הכח העצום שיש למוזיקה עלינו, הצופים, מכריח את אנשי הפסקול להשתמש בה בזהירות רבה. המלחין ישי אדר פורש כאן כמה מהאסטרטגיות בהן הוא נוקט כשהוא עוטף בצלילים סצינות נפיצות במיוחד, וזאת כהקדמה להשקת פרוייקט "תזמורת האסונות", במסגרתו כתבו בהנחייתו תלמידי מסלול פסקול מוזיקה תזמורתית לסצינות כמו שקיעת קרחונים, או נפילת התאומים. ירין מזרחי, סטודנט שנה ג' במסלול פסקול, הוא אחד המלחינים שהשתתפו בפרוייקט, שיפתח את הפסטיבל. הוא מתאר כאן בטקסט נוסף את תהליך הלחנת המוזיקה לסרטון שהנציח את אסון הצ'אלנג'ר.
 


ישי אדר:
הלחנה של מוזיקה לתוכן דוקומנטרי היא משימה מורכבת, המעלה סוגיות אתיות רבות. מוזיקה יודעת לייצר משמעות יש מאין ולעצב נקודת מבט באופן מניפולטיבי. זו בדיוק הסיבה בגללה במאים ומוזיקאים מחזיקים בגישות שונות כלפי אופן הטיפול הצלילי בתיעוד מצולם. מטהרנות יבשה שאינה משתמשת במוזיקה כלל, ועד לסדרות כמו  "Explained  " של נטפליקס,   שמכוסות במוזיקה מקיר לקיר. השאלה האתית מתחזקת כאשר אנו המלחינים מתבקשים לכתוב מוזיקה לאירוע טראומתי מוכר ובעל משמעות רגשית עמוקה – AKA  אסון.  מוזיקה מניפולטיבית מטבעה, ולכן קשה עד כמעט בלתי אפשרי לצאת "נקי" או מדויק מהמשימה. הכל תלוי כמובן בעיני המתבונן/מאזין. 
מדד הרגישות כלפי המניפולציה המוזיקלית הוא קודם כל פונקציה של זמן. אם האירוע טרי, הוא עדיין טעון ואולי לא "בשל " לטיפול מוזיקלי. כרגע לדוגמה, האסון בביירות טרי מדי. פונקציה נוספת במדד הרגישות היא השייכות. אסון נמל ביירות שייך (לפחות עכשיו, אולי בעוד שנים הוא יקבל פרספקטיבה אחרת) רק לעם הלבנוני ולכן טיפול מוזיקלי של מוזיקאי ישראלי באירוע עשוי להתקבל רע. הקורונה לעומת זאת, כל כך אוניברסלית (ולא כולם מסכימים שמדובר בכלל ב"אסון") ולכן כבר כעת הווירוס הוא נחלת הכלל. הפוטנציאל המוזיקלי הפוגעני היחידי שאני יכול לחשוב עליו בהקשר העכשווי הוא שטראמפ עצמו יפיק סרטון הסבר מזרה אימה על הסיבות לפריצת המגיפה עם מוזיקה סינית ברקע ("הוירוס הסיני"). במובן הזה צרת רבים היא בהחלט נחמה. 
כאשר הלחנתי את הסדרה "הנערים" שרק "מבוססת על אירועים אמיתיים" ואינה באמת דוקומנטרית, נזהרתי בכל תו והקפדתי על קו לא מניפולטיבי של מוזיקה. אי שימוש במנגינות מרגשות. הסדרה עוסקת באירועים טריים שמבחינת המעורבים בהם הם התרחשו אתמול. השפעתה החברתית פוליטית עדיין טרייה ורגישה ביותר. 
בפרויקט תזמורת האסונות (אותו יזמנו, חשוב לציין, בסוף 2019, הרבה לפני פרוץ הקורונה 😊) בחרנו לעסוק באסונות אוניברסליים ותיקים יחסית,  כדי שהטיפול בהם יהיה נוח נטול הקשרים חדשותיים נפיצים. תלמידי מסלול פסקול בחרו באסונות אייקוניים שכל אחד מהם מאפשר התייחסות מניפולטיבית שאינה דורכת על יבלות טריות. בהר געש שמתפרץ הטבע אשם, בקרחון הנמס כולנו אשמים, ההתרסקות של הצ'לנגר קרתה מזמן ואירוע 9/11 הוא כל כך גדול ואייקוני שהפך לסמל התרבותי של המאה ה-21 כמעט ב-יום למחרת


ירין מזרחי:

ב - 1986 אירע אסון מעבורת החלל ״צ׳לנג׳ר״. 73 שניות לאחר שהמריאה, המעבורת התפוצצה ואיתה נספו שבעה אסטרונאוטים, הכל בשידור ישיר, לעיני קהל שרובו משפחות האסטרונאוטים שנהרגו.

את הסרטון המתעד את הדברים, ואשר מתעכב על פני הצופים ההמומים, הלחנתי בווריאציה פשוטה יותר לפני שנה וחצי - לצורך תרגיל הלחנה לתמונה שעוסק ב״עצב עמוק״ במסגרת קורס שנה א' של מסלול פסקול ״סודות המנגינות הקולנועיות״ בהנחיית יונתן בר-גיורא.

דבר ראשון שעשיתי היה לנסות ולמפות את האלמנטים בסרטון. כיוון שהכל הרגיש לי שם סופר-אמריקאי. הרעיון הראשון היה לכתוב מעין שיר גוספל/קאנטרי, זה היה משהו בסגנון ״Oh lord. please keep the faith in me", למרות שמהר מאוד ירדתי מהרעיון, ולא הקלטתי אפילו סקיצה שלו - אני עדיין יכול לזמזם אותו. במקומו בחרתי לשתול אלמנטים של גוספל וקאנטרי בעיבוד המקורי של התרגיל.

יש שיר שאני מאוד אוהב של סטיבן ווילסון : 

 

 

 

 

 

 

 

עם מהלך אקורדים שפעם מסתיים במינור ופעם במז׳ור. רציתי לקחת את האלמנט הזה וליצור איתו מלודיה פשוטה שצונחת למטה מידי פעם (זו אחת מהנחיות התרגיל).
המטרה שלי הייתה לעקוב אחרי תגובות הקהל. כשהחללית מתפוצצת, חלקו מוחא כפיים וחלקו נשאר המום, בחרתי להתחיל בצלילים שמעבירים מן תחושת ״לימבו״ שכזו, לא שם ולא פה. אבל כעבור שניות ארוכות העצב מחלחל והופך להיות כביר. תחושת הלימבו הופכת להלם של אבל. המוזיקה בשלב זה מתרחקת מעיניי הקהל כמו זום אאוט של מצלמה, והופכת לעצב יותר קולקטיבי.
הלחנה של סצנה כזו שונה מאוד מהלחנה של סצנה רגילה. אנחנו, הצופים בקטע ממרחק השנים, כבר יודעים מה הולך לקרות, זה מרגיש כמעט ״טאבו״ שכזה, להלחין כזה תיעוד נדיר, אשר מנציח רגעים מאד אינטימיים של כאב אישי עמוק, בטרם הפך להיסטוריה טראגית.
ואכן, הקרנת התרגיל עוררה דיון ארוך בקרב המרצים ב״יום ההגשות״ של המסלול שלנו, בעיקר סביב סוגיות מוסריות. התגובות והתובנות שאספתי ביום הזה תרמו לי מאד כשניגשתי לעבוד על הגרסה התזמורתית של אותו סרטון, במסגרת פרויקט ״תזמורת האסונות״.

(תרגיל ההלחנה המקורי של ירין לאסון הצ'אלנג'ר)

במסגרת העיבוד החדש לתזמורת, כתבתי חלק ב׳ לרעיון המוזיקלי המקורי, ו״הלהקה״ והכלי מיתר הממוחשבים שהיו לי, הפכו להיות תזמורת קאמרית שלרגעים כמעט ונשמעת כמו תזמורת סימפונית. במסגרת התזמור (האדפטציה לתזמורת) ניסיתי להתקרב לקלישאות אמריקאיות אחרות, ולדמות את המוזיקה קצת למקום שהוא אולי יותר חללי, כאילו שפילברג או ג׳ורג׳ לוקאס הם הבמאים שלי. 
מאחורי התזמורת השארתי שאריות אלמנטים שהיו קיימים בתרגיל המקורי, כמו פסנתר, גיטרה ותופים ואפילו קצת מקהלה בסוף.
זו הייתה חוויה מדהימה, להיכנס לחדר ההקלטות באולפן של שטריקר ולשמוע את התזמורת הקאמרית הקיבוצית נתניה בניצוחו של מנחה הפרויקט, שמואל אלבז, מנגנת את היצירה שלך, זו שאתה סוחב ומכיר כבר זמן מה בתור תזמורת ממוחשבת. פתאום הכל נשמע בהיר ורווי ומלא גידים. כמו בסרטונים הוויראליים בהם מביאים משקפיים מיוחדים לאנשים עיוורי צבעים בכדי שיראו איך העולם נראה בצבעים, פתאום אתה חווה את העולם אחרת. התוצאה הסופית תוקרן בערב הפתיחה של הפסטיבל. 

(תזמורת נתניה הקאמרית הקיבוצית בניצוחו של שמואל אלבז מנגנת את הסקור התזמורתי של ירין לאותו סרטון)


ישי אדר

ישי אדר

ראש מסלול פסקול בבית הספר לאמנויות הקול והמסך במכללת ספיר
האתר של ישי

ישי בוויקיפדיה

 

 


ירין מזרחי

ירון מזרחי

בן 27, גר בחולון. מפיק ואמן מוזיקה, מתחיל שנה ג׳ בעיצוב והלחנת פסקול. בוגר מסלול EMP, המסלול המקיף למוזיקה אלקטרונית במכללת  BPM