מה טוב, מה יפה

ראיון עם הבמאי רובי אלמליח לרגל הקרנת סרטו החדש "איש וכינור" על להקת שפתיים. על בית, יצירה והחיפוש התמידי אחר מה טוב, מה יפה.

רובי, ברכות על הסרט החדש ״איש וכינור״, הסרט השלישי שיצרת בשנתיים האחרונות. הוא יוקרן אצלנו בהקרנת בכורה ואתה עורך אותו עד הרגע האחרון. מה אתה יכול לשתף מהתהליך?
הייתי סבל של להקת שפתיים כשהייתי נער בן 16, הולך איתם לאירועים. התלבטתי האם אני המספר של הסיפור הזה? כמה אני בפנים? בהתחלה, הייתה לי מחשבה לעשות סדרה על המוזיקאים של שדרות ולתת לזה איזשהו ערך, עם איזו תזה. בסוף החלטתי להתמקד בלהקת שפתיים כי היא בעצם מגלמת בתוכה את הכל: גם את החלום, גם את שברו, הם הראשונים שפרצו את תקרת הזכוכית, מספרים את הסיפור של שדרות בצורה הכי מובהקת. החלטתי לספר את זה כסיפור הרואי של להקה שעשתה איזושהי מהפכה. התחלתי לתעד אותם בגלל האיחוד המתוכנן שלהם, שאותו הם לא הצליחו בסוף לשרוד. הסרט מראה את הדרך של הלהקה עד להווה.

במידה מסוימת, למרות ההצלחה האדירה שלהם, ניכרת עדיין תחושת כישלון שמרחפת באוויר.
אני חושב שההישארות של הלהקה בפריפריה, אותה הפריפריה שמשכה אותם אליה מהסיבות שלה והם שנשארו מהסיבות שלהם, החיבור הזה שלהם לפריפריה לא נתן לחיים (אוליאל) את עליית המדרגה הזאת, גם בקריירה האישית שלו. חיים בעצם כן משלם מחיר על ההישארות בפריפריה. הוא מבין שאם היה עוזב, אולי הוא היה היום במקום אחר.

נראה לי שזה דיון שאתה כל הזמן מקיים עם עצמך, וגם זה דיון שנמצא תמיד ביצירות שלך.
לגמרי, מושג ההצלחה, כל הזמן השאלה, שאני לפחות שואל את עצמי היא: האם זה שעזבתי את שדרות ויש לי קריירה מצליחה זה אומר שהצלחתי בחיים? או נגיד אבי פרץ, חבר שלי משדרות שנשאר שם, האם הוא הצליח בזה שהוא נשאר? שיש לו קהילה גדולה של חברים, לאשתו יש קהילה, משפחה, כולם אצל כולם. מי הצליח? אני, אין לי קהילה או חברים שגרים קרוב. הוא בכל ערב בחפלה עם חברים. האם לצאת מהפריפריה זה להצליח? האם זה כישלון לצאת ממנה? ההנחה שלנו כחברה זה שמי שנשאר בפריפריה לא התפתח, הוא נתקע. אין לי ספק שהאלמנט של לעבור ולחיות את החיים בעיר, בלב התרבות, בלב שיתופי הפעולה, הוא משמעותי לבן אדם שזה המקצוע שלו.

במהלך הקריירה, כל פעם שגרתי בדרום, ההתייחסות אליי הייתה שעושים לי טובה, שהם נותנים לי צ׳אנס, הזדמנות להצליח. כשעברתי לתל אביב, ההצעות התחילו להגיע אליי. זה בדיוק הקונפליקט במקצוע: מצד אחד אתה נהנה, מתפרנס, אוכל מהעוגה הזאתי. מצד שני, אתה מבין העוגה הזאתי שמורה למיעוט של אנשים, שאם אתה איתו אז תאכל ממנה ואם לא-אתה לא. ושאתה שם כי גם לך יש משבצת. זאת אומרת, אתה שם כי אתה מזרחי ואתה מביא מהפריפריה דברים. מקטלגים אותך, אתה לא יכול לברוח מזה, אז במהלך הקריירה עשיתי בחירות כדי לצאת מזה. אני לא מייצג את הפריפריה, אני לא, אני בן אדם שמספר סיפורים. וזה יכול להיות סיפור שם, וזה יכול להיות סיפור שם. בסוף גם אתה משחק את המשחק, זה לא שאתה לא משחק את זה. ובסוף גם אתה יודע שיתנו לך כי אתה מזרחי ואם תרכב נכון על הדברים הנכונים-אז אתה גם דרך זה תשיג כספים לעשות את הסרטים שלך. זאת אומרת, אתה מקטלג את עצמך.

צילום: תומר אפלביום

זה שאתה רובי משדרות גם נתן לך קול ייחודי, במאי יחיד שהגיע מהעיר. יש סיפורים שרק אתה תוכל לספר אותם בדרך מסוימת בתיעוד בגובה העיניים, רגישות, הבנה.
לא שרק אני, אני בטוח שגם אחרים יוכלו לספר אותם. בסוף זה עניין של השקפת עולם: איך אתה רואה גיבורים, איך אתה מסקר אותם. האם אתה בא ליומיים או האם אתה בא לשנתיים, זה הבדל עצום. כשאני בא ומלווה גיבור מאוד חשוב לי שיהיה לי מנעד ארוך של החיים שלו, שיהיו לי את רגעי העצב שלו, את רגעי השמחה, רגעי כעס. יעברו עליו דברים גדולים ודברים גדולים עוברים על אנשים לאורך זמן.

אני אכן יכול להגיד שזה שאני מזרחי, אז כשאני בא לפרירפיה יותר קל לי לעשות סרטים. יש לי איזשהו יתרון של אמון שהוא טיפה יותר גדול מכל אשכנזי שיבוא לפריפריה וינסה לעשות סרט, ם אם הוא בדיוק כמוני והוא מסתכל בגובה העיניים והכל, אבל בסוף, אני חושב שזה מי אתה כבן אדם? איך אתה? מה אתה מחפש בגיבורים? אני כמוטו, כל הזמן מחפש מה טוב בהם, מחפש לראות מה יפה בהם.

שזה בעצם מה שאתה מחפש באנשים בכלל.
כן, כן, אני תמיד מחפש מה טוב. אני לא יכול לעשות סרטים על אנשים שאני לא אוהב, או לתעד ולהראות מה לא בסדר אצלם. אנחנו בעולם כזה שחור, הכל רע ואני אצטרף לזה? לא. אני רוצה להאיר נקודות יפות, להראות יופי, להראות את היופי שאני בא ממנו, איך אני רואה את הדברים, לקלף את הקליפות בצל של הסטריאוטיפים, עוד קליפה ועוד קליפה. בסוף זה להראות את הבית שלך, זו המוטיבציה שיש לי כל הזמן: אני אראה לכם את הבית שלי, אני אספר לכם את הסיפור של הבית שלי. להקת שפתיים זה הכי סיפור של הבית שלי.

צילום: רונן קרוק

ומה זה אותו הבית שגדלת בו? הרגשתי, גם מההיכרות האישית שלנו וגם מהסרטים שלך, שהגעת מבית שנתן לך הרבה ביטחון וחופש, שאתה בן אדם שיש לו ״גב״.
היה לי גב כל הזמן. אבא שלי, הוא אמן בנפש שלו, מאוד. אני חושב שהרבה פעמים הוא אפילו הגשים את עצמו דרכי, לו לא הייתה הזדמנות להיות אמן. פעם אחת אמא שלי סיפרה לי משהו שאני חושב שהייתה לו השלכה על החיים שלי. כשהתגייסתי אמא שלי בכתה נורא, למרות שהתגייסתי להיות ג׳ובניק בחיל אוויר ואני כאילו חוזר עוד שבוע. ואמא שלי בוכה בוכה והיא סיפרה שאבא שלי אמר לה: 'לרובי אני לא דואג, אל תדאגי לו, הוא יסתדר בחיים'. אני חושב שזה נתן לי כוח בהמשך החיים, המשפט הזה של אבא שלי, שאני בסדר, אני אצליח ובאמת האמנתי שכל מה שאני רוצה אני עושה.

כילד ונער הייתי מאוד חברותי ובעיקר הייתה לי תחושה של חופש אינסופי. חופש לעשות הכל, ביטחון עצמי מטורף, לא היה לי שום פחד מכלום. וגם היינו בקפסולה. לא ידעתי על גזענות, לא ידעתי שיש מילה כזאת. האמירה הראשונה שקיבלתי בחיים הייתה כשהייתי בצבא ונשארתי שבת וקראתי ספר באגף. ואז איזו מישהו נכנסה עם חברה שלה והיא אומרת: 'תראי, הוא קורא'. את כל התודעה המזרחית, החברתית שלי קיבלה בתקופת הלימודים בספיר, מסמי שלום שטרית, הכל נבנה שם.

בעצם עד שהגעת ללימודים בבית הספר לאמנויות הקול והמסך בספיר, היית מוזיקאי.
בעצם המוזיקה נכנסה מרן (אלמליח, בן דודו), מכנסיית השכל, שגם היה מן דמות להערצה עבורי. הייתי בא לראות את החזרות שלהם וככה נכנסתי לעולם המוזיקה. תמיד הייתי עם גיטרה, הקמתי להקה, היה את מועדון ״שדרוק״ וכשהייתי סטודנט ניהלתי אותו תקופה. 

האם היה לך קשר או חיבור לקולנוע לפני הלימודים?
לא. נחשפתי בספיר לקולנוע כמו ילד שמגלה הכל מאפס. לא הכרתי כלום ואהבתי את זה מאוד. למשל אהבתי פתאום את פאטי אקין, שהעיף אותי, שהוא גם במאי שמתעסק בהגירה. ממש הרגשתי שהוא קשור אליי קצת, אבל אני יכול להגיד שהיה משהו מאוד תמים בעשייה שלי, אף פעם לא היה בי את הרצון להיות אף אחד אחר. היה לי רצון להנות ממה שאני עושה. כשהלכתי לצלם חיפשתי איפה אני נהנה לצלם. אני חושב שאת הסרט "חולה ונתן" חשבתי לצלם את הסרט הזה כי נהנתי לצלם את הלוקיישן. אני חושב שבאמת כל השנים האלה בספיר גיבשו אותי כאדם שיש לו אמירה, סגנון. משם התחילה אותה תחושת ביטחון שדיברנו עליה, שאני יכול לעשות מה שאני רוצה, איזה סרט שאני רוצה, על מה שבא לי ולהנות מזה ולהשיג תקציב לזה. ובאמת, תמיד קיבלתי כל מה שרציתי בסוף. זאת אומרת, גם מספיר נכנסתי לתעשייה עם התחושה הזאת שאני יכול לעשות מה שאני רוצה, להגיד מה שאני רוצה.

למדתי כמה שנים מתחתייך, לא הכרנו אבל ידעתי מי אתה. היית הבולט במחזור שלך והיה דיבור ״שייצא ממך משהו״. האם יצא מה שחשבת?
לא חשבתי שאני במאי דוקומנטרי. תמיד רציתי לעשות עלילתי. הדוקו זה בגלל שאני חסר סבלנות. אני לא בן אדם שיכול עכשיו להגיש תסריט ולחכות. יש משהו בלקחת מצלמה, לקבוע את הלו״ז ואת הכל, זה מה שאני צריך. זה אני לא עושה עלילתי, למרות שזה משהו שאני נורא רוצה לעשות כבר שנים.

אני חושב שחוסר הביטחון שלי בלעשות עלילתי גורם לזה לא לקרות. אני מרגיש שבדוקו אני שולט בהכל, מכיר הכל, אבל בעלילתי אני חושב שזו חרדה כזאת, חרדת ביצוע, שגורמת לזה לא לקרות אף פעם. זה לא אמור להיות ככה - דווקא הניסיון שאתה צובר בדוקו זה משהו שאתה בונה אותו ואמור להיות לך הרבה יותר קל בעלילתי. הרי איך אתה מצייר חוויה בדוקו שהיא מאוד אמיתית, האמת הזאת נובעת מתוך זה שאתה מרכיב בסצנה דברים שגם קשורים בחיים עצמם ולא קשורים לתוכן של הסצנה בעיקר. זה משהו שמאוד חשוב לי לייצר בעריכה את הדברים הקטנים האלה, השוליים של החיים. 
אני מקווה שמתישהו כן אעשה סרט עלילתי.

בלימודים בספיר אתה מכיר גם את רונן קרוק, הצלם שמלווה אותך בכל היצירות שלך. בפסטיבל במסגרת שיתוף פעולה עם איגוד הבמאיות והבמאים, גם יתקיים שיח בניכם בהנחיית פיליפ בלאיש.
אני מרגיש שגם רונן וגם אני מנסים להביא את המקום של העלילתי לתוך הדוקו. משתמשים בכלים טכנולוגיים, דברים של פיקשן, במינימום תקציב. אנחנו די בנינו אחד את השני מהלימודים ועד היום. הוא שותף להכל. אני מאוד מתחבר אצל רונן שהוא מקפיד על אלמנט הבחירה: איך נכון לצלם את הסצנה, את השוט, ואני מאוד סומך על הבחירה שלו. בחולה ונתן זה ממש התגבש, החיבור הזה שלי ושלו. אני מאוד אוהב את הצילום הנקי והיפה של קרוק ואני אוהב ללכלך לו אותו, זאת אומרת, להביא את הלכלוך פנימה. אני חושב שזה למה זה מצליח לנו כל השנים: אני לוקח את התמונה היפה של קרוק ושורט אותה בלכלוך וזה מייצר את החיים.

באופן כללי, יש לך עוד כמה שותפים קבועים כאלה ליצירות שלך, שמלווים אותך לאורך הדרך.
כן, יש נגיד את עליזה אסקירה העורכת. עליזה היא קרקע, אדמה. אני בחלל והיא מורידה אותי למטה, מרגיעה אותי, אף אחד לא מצליח להרגיע אותי כמוה. זה כיף לעבוד עם אנשים לאורך שנים. אני בשלב בקריירה שאני לא מסוגל יותר לאינטריגות, אין לי סבלנות לזה. יש לך את האנשים שאתה מכיר, יודע את הקווים איתם ואתה יודע שהם יעשו את העבודה. מאוד קשה למצוא אנשי מקצוע שהם שותפים, אז אתה מגבש כזאת להקה והיא מייצרת הרבה גוונים.

למשל, במוזיקה אני עובד הרבה עם אבי ווקנין, רן אלמליח, עמית חי כהן. אני מאוד אוהב את שלושתם, אבל אני אדע לבחור מי הנכון לכל סרט. מוזיקה זה משהו שאני לא מתפשר עליו אף פעם, אני מאוד מעורב בו, זה הצבע של הסרט. בחולה ונתן דמיינתי מוזיקה צוענית, בליגה ג׳ רציתי את הסאונד של הבית. בכל יצירה אני חושב על כלי מרכזי. נגיד ב״שמן על מים״ הכלי היה כינור. הכינור זה ממש הדיבור של האבא, שהוא כמעט לא מדבר והכינור זה כמו הזעקה שלו. כל הזמן אני מחפש מה הכלי שמספר את הסיפור.

צילום: רונן קרוק

היו לך גם כמה התנסויות ביצירה בצמד, לצד במאי/ות נוספ/ת. אני זוכרת שפעם נזאר חסן, ששנינו למדנו אצלו, אמר שעבודה בצמד יכולה להתאפשר רק אם מדובר באחים/יות או בזוג רומנטי.
בסופו של דבר היו לי חוויות טובות בצמד, אבל אני יכול להגיד שזה מאוד תלוי בבן אדם. אני לא אוהב את זה, כשאתה יודע שהסרט תלוי רק בך, אתה פשוט עושה את הדברים. לפעמים העבודה בצמד זה תוקע ולא מקדם את הדברים. בסוף בסרט יש מי שצריך להוביל את הדבר הזה, צריך מנהיג ללהקה. כשזה שניים-כל אחד מהצדדים מתפשר על משהו. יש גם מערכת יחסים שאתה מנהל עם הגיבורים ויש הבדל עצום אם אחד או שניים מנהלים אותה ואת מי הגיבור אוהב יותר.
דוגמה לזה: ליגה ג׳ עונה ראשונה, אני ניהלתי את הקשר היומיומי עם עשרים דמויות בערך. לא הייתי בבית והייתי עסוק בזה כל היום. בעונה השנייה, אמרתי: אני סיימתי עם זה. ביקשתי ממיטל צביאלי, עורכת התוכן, לנהל את השיחות עם הדמויות. אבל אז אני בא והם לא מכירים אותי, אין לי שום מערכת יחסים איתם, שום קשר, הם מכירים את מיטל, צוחקים ומדברים איתה. אחרי איזה חודשיים כאלה אמרתי: טוב, זהו אני חוזר לדבר.

נראה שאתה מצליח לבנות מערכת יחסים קרובה ואינטימית עם הדמויות גם בשל תיעוד ארוך טווח שאתה מקפיד עליו, אבל מעבר לזה, אני מרגישה שזה גם בגלל שאתה בן אדם מאוד כנה, ולכן נוצרת גם כנות מצידם.
אני חושב שכן. זאת אומרת, אני לא זומם. גם אם אני רוצה לזמום משהו, אני אגיד לגיבור שאני רוצה לזמום. אני מאוד ישיר, הם מאוד בטוחים איתי. אם אני אראה משהו שפוגע בהם, אז אני אגיד להם, אם יש לו לכלוך-אני אגיד לו. בסוף שאנחנו בונים מערכת יחסים אמינה, חברית, עם אינטרס משותף לספר את הסיפור הנכון. אני מאוד מערב את הגיבורים שלי בסרט, אני חושב שזה תורם המון לביטחון שלהם. ההצלחה של מערכות היחסים האלו זה שהן לא חד צדדיות, אני מספר הכל על החיים שלי ואני משתף את הגיבורים שלי במה שעובר עליי בחיים, כמו שהם משתפים. זו אחריות מטורפת…

שלפעמים אתה מרגיש שהיא כבדה עלייך?
לפעמים. אני חושב שהקושי שלי בלעשות סרטים… יש לי קושי בשנים האחרונות, אפילו שאמרת על שלושה סרטים בשנתיים… אבל הקושי בלעשות את הסרטים כמו שאני רגיל לעשות אותם זה שאני עייף ממערכות יחסים.

ובאיזשהו מקום אתה קצת מחכה שתחזור לך האנרגיה הזאת?
אני לא יודע… אני חושב שבסוף זה מה שמדליק אותך לעשות, ומה אתה עושה כדי להתפרנס. אם יהיה סיפור שידליק אותי לעשות אותו, אז אני אעשה אותו. אין לי בכלל ספק שאני לא מוכן לשלם את אותם המחירים כמו פעם, כי פעם הייתי ״מתאבד״. הכל בפרופורציה, אני לא אשנה את העולם, אני אולי אתרום באיזה סדק קטן וזה סבבה. הורדתי את החשיבות העצמית. בגלל שאני אוהב לספר סיפורים ואני אוהב סרטים, לעשות סרטים, אז אני מאמין שאם יהיה לי את הסיפור הזה שידליק אותי-אני אעשה אותו.

היה עבורי מרתק להסתכל על היצירה שלך בכללותה, בהסתכלות רחבה ויחד עם המטען הכבד של השנתיים הנוראיות האחרונות. בכל היצירות שלך יש התבוננות אנושית ורגישה על המקום, על השוליים שלו, על בית, עם תקווה, אסופה של גברים שבורי לב…
זה משהו שאני צריך מתישהו להבין, שאיזה פסיכולוג ינתח, למה אני כל הזמן עושה סרטים על גברים שבורי לב מהפריפריה?

הרגשתי שהם כולם אתה. אין אף סרט בו אתה מתעד את עצמך או את המשפחה שלך ובכל הדמויות - יש אותך.
באמת יש בי את כל הדמויות האלה, שאני בוחר.

ומתי תתעד אישה?
כן, זה מוזר… כי בנות זה הכי טוב, רוב החברות שלי הן נשים. מעניין למה זה לא קרה עד עכשיו.

וגם, מתי אנימציה תיכנס לסרטים שלך? לפני לימודי הקולנוע למדת אנימציה תלת מימד וגם עבדת בזה.
לשלב אנימציה בסרטים זה אף פעם לא נראה לי טוב. זה משהו שתמיד מרגיש לי כמו: לא היה לי פתרון, אז עשיתי אנימציה. 
הייתי ילד מחשבים, מהראשונים שהיה להם מחשב בשדרות כי אבא שלי היה צריך מחשב כשעבד כאחראי קירור. מתוך זה גיליתי את התוכנות תלת מימד. אהבתי לפסל, לייצר תאורה, דמויות, טקסטורות. אחרי שעבדתי בזה הבנתי שזו לא המטרה שלי להיות טכנאי שיושב כל היום על המחשב. קיבלתי שם את ההשראה ללמוד קולנוע. זה נדלק בפגישה אחת עם במאית של פיילוט לסדרה אנימציה שעבדתי עליה. אחרי שראיתי מה שהיא עושה אמרתי: כזה אני רוצה.

יכול להיות שזה גם נתן לך את החיבור לעריכה, תחום נוסף שאתה עוסק בו.
נכון. ערכתי בזמן שלמדתי בספיר, התפרנסתי מעריכת חתונות, של פוטו מרכז, שמופיע בסרט ״איש וכינור״. אני פחות עורך סרטים שהם לא שלי. אבל בגדול עורכים הם האנשים שמתפרנסים הכי טוב בתעשייה. אם אני לא מוסיף את האלמנט של העריכה לתקציב של הסרט שלי, אני לא יכול להתפרנס. לסטודנטים שלי אני תמיד אומר: לא משנה מה, תלמדו לערוך. אם תלמדו לערוך תחסכו הרבה כסף, אפילו רק באפשרות של צפייה בחומרים. 

אחרי שתסיים את ״איש וכינור״, יש כבר מחשבות על הדבר הבא?
אני ממש לא יודע. בגדול, אני רוצה קצת לנוח מהטלטלות.

אני מניחה גם שעבורך השביעי באוקטובר-להיות קרוב, אבל גם רחוק, היה מאוד קשה.
שבועיים לפני השביעי באוקטובר היה לי את אחד החלומות הכי ממשיים שהיו לי בחיים. אני לא זוכר אף פעם את החלומות שלי, אבל התעוררתי מחלום שבו מלא מחבלים יורים טילים ועושים טבח בשכונה שלי.
השביעי באוקטובר זה שברון לב הכי מטורף שיכולתי לעבור בחיים, שבר באמונה התמימה הזאת שיהיה טוב, הכל התנפץ. תחושה של אכזבה שהתכנסתי לתוכה. הייתי בדיכאון תקופה ממש ארוכה, מכונס בתוך עצמי, עם שברון לב שבאיזשהו שלב הלך למקום של אפטיות מוחלטת. לא לקחתי חלק בשום דבר ויש הרבה מאוד אנשים שאני מכיר והיה גדול עליי להתמודד עם הדבר הזה. החוויה של השביעי דומה לחוויה שהייתה לי שקיבלתי טיל קסאם על הבית שלי בשדרות. זה היה הרגע שבו התנתקתי משדרות, זה לא הבית שלי יותר. זה מפרק את הבית שלך, את מי שאתה, זה מוטט לי הכל. הבחירה לקחת את הסרט על עידן עמדי הייתה כי הוא עשה שיקום ואני הייתי צריך לצאת, לעשות משהו ולהשתקם בעצמי. ניסיתי לייצר בסרט הזה חוויה כזאת שתעביר את זה. 

בהתחלה, היה לי רעיון לעשות סרט שמאגד את כל התיעודים הדיגיטליים הקיימים על הטבח. אספתי באובססיביות את כל הטלגרמים. וזה נתן את אותותיו, מה שנקרא.
מהר מאוד הבנתי שכל יצירה שאעשה כרגע על השביעי זה חדשותי ואי אפשר להגדיר אותה כסרט. אין לזה שום פרספקטיבה, הבנתי שדברים צריכים לשקוע. לא הבנתי את הנהירה של הבמאים… למרות שאני גם לא מאשים אותם, כי היו תקציבים לסרטים כאלה.

ופה אתה שוב חוזר למקום של ״לאכול מהעוגה״.

בסוף אנשים צריכים להתפרנס. אני התרחקתי מזה והיו לי המון הצעות, אבל זה לא הזמן.

עד שתמצא את הסיפור שמדליק אותך, שמראה את היופי והטוב שאתה מחפש כל הזמן.

ליהיא בנימין

מנהלת אמנותית של פסטיבל קולנוע דרום.