ראיון פרידה מסמי

נועה כרמי ויאיר סיטבון, סטודנטים בבית הספר לאמנויות הקול והמסך בספיר, ראיינו את פרופסור סמי שלום שטרית, לרגל סיום כהונתו כראש בית הספר וכיו״ר פסטיבל קולנוע דרום. בשיח מרתק עולות מחשבות טריות על שמונה שנות כהונה בזמנים של מגיפה, בחירות ומלחמה.

סמי נכנס לחדר מעט טרוד. הוא מציץ בטלפון שלו פעם אחרונה לפני שהוא מניח אותו על השולחן. "סליחה, אני פשוט צריך לעזור בעניין תקציב האבטחה לפסטיבל. יש עוד זנבות כאלה שאני לא יכול לנטוש". סמי ניהל את בית הספר לאמנויות הקול והמסך בשמונה השנים האחרונות, בהן עברו המרצים והסטודנטים כאחד שנות קורונה, בחירות ומלחמה.

תן לנו דוגמה להצלחה שלך בתפקיד.
"כשנכנסתי לתפקיד כמעט לא הייתה אף אישה מרצה עם קביעות. אחד הדברים שהיו חשובים לי היה מינוי וקביעות למרצים, ובעיקר למרצות. זה אחד הדברים שאני שמח וגאה בהם. היה חשוב לי שהמרצות והמרצים הצעירים שנכנסים לכאן יבחרו במקום הזה, זה גם אינטרס של בית הספר, וזה הוכיח את עצמו. יש פה סגל מדהים אשר בעתיד יקח את ביה״ס הלאה וקדימה. הצוות הנפלא שלנו יחד עם הסגל הם שהחזיקו אותנו בתקופת המלחמה, בעיקר בשנה הראשונה. כולם היו מאוד מאוד מחויבים, מסורים לחלוטין. ניהלנו פגישות זום כמעט כל יום".

אפשר לשאול איפה אתה היית ב- 7.10?
"ביום שישי חזרתי לשדרות מטיול בצפון והייתי נורא עייף. אמא שלי התקשרה אלי וביקשה שאבוא לאכול איתה ארוחת חג באשדוד. איזה מן חג זה בכלל? חג שני? למה לא גם שלישי? (הוא צוחק) סיימנו לאכול והיא התחננה שאשאר לישון. למחרת בבוקר כבר קמנו לאזעקות שלא מפסיקות. אתם צריכים להבין, בשש וחצי הכל התחיל ובשבע וחצי כבר התחלנו לבדוק איפה נמצא כל סטודנט, ואנשי הצוות ומה חסר? בהמשך כולם פונו והתפזרנו. אני זוכר שכל כך חששתי שהיו לנו סטודנטים במסיבת הנובה, רק כשהתחילו להגיע התיעודים משם הבנתי שזה דבר גדול מאוד, אסון גדול מאוד, ואז אמרתי 'פאק'. התפלאתי שאף אחד מכם לא היה שם. בערב כבר נודע לנו שיהב וינר חבר הסגל שלנו נרצח כשהציל את אשתו שי-לי והתינוקת שייה. נשבר לנו הלב. והידיעות הקשות המשיכו להגיע ואח״כ הלוויות, וכבר לא היה לה להישבר. 
באותו בוקר כשהדלקתי את הטלוויזיה ראיתי ממש מוקדם את הדיווח על הירצחו של אופיר ליבשטיין, חבר יקר שלנו". סמי משתתק לרגע ועל פניו נסוך געגוע. "אני זוכר שבקורונה עשינו פסטיבל דרייב אין. אמרו לא באולם, אז קיבלנו אישור לעשות במכוניות בחניון הסטודנטים. אני עמדתי מאחורה, כדי להשקיף על הכל. אופיר בא ועמד לידי, צחקתי איתו שבלי אוטו הוא לא יכול להיכנס ושאלתי למה הוא עומד. הוא אמר לי 'אני עומד פה כי אני מוטרד, ולא מהקורונה. אני רוצה לעמוד פה עד שהכל יגמר. שוכחים את האלמנט של הביטחון'. אז עמדנו יחד וראינו סרט".

צילום עצמי

איך התמודדת כמנהל בית הספר עם הקשיים שבאו בעקבות המלחמה?
"היעד הראשון היה לחדש את הלימודים לא בזום. כלומר את הסדנאות והקורסים המעשיים. העתקנו את ביה״ס לאשדוד, למוזיאון תל אביב, לבר אילן ועוד. זה היה מבצע מטורף עליו ניצחה גלי לוזון המנהלת שלנו. 
בהמשך הייתה ירידה קשה ברישום למכללה בכלל, וגם אצלנו, אבל אנחנו כל הזמן היינו עם הראש למעלה, ספגנו את הירידה. לא משום שעשינו איזה שיווק מיוחד, אלא משום שזה סוג אחר של סטודנטים, זן אחר של בני אדם שהגיעו למרות הכל".

איך היית מגדיר אותם?
"אמנים, קודם כל. אמנים מחפשים השראה כל הזמן, ולא נבהלים כשההשראה יכולה להגיע ממקום קשה. השראה זה לא רק מלאכים שרים בשמיים. אמנים הם אנשים טוטאליים, הייתה הרשמה תוך כדי המלחמה, אמרתי לעצמי 'מה יש לאנשים האלה?'. השתתפתי בראיון קבלה של סטודנט ושאלתי אותו 'לא מפחיד אותך להיות פה על הגדר?' אז הוא אומר לי: 'מה מפחיד אותי? עכשיו חזרתי מ-200 ימי מילואים בתוך עזה'. נפל לי האסימון שכולנו בתוך זה. לדעתי מי שהגיע עכשיו הוא התמצית של אנשים כאלה, שהמלחמה לא הפחידה אותם אלא הפכה להיות משהו שמתייחסים אליו עד היום".

צפית בתוכן שמתייחס למלחמה, כמו "אור ראשון" או "שחר אדום", למשל?
"אני יודע על מה אתם מדברים, אבל לא צפיתי בזה. ראיתי מעט מאוד מהדוקו, את הסרט על רחל מאופקים. זה היה חכם לשלב אותה בתוך הסרט, זה מנטרל את המחשבה הזו, 'מה אתם עושים עכשיו סרט?', ועדיין לטעמי זה היה מוקדם מדי. הייתה פה התנפלות מהירה מאוד, כבר בשנה הראשונה למלחמה. בכלל, אני לא יכול לראות סרטי מלחמה, פה ושם. זה מכעיס, זה מטרגר, דברים שאתה אומר שאולי עדיף לעבד אותם בצורה פוליטית. ב-82' לא ידענו מה זה פוסט טראומה. אמרתי פעם לארי פולמן: 'לקח לי 10 שנים לראות את הסרט שלך' ואלס עם בשיר. גם כשראיתי אותו זו הייתה חוויה מאוד לא נעימה. אני שמח שהוא עשה את זה באנימציה, כי מה שאמיתי אצלך בראש ובלב כל הזמן, איך אתה מביא את זה החוצה? אני עוד לא יכולתי להתייחס לזה בכלום, חוץ מכמה שירים שכתבתי בזמן המלחמה והם איך נאמר קצת פלקטיים".

סמי נע במהלך הראיון בין שתי המלחמות, שבעה באוקטובר ולבנון הראשונה, בה היה בעצמו חייל. "הייתי בן אדם בלי מודעות, רק רציתי לצאת משם. תחשבו על התמונה הבאה: אנחנו יושבים באיזה בניין לא גמור בשכונת בעבדה, שכונה נוצרית יוקרתית, קומה 14, בלי קירות. אתה ישן בשק"ש בקומה 14 בלי קיר, שמנו בלוקים שלא נתגלגל החוצה. אנחנו מסתכלים למטה. מימין הארמון והפרלמנט, משמאל מערב ביירות. ואז יום אחד בוחרים את באשיר ג'ומייל לנשיא. איך בוחרים תוך כדי ירי? מביאים את כל חברי הפרלמנט בתוך טנקי מרכבה, נגמ"שים, צה"ל מביא אותם להצביע, ואנחנו מעל הכל. אולי אבקש מ-AI לצייר את התמונה הזו. חיילים מוציאים אותם מהטנק ומכניסים לפרלמנט שיצביעו, ובסוף מה אתה מקבל מהתקשורת? 'נבחר הנשיא ג'ומייל'. ואז אתה אומר 'אני כזה פיון קטן, אני לא נספר'. שם נולדה התודעה הפוליטית שלי".

היו עוד רגעים שהיית רוצה לצלם או להסריט משם?
"אני זוכר שהייתי בדרך לשדה התעופה של ביירות כדי לחזור לארץ. לקח אותי טרמפ איזה קצין נחמד בג'יפ ובדרך ראינו איש זקן, בן בערך 80 שנופף לנו עם המקל. הבנו שהוא רוצה שנעצור. עצרנו. הוא התקרב לאוטו, ג'יפ בלי חלונות, התכופף אלי ירק לי בפנים איזה מוחטה כזו, והמשיך ללכת עם המקל. הקצין רצה לרדת אליו ואמרתי לו תמשיך. זו הייתה הפרידה הטובה ביותר שיכולתי לקבל ביציאה מבירות. מעולם לא חזרתי. 
יצאתי בטיסה משדה התעופה של בירות עליו השתלט כוח גולני שגם בזז את כל הדיוטי פרי. אני זוכר את זה כמו איזו סצנה בסרט על וייטנאם. אני מגיע לשדה התעופה לדלפק שעליו מונח שלט 'מש"ק טיסות'  על המסלול קרוב עמד הרקולס עם כבש פתוח ומנועים רצים. שיקרתי למשק הטיסות שיש לי אישור שאתמול שלח הקמב״צ או משהו. הוא חיפש  רשימות שלו ולא מצא אותי. אמרתי לו תחפש טוב. תתקשר לאוגדה ורצתי למטוס.  ובינתיים אני רץ למסוק כי אני יודע שאני לא חוזר. עליתי והתיישבתי וניגרתי ועצמתי עיניים (שלא יראו אותי). פקחתי עיניים רק אחרי ההמראה, כל מה שאני זוכר שלידי ישב אהוד יערי. נחתנו בנתב"ג אחרי 40 דקות ונשבעתי שאני לא חוזר לשם. עמדתי בהבטחה עד היום".

איך התודעה הפוליטית שפיתחת שם נכנסת ליצירה שלך?
"עוד לא נגעתי ואולי אניח לזה לעולם. אותי מעסיק הגרעין היותר קרוב. עשיתי למשל סרט על ארז ביטון, ״משהו על רוח תזזית״. זה לא סרט פוליטי ישיר, אבל יש בו כמובן למי שמחפש. בעיני הוא יותר דיוקן של משורר גדול שעד אז לא נעשה עליו סרט והוא לא זכה בשום פרס ספרותי משמעותי. אחר כך הגיע מבול של פרסים עד פרס ישראל הגדול. עשיתי גם סרט על הפנתרים השחורים וגם סרט על אימי וחברותיה מהכיתה בבי״ס אליאנס בכפר נידח. גם השתתפתי בסרטים וסדרות תיעודיים על המעברות, עיירות הפיתוח ועוד ועוד, אבל לא כל כך הרגשתי צורך לעשות בעצמי. כתבתי, זה כן. מה שהדריך אותי זה אי צדק, חוסר שוויון ודיכוי לא רק ברמה הכלכלית, אלא גם התרבותית. זה מאוד העסיק אותי. עיקר פעילותי הייתה בביה״ס קדמה בשכונת התקווה ואח״כ בתנועת הקשת הדמוקרטית המזרחית.  הצלחנו לנסח איזה שיח חדש שהדבר המרכזי בו זה שהוא דינמי, לא סגור. המאמץ להשיג צדק צריך להיות מאמץ מתמשך, אינסופי, כי טבע האדם לא נוטה לצדק. זה מה שהדריך אותנו, לעשות שינויים משמעותיים מבוססים, עדיף בחוק, כדי לתקן. העיסוק שלנו במערכת החינוך ובמשאבים לתרבות הם כדי לשנות ולאזן את התמיכות לתרבות. כמי שהולך אחרי ארז ביטון במידה רבה, לקחתי על עצמי כמשורר משימה לתעד, כמו שירה דוקומנטרית, אחרת איך ידעו על אנשים כמו דוד שלי שמעון? הוא יעלם? הוא היה השיח' היהודי בעיירה הקטנה במרוקו, היה הולך ברחוב ואנשים היו מנשקים לו את היד. באשדוד הוא ישב על הרצפה בשוק ומכר נענע עד שקיבל חנות. הכל נמחק לו בבת אחת.    
היו התנגשויות אצלי כבר מהימים הראשונים שלי כילד קטן עולה חדש ממרוקו. בגן חובה למדתי עברית דרך ביאליק. התאהבתי בשירתו. עד היום. וכך ישבתי בכיתה שנה אחר שנה, כיתה בה התלמידים ברובם מרוקאים, ואין שום הד למה שאני שומע בבית. אצלנו מאוד גאים, תמיד חגגו, עשו סעודות, פיוטים, שירת נשים שעוברת בעל פה מדור לדור. אבל בבית ספר למדתי שהגענו מארצות הכפור, שם נרדפנו עד שהתעוררנו ויצאנו מאירופה והקמנו מדינה וכל זה. אז למה ההורים שלי מספרים שהיה חם כל כך בקיץ עד כדי כך שאנשים עלו לישון על הגגות? או שההורים שלי משקרים או שהמורה משקרת, אבל המורה לא יכולה לשקר, היא נציגה של המדינה בכיתה. אז התחלתי להתנתק, לנתק את עצמי. זה לא רק למחוק אותך מהספר, זה להביא אותך לכיתה ותפנים שאתה לא קיים, ההורים שלך לא קיימים. ועד היום יושבים דינוזאורים באגף של תוכניות הלימודים, שהם בעצם צעירים בכלל, חלקם מזרחים, ומסרבים להכניס אפילו עמוד אחד על יהדות ארצות האסלאם (ואני לא מדבר רק על ספרות רבנית שאני מכבד ואוהב). בזה לא הצלחנו, נכשלנו כישלון חרוץ. בדיוק כפי שאנחנו לא לומדים דבר על החרדים, או על הערבים, ונוצרת בורות. הבורות מייצרת פחד ושנאה, ואם אני פוחד ממך מאוד בסוף אני נעשה אלים. מחיקה מייצרת אלימות. לכן היה חשוב לי ליזום ולהוביל יחד עם פיליפ בלאיש ומרצים מרוקאים ובהפקה של ביה״ס בניצוחה של גלי לוזון, את פרויקט 'זוכרים את מרקש', כדי שיהיה המפגש המדהים הזה בין סטודנטים שלנו לסטודנטים מרוקאים, שיוכלו לחקור וליצור מתוך זה קולאז׳ של סרטים תיעודיים קצרים על יהודי מרקש אז והיום. פרויקט יפהפה".

תמונה מההפקה "זוכרים את מרקש".

כאן בספיר הסטודנטים כן מביאים את הבית והתרבות שלהם למסך, גם בלי המידע שחסר במערכת החינוך. איך אתה מסביר את זה?
"בן אדם בסוף חוזר לשורש. אי אפשר לחיות עם חור גדול בלב. אני ספגתי המון בבית, אבל הבנתי את המסר הממלכתי ואיפה שהוא בתת מודע אמרתי לעצמי 'אני רוצה להיות כמו אלה, האשכנזים היפים והאמיצים'. אז הלכתי לתנועת נוער, לנח״ל, לקיבוץ, עשיתי את כל הדרך רק כדי לחזור אחר כך. בסוף אתה עומד בכנות עם עצמך ואומר 'מי אני בעצם?' אנקדוטה קטנה: בקיבוץ עין חרוד הותיק הצעירים הלכו יחפים בשבילים ואפילו בחדר האוכל. יום אחד החלטתי ללכת גם אני יחף. היה לי חבר מאוד חכם שאמר לי 'מה אתה הולך יחף? עניתי שכולם הולכים יחפים. הוא ענה לי בחכמה, הם הולכים יחפים כי זה הבית שלהם, בבית שלך תלך יחף, וגם תפליץ בסלון. זה לא הבית שלך. זה נשאר איתי מגיל 17. 

אנחנו בספיר משתדלים להיות מקום מאפשר, כמה שיותר בית. כל עוד הסיפור טוב ויכול להצטלם טוב צריך לאפשר אותו. אני תמיד נרגש לראות איך סיפור ממש מהבית, כמו שיש לכל אדם, הופך להיות סרט  לשתף עם העולם. אחד העקרונות המרכזיים שלנו היה שכל מי שנכנס לפה כבר בשבוע הראשון יחזיק מצלמה ואם הוא או היא רוצים לעשות סרט הם יעשו. הקרדיט על כך לאבנר פיינגלרנט שהיה ממייסדי בית הספר וניהל אותו 17 שנה. המקום הזה קיבל מנדט להנגיש לימודים באמנויות הקול והמסך למי שהאוניברסיטאות קצת מקשות על כניסתו, ואנחנו מקיימים את המנדט הזה והרבה מעבר לכך. יצאנו יחד אתכם קהילה יוצרת ורשת חברתית חשובה שמשפיעה על כל סביבתה".

צילום עצמי

גם אתה חוזר עכשיו הביתה, בעבודה על סרט עם אביך.
"המוטו של כל הסרט זה 'למה באתי לפה?'. עד היום בשבילו היום שבו הגיע לישראל זה יום מפח נפש, אסון, לא פחות. כשהיינו במרוקו הוא אמר לי 'אתה רואה את האנתרופולוג הזה? אני הייתי עוקף אותו בהצלחה אם רק הייתי נשאר פה'. ולא שהוא לא הצליח בארץ. הוא עשה קריירה יפה כמזכיר איגוד מקצועי בהסתדרות. נלחם בשביל כל עובד ועובדת. הוא עשה כמה תארים אקדמיים כולל תואר במשפטים בגיל 83! לכן זה עניין אותי מאוד. הערכה הזאת. הסרט צולם במשך חמש שנים, כולל המלחמה, ועוסק בסיפור של העיירה היהודית גוראמה דרך סיפוריו וזכרונו החד. לא כל כך אהבו את זה בקרנות, ממה שהם כתבו בחוות הדעת נוצר אצלם הרושם שזה עוד סרט שורשים משפחתי כמוהו עושה כל משפחה שנוסעת למרוקו. כתבה לי מישהי 'ראינו אינסוף כאלה', לא היה נראה להם מעניין. בסרט תשולב גם אנימציה בציורים, כדי לשחזר סיפורים שאין להם תיעוד מצולם".

סמי שלום שטרית בכיתה א- תמונה מאוסף פרטי.

ומה עוד מתוכנן לשנת השבתון?
"אני רוצה לבקר את הילדים והנכדים שלי בארה"ב, וחברים שלא ראיתי המון זמן שגרים בחו"ל, בעיקר במרוקו. דבר אחד שאני לא אעשה זה לעבוד. אני רוצה לא להעמיס על עצמי יותר מדי, לא להשתמש בשעון מעורר. אני רוצה לכתוב כמה דברים, יש תסריט שאני כותב שקשור בשבעה באוקטובר, אבל אני כותב אותו לאט. ועוד אני כותב יחד עם שותפתי שרון אטיאס סדרת מדע בדיוני אבל כאן בכדור הארץ. סיימנו לכתוב את הפיילוט וסינופסיס לעונה הראשונה. הכל באנגלית ומוכן להגשה למפיקים בינ״ל. כמובן גם שירים, התחלתי פרויקט מאוד מאתגר, לכתוב שיר על כל שנה בחיים שלי. זה תרגיל זיכרון חזק מאוד ומרתק מהבחינה הזאת".

לסיום, מה תאחל לרני בלייר שנכנס לתפקיד שלך ולסטודנטים החדשים של ביה"ס?
"אני מאחל לרני כהונה של ריפוי, שיקום ובנייה, אחרי שנתיים של הישרדות שהיו לנו. אני יודע שיש לו, יותר ממני, את כל מה שצריך כדי להצליח ולקחת את בית הספר קדימה, עם יוזמות חדשות. לכל מי שיצטרך לקהילה הנפלאה שלנו אני מאחל שיתאהבו בחבל הארץ הנפלא הזה, באנשים ובנופים, למרות כל העצב. ובעיקר לשבור את התקרה ולעוף כמה שיותר גבוה. ולכולם אאחל שלא נדע עוד מלחמות כאן ושנצליח כולנו לדמיין עתיד בו סטודנטים מעזה יבואו ללמוד פה קולנוע. זה נשמע לכולם היום כמו סיוט, אבל בעבר למדו כאן סטודנטים מעזה. לא קולנוע אבל למדו. למדתי ברוב שנותיי שכל דמיון של העתיד נטוע בשורשי העבר ומונע על ידי תשוקת ההווה״.