לאחרונה נפתחה התערוכה "נאופיטים", של בית הספר לאמנות בספיר - תערוכת צילום זוגית באוצרות הצלמת-אמנית רונה יפמן, של עדן זורניצר ואפרים ווסה.
עקב המצב, פונתה הגלריה והתערוכה מתארחת בבית האמנים בתל אביב.
ב"נאופיטים" מציגים הצלמים-אמנים חלקים מגופי עבודה אישיים, עכשוויים ואמיצים.
אפרים ווסה, נולד ב-1986 ,בקרית ים, ישראל, הוא בן להורים שעלו מאתיופיה בשנות ה 80 ,אשר חוו טרגדיה במסעם לארץ. ווסה הוא בוגר המחלקה לצילום, מכללת מנשר לאמנות. 2020 היום, חי ועובד בתל אביב. בסדרה המוצגת, ווסה מבטא דרך צילומים עצמיים, עבודה עם עור, אור ואריגות דיגיטליות, דיסמורפיה שהוא חווה מגיל צעיר. הוא כותב: ״הפחד להראות את הגוף שלי, שם אותי במקום שתמיד עסק בהסתרה. ההתייחסות לגוף שלי כמרחב יצירה, נותנת לי את החופש להכיר מחדש את עצמי ואת הגוף שלי, אני משתמש בדיסמורפיה שלי כעוגן לביטוי הרגש שלי, אם זה דברים שחוויתי בעבר או דברים שאני חווה כרגע.״
עדן זורניצר, (היא/הוא/הם) נולד.ה ב-1995 ,בירושלים, חי.ה ועובד.ת בתל אביב. בוגר.ת המחלקה לצילום, בצלאל - אקדמיה לאמנות ועיצוב ירושלים, 2022. בתערוכה זו מציג.ה עדן פרויקט מתמשך העוסק במעברים מגדריים ולימינאליות, מפרספקטיבה אישית, עכשווית ומקומית. הדיוקנאות של עדן, מתמקדים בא.נשים המתועדים על ידיו.ה בעזרת מצלמה בפורמט גדול, הדגש של עדן הוא חיבור שותפים למסע של שחרור הכבלים החברתיים של המגדר, מעבריות והמצאה מחדש. בנוסף, מוצגים בסדרה דימויים מופשטים שנעשו בתהליך אנלוגי במעבדה, דרך הנחת נוזל של הורמון הטסטוסטרון על גבי נייר צילום שנחשף לאור בתהליך הפיתוח.
נקודת ההשקה בין גופי העבודות של עדן ואפי, היא במיוחד הגוף, המבטא את מרחבי היצירה ובוחן את הזהות, מנקודת מוצא ביוגרפית, אישית ואינטימית, אך מעורבת עם מודעות חברתית ופוליטית גבוהה. וכמו כן, אני מוצאת את החיבור בין גופי העבודות בדיסוננס בין המקומיות הקיימת בנושאים ובמקום שצולמו, לבין תחושה פנימית שעולה מהן של אי שייכות, תלישות, בידוד, וחיפוש אחר אפשרות אחרת לחופש, מרפא והכרה. נקודת ההשקה נוספת בין הפרויקטים והאמנים עדן ואפי, היא דווקא השונות הקיצונית המאפשרת מפגש ודיאלוג אישי, אמנותי מרגש ביניהם ובין החלל עצמו.
מידע נוסף שיכול לעניין אותך
HR Lab: מעצבים מחדש את עולם ניהול משאבי האנוש בעידן ה-AI
