפליקציות אנימציה ובינה מלאכותית, זמינים לכל יוצר עצמאי – לא נדרשים אולפנים הוליוודיים כדי להמחיש רעיון עתידני או סביבה פנטסטית. גם בעולם סרטים רבים בז'אנר המד"ב נוצרים בתקציבים זעומים ומצליחים לגעת ולהסעיר. בישראל הקושי אינו עוד טכני, אלא תודעתי. העדר תמיכה נובע מתפיסה שדמיון הוא תוספת שולית ולא חלק מהשיח המרכזי. כך אנחנו ממשיכים לוותר מראש על ז'אנר שלם – לא מחוסר יכולת, אלא מחוסר הכרה בחשיבותו.

הייתה תקופה – קצרת שנים אך רוויית תקווה – שבה נדמה היה שהשינוי בפתח. החל משנת 2010, עם צאת סרט האימה כלבת בבימוים של אהרון קשלס ונבות פפושדו, החל גל של סרטי ז'אנר להציף את השוק. בין השנים 2010–2019 נוצרו סרטי אימה, פשע ופנטזיה כמו מי מפחד מהזאב הרע, ג'רוזלם, מסווג חריג, אבוללה – וגם שני סרטי מדע בדיוני מובהקים: אני לא מאמין, אני רובוט?! – קומדיית מד"ב מטורפת על צעיר שמגלה שהוא רובוט בעל כוחות־על, ויוצא למסע להצלת אהובתו ולחיפוש אחר זהותו האנושית־מכנית; ו-שגר אותי לחלל, סשה! – קומדיית מד"ב רומנטית ודלת תקציב על מדען שמפתח תוכנת שידוכים המתיימרת לבצע התאמה מושלמת בין אנשים ברחבי העולם, רק כדי לגלות שאהבה לא ניתן לאלף.

הסרטים הללו – על כל סוגיהם: אימה, פשע, פנטזיה ומד"ב – כמעט שלא זכו לגיבוי מקרנות הקולנוע, אך הצליחו בזכות אידיאולוגיה חזקה, אהבה עצומה למדיום הקולנועי, וגם שימוש יצירתי בטכנולוגיה חדשה וזמינה – לייצר אלטרנטיבה. הם גם הוכיחו כי כשהרצון קיים, אין דבר העומד בפניו. הם היו השילוב הנפלא ביותר בין עולם היצירה לעולם היזמות.

אני לא מאמין אני רובוט

שגר אותי לחלל סשה, צילום: ארבל רום, אנימציה ועריכת פוסט: רודד יצחקי

אלא שהתחושה כי הקולנוע הישראלי סוף סוף מרשה לעצמו לדמיין – דעכה. מגפת הקורונה והטראומה של 7 באוקטובר עצרו את המומנטום, ולטעמי לפחות, את הגל הקולנועי היפה ביותר שהיה אי פעם בקולנוע הישראלי, ואף העמיקו את הצורך בריאליזם והחזירו אותנו שנים אחורה.

אבל עוד לא מאוחר להזיז את המטוטלת ולהמשיך היכן שעצרנו. כאשר ישראל נמצאת בתקופה הסוערת והמפולגת ביותר בתולדותיה, וכשמחשבות על עתיד קודר או תקווה אוטופית, על מציאויות מקבילות או טכנולוגיות גואלות – נראות טבעיות מתמיד, יש הכרח לבטא את הדמיון גם על המסך.

הקולנוע העולמי כבר מזמן הכיר בכוחו של המד"ב ככלי לעיבוד טראומות לאומיות וקולקטיביות. הילדים של מחר (2006) תיאר עולם עקר מילודה כשיקוף אפוקליפטי לעידן הפוסט־9/11 ולתחושת השיתוק הערכי של המערב, המפגש (2016) התמודד עם אבל אישי וכאב קיומי באמצעות סיפור על תקשורת בין-גזעית, ואילו מחוז 9 (2009) הפך את זכר האפרטהייד לאלגוריה פוליטית טעונה. סרטים אלה ממחישים כי דווקא הז’אנר הנתפס כמנותק מהמציאות מסוגל להעמיק בה – עם יותר חופש, רגש וכנות מאשר הדרמות הריאליסטיות.

המפגש

ייתכן שהרתיעה המקומית מדמיון איננה רק תרבותית, אלא גם תולדה של מנגנון הישרדות קולקטיבי. במדינה רוויית מלחמות, מתחים פוליטיים, ואיומים ביטחוניים תמידיים, שוררת תחושת דחיפות קיומית שמקשה על בריחה אל מרחבים פנטסטיים. "להתעסק בדברים לא חשובים" הוא ביטוי מושרש בתרבות הישראלית, ודמיון נחשב לעיתים כחולשה, כפריבילגיה השמורה לחברות שבעות. אך דווקא במצבים של סכנה ואי-ודאות, עולה ביתר שאת הצורך במרחב יצירתי המאפשר לדמיין אחרת, לשאול מחדש, ולהציע אופציות יצירה משוחררות מכבלים, ישנם רבים המוצאים בכך אלמנט משחרר ואף מרפא.

כי גם אם נדמה שהמציאות כאן עולה על כל דמיון יש לזכור, היא עדיין מוגבלת. לדמיון לעומת זאת אין גבולות. הוא האזור שבו הכל מותר ואפשרי, אסור לנו לוותר עליו.

גלעד לוי קופלמן

גלעד לוי קופלמן הוא עורך וידאו ובמאי פוסט פרודקשן בטלוויזיה הציבורית והמסחרית, מרצה לטלוויזיה וקולנוע, אוצר ומנהל אמנותי של ארועי קולנוע ברחבי הארץ, ויוצר ומנחה הפודקאסט 'היו זמנים בישראל' העוסק בקלאסיקות הקולנוע והטלוויזיה בישראל.