מרחק נגיעה - מחברות דרום 2022 - המכללה האקדמית ספיר
חתן פרס ישראל, מ"מ ראש הממשלה ושר החוץ לשעבר דוד לוי.
פריים מתוך "דוד מלך ישראל השנייה".
מרחק נגיעה
ד"ר מוטי גיגי
כששאלת הייצוג והשיח על ישראל הראשונה והשנייה מלבים מערכת בחירות חמישית בשלוש שנים, "דוד מלך ישראל השנייה", סרטו החדש של רובי אלמליח על דוד לוי, שיצר ביחד עם אמיר בן-דוד, אקטואלי ורלבאנטי מתמיד. אלמליח, שיצא למסע ארכיוני בעקבות גיבור נעוריו, גילה בדרך לא מעט דברים גם על עצמו. הוא מספר עליהם ועל היבטים רבים נוספים בתהליך היצירה המרתק של הסרט החשוב הזה, שיפתח את פסטיבל קולנוע דרום 2022, בראיון עומק עם ד"ר מוטי גיגי.
רובי אלמליח, מה נזכרת בדוד לוי?
כשאנחנו מדברים על הסרט אנחנו בעצם מדברים על שאלת הייצוג המזרחי בפוליטיקה, במיוחד על הייצוג המזרחי בליכוד. לעניין שאלת הייצוג דוד לוי הוא אדם מושלם. הוא יפה, כריזמטי, ונלחם על הדברים הנכונים והצודקים. הוא הצליח. עצם העובדה שפועל בניין הופך להיות שלוש פעמים שר חוץ במדינת ישראל - זה חסר תקדים. גם אם מסתכלים על מזרחים אחרים שהצליחו – רובם מזרחים שהיו די מבוססים. מאיר שטרית, למשל, למד והיה לו תואר. דוד לוי לא למד ולא היה משכיל. אולי זה המקום שבו אני רואה גם את עצמי. המנהיג האמיתי מהפריפריה, שהוא כמוני, משדרות. בילדות הערצתי אותו. לא רק אני, כל הסביבה העריצה אותו.
ובכל זאת, רוב הבדיחות בילדותי היו בדיחות-דוד-לוי, ואנחנו סיפרנו אותן וצחקנו מהן. נראה שהיה שם עוד משהו, יחס קצת יותר מורכב. במובן מסוים אימצנו את הלעג כלפיו.
כן, זה נכון. ואגב, הרבה מאוד בדיחות דוד לוי ייכנסו לסרט. זה בדיוק הקונפליקט המזרחי שלנו - השנאה העצמית הזאת, לעשות צחוק מעצמנו, סרטי הבורקס הידועים לשמצה וכו'. כשמלמדים אותך שאתה גנב, או עבריין או טיפש, מה שנשאר לך זה רק לצחוק על זה. אתה יודע ש׳העולם הזה׳ הוציא חוברת בדיחות על דוד?
מעניין לבדוק מתי החלה מתקפת הבדיחות. זה קרה בדיוק בנקודה בה דוד לוי מחליט שהוא רוצה להיות ראש ממשלה. ברגע שדוד לוי אמר 'אני רוצה להיות ראש ממשלת ישראל, ממשיך דרכו של מנחם בגין', שם קמה המתקפה מכל הקצוות, גם בתקשורת. פתאום כל הדמויות בכל הבדיחות הפכו לדוד לוי. כמו לסמן קו, לומר לו "עד כאן". ראש ממשלה? בל נגזים. לא למדת, לא עשית צבא, היית פועל בניין, אתה לא יכול לנהל. והדרך לעצור את השאיפה הזו שלו הייתה להגחיך אותו, ללעוג לו, לייחס לו טיפשות.
בסרטיך עסקת תמיד בפוליטי, אבל בסרט הזה אתה לראשונה מתעסק בפוליטיקה, ויש הבדל.
נכון. זה גם סרט אחר מבחינתי ברמה המעשית. פעם ראשונה שאני עושה תחקיר של שנים, עם ארכיונים והכל. לקח לי זמן להתאהב בתהליך הזה. הפוליטיקה בסרט הזה מאד "אין יור פייס". האמירות שלי בסרטים הן בדרך כלל יותר ברקע, בסאב-טקסט. כאן זה לפנים. אבל דווקא המחקר והנבירה בארכיונים עשו לי סדר בכל החוויה המזרחית. בחוויה שלי כמזרחי, ובמיקומו של המזרחי בליכוד הקדוש הזה, שאנחנו כל הזמן מדברים עליו בפריפריה.כשזה קרה, פתאום הבנתי שאני מאלץ את עצמי לגעת במקומות שלא הייתי בהם מעולם, ולו רק כדי שאוכל לספר את הסיפור החשוב הזה מתחילתו ועד תקרת הזכוכית. מה שהוביל אותי היה לנסות לראות את העולם כל הזמן דרך העיניים של דוד לוי, לנסות לחוות דרך הארכיונים את החוויה של האיש עצמו.
בלי לעשות ספוילרים, הסרט מתחיל בהודעה על הזכייה של דוד לוי בפרס ישראל, וכבר בסצנה השנייה אתה משמיע אותו אומר 'אני לא רוצה לחזור במנהרת הזמן, אבל הכל היה מותר כדי לעצור אותי, אומרים שבפוליטיקה מותר הכל, אני לא חושב כך'. הסרט מסתיים בדרך דומה מאוד. ברמה המבנית, זה מזכיר סרטים קודמים שלך.
מבנה ספירלי מדבר אליי, כי אני לא מרגיש שאנחנו מתקדמים. הספירליות נמצאת אצלנו בכל מקום, גם בקולנוע, גם בסרט, גם בסיפורים שאני מספר. אנחנו חוזרים כל הזמן אל נקודת ההתחלה, וכך גם אצל דוד לוי. כשאני רואה היום פוליטיקאים של הליכוד, אני מרגיש שאנחנו חוזרים שוב ושוב אל נקודת ההתחלה. לא התקדמנו. להפך. מבחינות מסויימות הלכנו אחורה לתקופה שהתקיימה שנים לפני דוד לוי. כשאנחנו מדברים על שאלת הייצוג, איך הם, האשכנזים, ראו את דוד לוי - זה לא שונה מאיך שהם רואים היום את מירי רגב. בשאלת הייצוג אין שום הבדל, ולכן אנחנו נשארים באותו מקום.
אתה מתכתב הרבה עם התיאוריה שנעלמה בשנים האחרונות ובמובן מסוים זכתה להחייאה בידי אבישי בן חיים. התיאוריה של ׳ישראל השנייה׳. זה מחלחל אפילו לשם הסרט, ׳דוד מלך ישראל השנייה׳. אבל אתה גם בעצם אומר 'אני לא אבישי בן חיים, אני מראה לכם את מקורות השיח הזה'.
מסכים. השיח בתקופה בה דוד לוי ניסה לנפץ תקרות זכוכית דיבר ישראל הראשונה והשנייה, וזה היה נכון להשתמש במושג בסרט, למרות הפחד מתיוג שגוי לאור השיח הציבורי החדש סביב המושג. בלית ברירה הסרט מתכתב עם אבישי בן חיים. כשאתה נובר בארכיונים אתה רואה שהמושג עולה שם כל הזמן, זה לא מושג שלו, לא מושג שהוא המציא. מכיוון ששם הסרט מתכתב עם השיח הציבורי העכשווי שיצר אבישי בן-חיים, פחדתי שזה יפריע לסרט, ולכן התלבטתי האם לקרוא לסרט "דוד מלך ישראל" בלבד או ללכת על "דוד מלך ישראל השנייה".
ולמה "מלך"?
השימוש ב"דוד מלך ישראל" נראה לי נכון גם מכיוון שכל הזמן קראו לו כך וגם בגלל שיש משהו באישיות ובמנהיגות שלו שהוא מאוד תנכ"י. הוא אפילו נולד נימול כמו דוד המלך. בתפיסתי דוד לוי הוא מלך, המלך היחיד, האופציה היחידה לפנות אליה, לדבר איתה, והוא מלך של כלל ישראל. אבל הוספתי לשם הסרט "דוד מלך ישראל השנייה" מכיוון שזה נכון יותר מבחינה סיפורית. אין ספק שיש כאן מלכוד. אני מקווה שהצופה יבין ויראה את ההבדלים בין המושגים דאז לניתוח של היום.
דוד לוי בועידת הליכוד - פריים מתוך הסרט
נתון מעניין שאני לא יודע כמה הצופים יודעים או זוכרים: לוי הוא זה שהצליח להעביר את הסכם השלום עם מצרים בוועידת הליכוד. בגין ביקש ממנו להעביר את ההסכם מכיוון שידע שהוא עצמו לא יצליח.
נכון. פרופ' סמי שלום שטרית מדבר בסרט על כך שאת הדמוקרטיה בליכוד הביאו המזרחים, ובראשם דוד לוי. עד בואו התנועה הייתה מנוהלת כמו מחתרת, בצורה מאוד לא דמוקרטית. לוי גם היה אחד מאדריכלי היציאה מלבנון בתקופת כהונתו של מנחם בגין כראש ממשלה ואריאל שרון כשר ביטחון. דוד לוי היה איש חברתי ואיש של שלום. כשר הבינוי והשיכון הוא טיפל בבעיות הדיור והוביל את פרויקט שיקום שכונות.
לצד זה הוא היה אחראי גם על פיתוח לא מעט התנחלויות.
אני חושב שלדוד לוי לא הייתה באמת אידיאולוגיה של לבוא להתנחל. הוא היה שר שיכון וכשר שיכון הוא קודם כל אימץ את החלטות הממשלה בה היה חבר. הדבר החשוב יותר להגיד פה זה שכשר שיכון הוא בסופו של דבר מצא פתרונות דיור להרבה מאוד מזרחים. רבים מהם עשו שדרוג לדירה ולאיכות חייהם. רבים עזבו בעקבות פעולות שלו את עיירות הפיתוח. מתוך המקום הזה אני חושב שיש לדוד לוי תרומה לכך שהמזרחים הפכו לימנים.
בסרט אתה מראה שדוד לוי היה אדריכל השלום מול המצרים, מאדריכלי היציאה מלבנון במלחמת לבנון הראשונה, הפוליטיקאים המזרחים ודוד לוי בראשם הכניסו את הדמוקרטיה לתנועת הליכוד. יש פה פער בלתי נתפס בין המציאות לבין הדימוי על המציאות ביחס למזרחים בישראל
ההצלחה שלנו מערערת את השליטה של האשכנזים, ומסכנת את הטובין שהם קיבלו בקום המדינה. ההצלחה שלנו תערער על הפריבילגיות שלהם, שהיום נראות מובנות מאליהן. הם יעשו הכל שזה לא יקרה.
הפחד הגדול של האליטה האשכנזית הוא ממנהיג מזרחי שירצה להחזיר את שטחי המדינה שנמצאים בידי הקיבוצים. ממנהיג שיחליט על מס ירושה, המס הכי הגיוני שקיים בכל מקום בעולם המערבי. איך בישראל עד היום אין מס ירושה? מכיוון שזה יפגע בעיקר באוכלוסיה החזקה שהיא ברובה אשכנזית. ההצלחה של המזרחים מערערת את האחיזה שלהם. הרצון שלנו בנתח מהעוגה בא על חשבון העוגה שלהם. על זה הם לא מוכנים לוותר, ולעולם לא יוותרו מרצון. כמו שאמר סעדיה מרציאנו: ׳או שייתנו לנו חלק מהעוגה - או שלא תהיה עוגה בכלל'.
כשצופים בסרט שנשען על ארכיונים, ניתן לראות שלא מעט מזרחים, ובראשם מאיר שטרית, היו נגד דוד לוי ומנעו ממנו להיות ראש המפלגה. זה מחזק את התפיסה שמזרחים הם אלו שמונעים ממזרחים אחרים להתקדם, ובאופן הזה עושים את ה"העבודה השחורה" לאשכנזים. מה אתה חושב על זה ולמה זה קורה?
מאיר שטרית בעצמו אומר שמזרחים לא בוחרים במזרחים מביטול עצמי, שנאה עצמית ומחוסר אמונה ביכולות המנהיגותיות שלהם עצמם. במבט מפוכח לאחור שטרית טוען היום שהוא לא יכול היה לבגוד בשמיר כי היה בן טיפוחיו, אך 'בתוך תוכו קיווה שדוד לוי ייבחר׳ מה שלא קרה בפועל. הוא טוען זאת היום, מכיוון שהוא בעצמו חווה דבר דומה כאשר החליט להתמודד על נשיאות המדינה. מי שהכריעה את הכף הייתה תנועת ש"ס, שהעדיפה את רובי ריבלין על פניו. מצד אחד יש רצון תיאורטי לעזור, ולראות מזרחים מתקדמים לעמדות בכירות, אבל מצד שני יש עדיין פחד ואף רגשי נחיתות כשמגיע הרגע לבחור ולתמוך דה פקטו. בהרבה מובנים בא לי לקחת את כל המזרחים לטיפול. שילמדו לאהוב ולהעריך את עצמם קצת יותר. השנאה והביטול העצמי הם בלתי נתפסים.
צילום: רחמים ישראלי
בהרבה מובנים דוד לוי מזכיר מאוד את עמיר פרץ. פרץ חיפש את הלגיטימציה בתנועה הקיבוצית- בציונות החילונית, כמו שדוד לוי חשב שהוא יוכל להיות ראש ממשלה רק אם יקבל את הלגיטמציה מהציונות הדתית. בסוף דוד לוי לא קיבל את תמיכת הציונות הדתית ועמיר פרץ לא קיבל את תמיכת הקיבוצים.
נכון, אבל אני יכול להבין אותם. כשאתה בתוך המערכת אתה מבין שאם לא תהייה הראש, לא באמת תשנה, תהייה חזק ככל שתהייה. דוד לוי היה האיש הכי חזק במרכז הליכוד. היה לו את הכוח לעשות שינויים משמעותיים והוא לא פחד להתנגח במי שצריך. יחד עם זאת, בסוף, מי שמנהל את המפלגה והמדינה ויכול לעשות שינויים דרמטיים זה ראש הממשלה. דוד לוי ועמיר פרץ הבינו את זה ולכן ניסו לגייס כמה שיותר כוחות לטובתם. לוי את הכוח הפוליטי והאידיאולוגי החזק שנמצא בציונות הדתית, ופרץ את הכח שנמצא בידי הציונות החילונית. ממש כשם שפרץ חשב שכדי להגיע לקודקוד מנהיג צריך נסיון צבאי ובחר במשרד הבטחון, ולוי הבין שהוא צריך להיות שר חוץ כדי לשפר את הייצוגיות של עצמו כדמות בינלאומית.
אפרופו הספירליות של המציאות הפוליטית, את מחנה ׳רק לא ביבי׳ הקים בעצם דוד לוי, בעזרתו של יעקב ברדוגו, שהיום מגן על ביבי בחירוף נפש.
אני בקונפליקט מאוד גדול עם ביבי במישור האישי. המשפחה שלי ביביסטית, האנשים האהובים עליי בעולם מצביעים ביבי והרבה פעמים כשאני לא מצביע לו אני מרגיש כמי שבוגד בעמו ובמשפחתו. יחד עם זאת, אם אני מניח בצד את ביבי הפוליטיקאי, מסתכל על ביבי האדם ומחפש תכונות של ענווה, מוסר, אמינות, אני לא מוצא מזה אצלו כלום. יש כאלו שחושבים שהמטרה מקדשת את האמצעים וכל האמצעים כשרים. לדוד לוי היו קווים אדומים והוא אומר זאת. יש קווים אדומים גם בפוליטיקה. דוגמא קטנה: כשביבי היה ראש ממשלה הוא לא רצה את אריאל שרון כשר. דוד לוי התערב לטובתו של שרון ואיים בפירוק הממשלה. ביבי נכנע ונתן לאריאל שרון משרת שר. לימים, כשאריאל שרון, גם בזכות אותו מהלך, הפך ראש ממשלה, הוא אמר לדוד לוי- מצטער אין לי תפקיד לתת לך.
לסיום, בהרבה מובנים הסרט מראה את דמותו של דוד לוי כפורצת דרך מחד וטראגית מאידך. דוד מלך ישראל הצליח במקרה הטוב להיות מלך ישראל השנייה. בהרבה מובנים, הוא כמו משה ולא כמו דוד. הוא ראה את הארץ המובטחת, משרת ראש הממשלה, אבל לא הגיע אליה. ועד היום אנחנו עדיין לא יודעים אם מישהו מבשרו ודמותו בטווח הנראה לעין יגיע לשם.
אם עוד חמישים איש היו בוחרים בו במרכז הליכוד, דוד לוי היה ראש ממשלה. הוא באמת היה במרחק נגיעה, ואז אולי כל ההיסטוריה של מדינת ישראל הייתה יכולה להיות אחרת. לפחות בעיניי. אישיותו של דוד לוי, כמו גם המקום ממנו בא ובו צמח - אלו חומרים מהם עשוי מנהיג. דוד לוי שידע לדבר עם מנהיגים ערביים בעולם, שידע לכבד את האחר, להיות אמין. דוד לוי שיכול היה להכיל את המורכבויות ולאחד בין השבטים בישראל. ראש ממשלה כזה אולי היה עושה פה מהפכה, ולכן זו כזו טרגדיה, והטרגדיה היא יותר טרגדיה שלנו, הישראלים, ופחות טרגדיה של דוד לוי. מכאן גם הדילמה הגדולה שהייתה לי ביחס לשם הסרט. האם הוא מלך ישראל בכלל או רק של ישראל השנייה. ובסוף הכרעתי, ובקושי רב. חלק נכבד מזה הוא מקומן של הבדיחות והלעג כלפיו, וזו כבר הטרגדיה של כולנו, הישראלים. כל הבדיחות האלו היו למעשה עלינו. הן לא היו על דוד לוי.
רובי אלמליח אמיר בן דוד
על הסרט
רובי אלמליח ("חולה את נתן", "ליגה ג'" ועוד) יצר את "דוד מלך ישראל השנייה" ביחד עם אמיר בן-דוד (מפיק - של יואב לשם, "ביונד פרודקטיב"). הסרט, שפותח את פסטיבל קולנוע דרום ה-21,עוסק בצדדים פחות מוכרים של דוד לוי, ומשרטט מסלול חיים דרכו אפשר להתחיל להבין גם את סיפורה של ישראל על מורכבויותיה ושסעיה. לא חלפו יותר מ-60 שנה מאז ירד העולה הצעיר בעל הבלורית המרשימה מאניית העולים שהשיטה אותו ואת משפחתו מרבאט לישראל, והחל לטפס מהמעברה בבית שאן אל צמרת הפוליטיקה הלאומית. אחרי כעשור וחצי של שתיקה תקשורתית כמעט מוחלטת דוד לוי עורך מול המצלמה את חשבון הנפש של חייו. חשבון נפש של פוליטיקאי ומדינאי, שסיפור חייו הוא במידה רבה הסיפור המשמעותי והמרכזי של מדינת ישראל בעשורים האחרונים.
המונולוג האישי מלווה בחומרי ארכיון ויזואליים נדירים, ובראיונות נוספים עם שותפים לדרך, יריבים פוליטיים ומשקיפים (ביניהם אהוד אולמרט, יעקב ברדוגו, רוני מילוא, דניאל בן סימון, יהודה לנקרי, פיני קבלו ואחרים).
*************************
ד"ר מוטי גיגי הוא סוציולוג ומרצה בכיר במחלקה לתקשורת. באוקטובר 2022 סיים ד"ר גיגי קדנציה של 4 שנים כראש בית הספר לתקשורת במכללה האקדמית ספיר. ד"ר גיגי עוסק ביחסי מרכז פריפריה, תקשורת, השכלה גבוהה ויחסי עיירות פיתוח קיבוצים. לאחרונה כתב מאמר ביחד עם פרופ' ארז צפדיה על פריפריות, שיצא לאור בספר Handbook on Contemporary Israel בעריכת פרופ' דני פילק ופרופ' גיא בן פורת. במרץ 2022 ערך ביחד עם ד"ר סיגל נגר-רון וד"ר תמי רזי ואף כתב בספר "מגוונים את מגדל השן". הוצאת פרדס.