הראיון עם סמדר זמיר, במאית הסרט "על כיסא הבמאי יושבת אישה" נערך בשעת לילה, במחשבה שאז תהיינה פחות הסחות דעת. אז חשבנו. טומי, בנה הטרי של סמדר, שנולד לפני כמה חודשים, על הידיים, נרדם בחיקה של אימו, ודניק בן הארבע מבקש לצפות עוד פעם ב"אוהבים אותך יא חנינה" (שיר וקליפ שיצרו שני בניה של חנה אזולאי הספרי לכבוד יום הולדתה), שיר מתאים מאין כמוהו לבן שאימו יצרה זה עתה סרט על במאיות קולנוע עלילתי בישראל.

על כסא המראיינת – מיכל לביא

---

הסרט שלך טבול בתודעה פוליטית ופמיניסטית. מתי נדבקת בחיידק?

התודעה הפוליטית\פמיניסטית שלי התחילה להתפתח בתחילת שנות ה-20' שלי. חברה מאוד טובה שלי עברה אונס, ואני ליוויתי אותה בהליך המשפטי. זה היה מאוד עצוב לגלות איך המערכת המשפטית מתייחסות לנפגעות מין, ורתחתי מזעם. הפכנו פמיניסטיות ביחד, ויחד בנינו את התודעה הפוליטית שלנו. התחלנו לקרוא טקסטים של סימון דה בובואר, וירגי'ניה וולף, מניפסט החלאה. בד בבד הייתי פעילה גם בפעולות נגד הכיבוש, זה הלך יחד. כשהגעתי לספיר כבר הייתה לי חולצה שחורה עם כיתוב ורוד שאומר "ככה נראית פמיניסטית", חולצה של מרכזי הסיוע. כבר הייתי בעניינים.

הגעת לספיר ומה ראית?

ראיתי המון דשא ירוק, המון חופש, הייתי מאוד מחוברת לראש בית הספר אבנר פיינגלרנט, וכבר בשנה ב' הייתי עוזרת ההוראה שלו. הרגשתי שאני יכולה לעשות מה שאני רוצה. שיש לי המון המון חופש גם בכתיבה האקדמית וגם ביצירה. יכולתי להיות מי שאני. מאוד קיבלו את זה באהבה, את הזעם שלי. את האג'נדה שלי. למשל אחרי ביקור בפסטיבל לסרטי נשים ברחובות, החלטתי שמעכשיו אכתוב עבודות רק על סרטי נשים. ביקשתי זאת באופן רשמי מאבנר, וזה מה שעשיתי, כתבתי בקורסים על במאיות. אנחנו מדברות על 2005. אין באמת עדיין אינטרנט, אין מספיק חומר בספריה. נסעתי לסינמטק תל אביב, וגם שם לא ממש היה הרבה, בטח לא בעברית, אבל היה משהו. הייתה קצת כתיבה באנגלית, ואני שוברת שיניים וככה אני לומדת על במאיות. בבית הספר מאד פירגנו לזה.
אבל לצד הטוב הזה היה גם חוסר ענק. בעיקר בהיבט הפרקטי. בתיאוריה הייתה לי יעל מונק, עוגן מאוד חשוב בחיי. יעל זיהתה עוד בשלב התסריט שאני יוצרת קולנוע פמיניסטי. היא גילתה לי שיש דבר כזה, שיש לו כללים, ושזה בדיוק מה שאני עושה. הייתי באה אליה לתל אביב, שתינו היינו מעשנות ושותות קפה, כמו פרנקופיליות טובות, ומדברות קולנוע. וזה היה כל כך משמעותי עבורי. אבל ברמה של יצירה קולנועית הייתי מאוד אבודה. סרט הגמר שלי "בין השורות" הוא מיוזיקל קרוס ז'אנר על פגיעה מינית ואני בפירוש חושבת שאם הייתה לי חונכת כמו קרן ידעיה, מיכל אביעד, רונית אלקבץ,  יוצרות עם תודעה פמיניסטית - הוא היה מדויק יותר ונוסק למקומות גבוהים יותר. אבל ממש לא היה לי מענה בפרקטיקה. הייתה המון תמיכה, בעיקר מצד אורי סיון שמאוד שמר עליי וגם חנך אותי בהתנדבות ובנדיבות, זה כן, אבל לא הייתה מי שתראה לי את הדרך. אשה. זה היה מאוד חסר.

את מסיימת את התואר בקולנוע ספיר וממשיכה לתואר שני במגדר

כן, כבר תוך כדי התואר הראשון גיליתי במאיות ורציתי להבין מה קורה כאן בבית, בישראל. חשבתי לכתוב דוקטורט על במאיות קולנוע עלילתי. היו אז 7% במאיות קולנוע עלילתי וזה הטריף אותי. עניין אותי לחקור איך זה קורה. כשהגעתי ללמוד מגדר בבר אילן, למדה איתי באותו מחזור לא אחרת מאשר ענת שפרלינג, מייסדת הפסטיבל הבינלאומי לסרטי נשים ברחובות. שנה לפני כן סרט הגמר שלי הוקרן בפסטיבל. ענת זכרה אותי ונוצר קשר עמוק. בשנה השנייה ללימודים היא אמרה לי "על מי את עובדת שאת רוצה לעשות דוקטורט? תעשי סרט". אמרתי "את צודקת", סיימתי את התואר השני והתחלתי לעבוד על הסרט, זה היה ב -2012.  

סרט שהעבודה עליו נמשכה שנים. מה הניע אותך? איך מצאת את הכוח להמשיך למרות המורכבות שפגשת בדרך?

תשוקה, תמיכה מהבית ומזל גדול לפגוש את האנשים הנכונים לאורך הדרך. הצלחתי לעשות את הסרט בלי גרוש כמעט, אבל לא הייתי מצליחה לעשות את זה בלי אלעד פלג וחגי ארד מדרומהפקות, שהם פשוט אנשי מקצוע מבריקים ויצירתיים וגם חברים טובים, בן הזוג שלי שתמך בלי סוף, אמא שלי שגיבתה ועודדה ונוי ברק הגאונה, העורכת של הסרט, רן אביעד ועדי מוזס שצילמו, לילי יודינסקי שעשתה את התחקיר הוויזואלי במקצועיות מושלמת, איתן מור שעשה את האפטר בכישרון ענק, נגה רותם שעשתה את המוזיקה הנפלאה וחיה בכלל בלונדון. מערך שלם של א.נשים שלקחו חלק והסכימו לעבוד בתנאים הלא פשוטים של יצירה עצמאית.

ספרי קצת על איך הפרויקט התפתח

ב-2012 כשרק יצאתי לדרך ובעקבות התייעצות עם אבנר, החלטתי שארחיב את הסרט לסדרה של ארבעה פרקים, כשכל פרק יתמקד בעשור ויספר על נשים בסצנה של הקולנוע בישראל – מאפרות, מלבישות, עורכות, שחקניות. לא רק במאיות, כמו שחשבתי בהקשר של סרט בודד. הנחתי שזה קצת יומרני לביים סדרה מיד אחרי סרט גמר וחברתי לרחל לאה ג'ונס שתביים. אני הייתי אמורה להיות יוצרת הסדרה ועורכת התוכן. עזבתי את דרומהפקות כי חשבתי שנכון שאישה תפיק את זה ופניתי ליעל אבקסיס כמפיקה, אבל במשך שנתיים אף אחד לא רצה לתת לזה כסף. יעל בינתיים החליטה לסגור את חברת ההפקה, ורייצ'ל גם החליטה לפרוש מהפרויקט וייעצה לי ליצור משהו אחר ולחזור לסיפור הזה עוד כמה שנים, כשהקרקע תהיה בשלה.

יש לך הסבר לחוסר התמיכה?

זה נמשך ככה לכל אורך הדרך. זה פרויקט NO BUDGET, לא LOW, NO! אני לא מצליחה להבין את זה. אפילו כשחברתי לשתי יוצרות מובילות, שהיית מצפה שיהיה קל יחסית לגייס כסף לפרויקט בו הן מעורבות, לא הצלחנו. חשבנו שיריבו עלינו. מי לא ייתן לפרויקט כזה כסף?  

ומה את עושה אחרי שהן פורשות?

אני מבינה שאני צריכה לעשות את זה באופן עצמאי. מבחינתי לא הייתה שאלה אם להמשיך. החלטתי לחזור לרעיון המקורי ולהתמקד בסרט שעוסק רק בבמאיות. חזרתי לדרומהפקות, שקיבלו אותי באהבה. גיבשתי את הקונספט של המבע, ויצאנו לצילומים, ככה, בלי כסף. עם הראיונות הראשונים שצולמו עם קרן ידעיה, הגר בן אשר, לי גילת ורוני קידר, הגשנו בקשות לפיתוח, ואכן המענק הראשון שקיבלנו היה "יוצר ויצירה" במסגרת פסטיבל קולנוע דרום 2015. עם הכסף יצאנו לעוד סבב צילומים, והתגלגלנו מפיתוח לפיתוח, אבל לא הצלחנו לגייס כסף להפקה. רק לאחרונה קיבלנו תקציב השלמה מקרן רבינוביץ שאפשר לנו לכסות את הגרעון ולהיכנס אליו מחדש.

איך עושים את זה?

כל הצוות עבד בדיפר שזה מופרע לגמרי, במיוחד כשזה הגיע לעריכה שנמשכה למעלה משנתיים. אני ונוי ברק, העורכת של הסרט, מצאנו נוסחה: ערכנו פעם בשבוע, בימי שני, מהבוקר עד שהיא הוציאה את הילדה מהגן ועוד פעם בחודש בסופ"ש וגם בחגים. הפכנו משפחה. אני קוראת לה "צמודה". היא הצמודה שלי. זה הסרט שלנו, של כל אנשי ונשות הצוות. כולנו עבדנו בתנאים "קוקואים" לגמרי: במיוחד אלעד, חגי ונוי. שגעת. כולם באמת נתנו את הנשמה, וזה די נס שהדבר הזה קרה. אפילו היה לי מזל שמוטי רסקין, שכן שלי, עובד בירושלים. הייתי נוסעת איתו והוא היה מוריד אותי אצל נוי ואוסף אותי ממנה בסוף היום. כל מיני דברים כאלה נדירים שקרו ואפשרו לסרט הזה לצאת לעולם נגד כל הסיכויים. והנה - חמש שנים אחרי המענק בפסטיבל קולנוע דרום, אקרין את הסרט בפסטיבל. זו סגירת מעגל מרגשת.

עוד נחזור לסרט ונסגור את המעגל. אבל בואי נלך רגע אחורה. איך ילדה כמוך שגדלה הרחק ממרכז התעשיה  מפתחת תשוקה כזו לקולנוע?

נולדתי בימית, גרתי עד גיל 10 בבאר שבע ואז עברנו לערד. מבחינתי גדלתי והתעצבתי בערד, שבשנים האלה, בשנות ה-90 הייתה עיר מאוד מטופחת ומאוד מעניינת במרקם החברתי שלה. בדומה להוריי, התגוררו בה הרבה זוגות מעורבים, אשכנזים ומזרחים, כולנו למדנו באותו בית ספר, ונוצרו מפגשים בין מעמדיים. בזמנו, לא היו באמת שכונות מצוקה בערד. עבורי זה היה קריטי כי הוריי עברו פשיטת רגל, וערד שמרה עלי במובן הזה. אם היינו נשארים בבאר שבע היינו מגיעים לשכונות די קשות וזה בטח היה משפיע עליי. בערד היו לי יותר אפשרויות. כבר בגיל 10 הצטרפתי לתיאטרון קהילתי, שאחד מבוגריו הוא יעקב זדה דניאל. היינו מאוד מושקעים ורציניים ואהבנו את מה שאנחנו עושים. זה היה ממש תיאטרון מקצועי. את כל הבסיס שלי קיבלתי שם. זו הייתה חממה נפלאה ומבורכת.

מתי הרגשת שאת רוצה לספר סיפור תיאטרלי או קולנועי?

מיד אחרי הצבא עברתי לתל אביב. אני תמיד אומרת שמהחלון של חדר ילדותי ונעוריי השתקף הכביש שיוצא החוצה מערד. מאוד בער בי לצאת החוצה. לגדול. גרתי בשנקין ושתיתי בקפה תמר (לא באמת שתיתי שם) והתחלתי לעבוד בטלוויזיה כמתאמת הפקה. מהר מאוד הבנתי שזה הדבר. אחת התוכניות בהן עבדתי הייתה של דודו ארז, שקרא טקסטים שכתבתי, והוא אמר לי שאני חייבת ללמוד קולנוע. זה בעצם סגר את ההתלבטות בין קולנוע לתיאטרון. כשניגשתי לבחירת בית הספר, היה לי ברור שמבחינה כלכלית אני לא יכולה ללמוד בבתי הספר הפרטיים כמנשר וסם שפיגל, וגם אמרו לי שבשפיגל לא יאהבו את התודעה  הפמיניסטית שלי. אני לא יודעת אם זה נכון, זה מה שאמרו. באוניברסיטת תל אביב על אף השכר האוניברסיטאי היה לי ברור שלא אצליח לעמוד בהוצאות המחייה. במאית דוקומנטרית שפגשתי ייעצה לי ללכת ללמוד בספיר. היא אמרה לי ששם תהיה לי אפשרות ללמוד בשקט, ששם נותנים ציוד בלי הגבלה. זה היה יותר פרקטי מרומנטי. בהמשך הבנתי שהגעתי לחממה נוספת, מקום שמאפשר לי להתפתח ולא להיות עסוקה בהישרדות כלכלית.

בחזרה לסרט והבחירות האסתטיות שלו. האם היה לך ברור שכך תצלמי את הסרט?

לפני כמה שנים ראיתי סרט שמשלב את העבודות המוקדמות של דיוויד לינץ' עם ראיון ארוך איתו בו הוא מספר עליהן. הוא היה מצולם בתקריב עם רקע שחור מאחוריו ומיקרופון רדיו כזה. הסתכלתי על זה ואמרתי ווואו. איזה יפה הוא. לא בקטע של חתיך. הוא גם חתיך. אבל זה לא זה. פשוט הוא היה כל כך מרשים. וזוהר. כשהחלטתי לצאת לראיונות ידעתי שזה יהיה הרפרנס שלי. רקע שחור וצילום תקריב. לא רציתי להציב אותן בתפאורה המוכרת עם עציץ וארון ספרים. רציתי להציב אותן בפריים שלא יאפשר להוריד מהן את העיניים. הנחתי אותן להגיע לראיון כמו שהן יוצאות מהבית. זו הייתה ההחלטה. שיהיו טבעיות. רק עם טאצ' אפים. כמו שגברים מצטלמים. היו כמה שביקשו מאפרת על הסט, אבל הרוב לא. במהלך העבודה על הסרט הראנו קאטים לאנשים שאינם מתחום הקולנוע ואחת התגובות הזכורות לי ביותר היא של מישהי שנחרדה שהן לא מאופרות. היה לה מאוד קשה לראות אותן ככה. תגובה אחרת של גבר דווקא הייתה שבחיים הוא לא ראה כל כך הרבה קלוז אפים של נשים. הוא אמר לי שקלוז אפים של נשים הם בדרך כלל של איברי המין שלהם. ופה אני מראה פנים של נשים בתקריב, אחת אחרי השנייה. בשבילי הצילום האחיד הזה הוא משהו לשאת אליו מבט. לרצות להידמות לו. מודל. כמו שדיוויד לינץ' היה מודל בשבילי, רציתי שכל אחת מהבמאיות תהיה מודל.

המודל שכמהת אליו ולא היה לך. האם מצאת אותו אצלן?

באיזשהו רגע הבנתי שכל אחת מהן היא מודל בשבילי. כולן מאוד מרשימות, חכמות, ביקורתיות, חריפות... יש להן מה לומר. זו הייתה זכות אדירה להלך ביניהן ולגלות את עצמי בתוכן. בעצם מצאתי הרבה מודלים. ואני חושבת שזה בדיוק העניין. לא שיהיה מודל אחד, אלא הרבה. ככל שיש לך מודלים יש לך יותר אפשרויות. ואני חושבת שבגלל זה המשכתי לראיין עוד ועוד. 24 מרואיינות זה לא היקף של סרט. וכבר מהתחלה היה לי ברור אינטואיטיבית שאני צריכה לראיין הרבה במאיות. וגם היה לי ברור שבגלל שהן סטורי טלריות אז כל אחת תיתן מונולוג.

אני מעריכה שריבוי הראיונות הקשה על יצירת המבנה של הסרט.

אוהו. זה מאוד סיבך אותנו. בעיקר כי לא היה לנו רפרנס. בסרט טוקינג הדס קונבנציונלי יש חצי ופחות מכמות הדוברות שהייתה לי... התחלנו לחתוך את הסיפורים המרכזיים של כל אחת מן הבמאיות כדי לייצר מונולוגים. יצרנו "טיים ליין" של כל הסיפורים וביקשנו להביא מכל אחת את הרגע הכי חשוף שלה בראיון, המקום בו היא הפתיעה את עצמה. כשצפינו ברצף הרגשנו שאי אפשר לעמוד בזה, והתחלנו לחפש איך אפשר לייצר פרקים ביניהן. עשינו המון ניסיונות, באיזשהו שלב איתמר אלקלעי נכנס לתמונה כעורך תסריט. הייתה לנו גרסה שבין המונולוגים של הבמאיות היו חתיכות מתוך הסרט של אלידע גרא "לפני מחר" (1969). ידענו שאחרי כל כמה מונולוגים צריך אוויר. אבל זה לא עבד רק עם הסרט של אלידע. בעקבות העבודה עם איתמר יצאתי לאסוף חומרים וויזואליים נוספים של אלידע גרא. המשפחה שלה הייתה כל כך נדיבה איתי. אין לי מילים. מתוך החומרים התחיל להתגבש הסיפור של אלידע ובשלב מסוים לילי יודנסקי התחקירנית הוויזואלית המחוננת הצטרפה אליי והביאה חומרים מדהימים. ואז חילקנו את הסיפור של אלידע לפרקים והנחנו אותם בין המונולוגים וזה גם לא עבד. כמעט התייאשתי וברגע האחרון הצעתי שהחלק של אלידע יהיה פרולוג, ובין המונולוגים נשלב קטעים מתוך הסרטים של הבמאיות. וזה עבד. נוי ואני היינו עם דמעות בעיניים. זו הייתה עבודת נמלים.

את מגדירה את הסרט כיצירה פמינסטית, מה הופך אותו לכזה?

היה חשוב לי לייצר סרט שגם בפואטיקה וגם בתמטיקה שלו מביא את המבט הפמיניסטי אל תולדות הקולנוע המקומי. ברמה התמטית - קודם כל הבחירה בריבוי הגיבורות ובהמשך ישיר, אם אנחנו רגילות שבמרכז יצירה על קולנוע יעמדו הסרטים, לי היה חשוב להעמיד את החוויה של היוצרות. זו זווית סוציולוגית שבוחנת את התנאים ליצירת היצירה ולאו דווקא את היצירה. ברמה הפואטית – זה בא לידי ביטוי בבחירה של הפריימינג הקבוע והיחיד על רקע שחור, בזה שהגיבורות לא מאופרות ובמבנה שמורכב משלושה חלקים שיחד מתחברים לכדי היאסטוריה, שלא מתיימרת להיות נרטיב על, אלא בדיוק ההפך. ההיאסטוריה היא מראש לא אחידה, לא ליניארית. היא אסוציאטיבית, רפטטיבית, מלאה בסתירות, מאוד אישית ולכן גם סופר פוליטית.

זהו, הגעת לקו הגמר. טיפ ליוצרות ויוצרים בתחילת הדרך?

תמשיכו ללכת עם הפרויקט שלכם.ן, גם אם אף אחד לא מאמין בו, גם אם חוטפים המון סטירות. עכשיו פני לפרויקט הבא, דווקא בגלל המסע הזה. אני אומרת – אההה, קטן עלי. ואפשר לעשות את זה. גם מערד, עם שני ילדים קטנים, בלי איזה גב כלכלי, בזמן שאת צריכה להתפרנס. אפשר לעשות את זה. כל מה שצריך זה לפגוש את הא.נשים הנכונות והנכונים שילוו אותך ויעשו את המסע המשוגע הזה יחד איתך, ולרצות את זה מאוד.

 

---

סמדר זמיר היא במאית, אקטיביסטית ומרצה לקולנוע ומגדר. זמיר היא בעלת תואר ראשון מטעם החוג לקולנוע במכללה האקדמית ספיר ותואר שני במגדר מטעם אוניברסיטת בר אילן. את שני המסלולים סיימה בהצטיינות. סרטה הקצר בין השורות (2010) זכה במענק לתסריט מצטיין מטעם קרן גולדפרב ולהשקעת קרן גשר וקרן סנונית של הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו. הסרט שודר בערוץ 2 והשתתף בפסטיבלי קולנוע בארץ ובעולם.
זמיר מרצה על קולנוע ומגדר באוניברסיטת בן גוריון ובמכללה האקדמית ספיר; מעבירה השתלמויות למורות ומורים דרך היחידה למגזר ושוויון בין המינים במשרד החינוך וכן מרצה במגוון ארגונים וגופים במגזר הפרטי; פעילה וממקימות "פורום הקולנועניות ויוצרות הטלוויזיה בישראל" הפועל לקידום נשים בתעשיית הקולנוע והטלוויזיה; משנת 2016 יוזמת ואוצרת את מסגרת פוקוס נשים בפסטיבל קולנוע דרום; מפרסמת מאמרים ב"הארץ", ב"מערבון", ב"תקריב", ב"און לייף" ב"מחברות קולנוע דרום" ועוד; מסה פרי עטה ראתה אור באונתולוגיה "בגוף ראשון" (בעריכת שלומית ליר,הוצאת פרדס, 2015). מסה נוספת פורסמה בספר "תמונת מחזור – עיונים בשיח הווסת בישראל" (בעריכת ענבל אסתר סיקורל ונוספות, הוצאת המכללה האקדמית ספיר, 2017); זמיר מנהלת את הבלוג גרסת הבמאית http://www.smadarzamir.com/.
על כסא הבמאי יושבת אישה, הוא סרט הביכורים שלה.