בִּעֻיוּן אִמְרָאׇא – בעיני אישה

קאיד אבו לטיף שואף בעבודותיו לקדם את השיח הבדואי במרחב הציבורי. בטקסט מעמיק הוא  מנתח ומשתף במחשבותיו אודות שני הסרטים אשר נוצרו במסגרת חממת הקולנוע ״בעֻיוּן אִמְרָאׇא״ (בעיני אישה), חממה ליוצרות בדואיות.

הוויכוח על הייצוג מול השתקפות המציאות בקולנוע הוא דיון על הזכות להגדיר מהי "אמת". הקולנוע, יותר מכל אמנות אחרת, מציב אותנו בעין הסערה של שאלת התודעה. האם אנחנו מביטים במציאות כדי להבין אותה או כדי לברוא אותה מחדש? המבט הקולנועי הוא שדה קרב שבו מתנגשות תפיסות עולם - בין הצורך להנציח עדות לבין הרצון לפרש חזון. בכל פעם שהמצלמה ננעלת על דמות, נוף או מבט, היא חושפת את גבולותיה של אותה אמת נזילה. לא עוד שיקוף טהור של מה שיש, אלא פעולה אקטיבית של עיצוב המשמעות. בין עין המביט למראה הנשקף, מתרקם אותו מרחב דק וטעון שבו המציאות מתמוססת לתוך דימוי שמתיימר להיות מציאות.

מאז היוולדו, הקולנוע נושא בקרבו את הפיתוי והאכזבה של מבט האדם על עולמו, תשוקה נואשת ללכוד את האמת החמקמקה, שנשמטת בכל פעם שנדמה שהושגה. מצלמה היא גם שחקן פעיל במערכת יחסים עם המציאות. היא חודרת, מפרשת, מתערבת, שואלת את עצמה ואת הצופה מהו תפקיד העדות בעידן שבו התיעוד בר השגה לכולם אך לא הכל ניתן להבנה. כתיבה קולנועית מבקשת להעמיד מראה שאינה מחמיאה אך גם אינה שופטת. היא גם מבקשת לשמר את האפשרות של מבט סקרן, כזה שמכיר בכאב, בחוסר ובבדידות של האדם, אך מאמין בכוחה של היצירה להעניק משמעות גם כשהמציאות נראית חסרת רחמים.

האשליה של מראה אובייקטיבית קורסת ברגע שהמצלמה מתקרבת אל פני אדם. שם בנשימה, בהיסוס, בצל הדמעה או בקמט של חיוך, נחשפת האמת הפנימית ביותר, זו שלא ניתנת לכימות ולא נכנסת לקטגוריות. מה שנלכד בעדשה אלו היחסים שלנו איתה. אשמה וגעגוע, תשוקה ושתיקה. הקולנוע הוא סדק דרכו חודרת קרן אנושית שמכירה בכך שכל תמונה היא שקר שמספר אמת עמוקה אף יותר.

בתוך אותו סדק שבין חושך לאור, במקום שבו האשליה מתפוגגת והאמת נותרת עירומה, מתייצבות היוצרות הבדואיות. זהו דור חדש של נשים שאינן מבקשות רחמים או מחיאות כפיים, אלא התבוננות אמיצה. הן מביטות במציאות בעיניים פקוחות, מסרבות לייפות ולברוח. עבורן הקולנוע הוא מעשה של חיים, שליחות בתוך עולם שמאבד את קולו. כשהמילים קורסות תחת משקל השתיקה, המצלמה נעשית לריאה שנושמת את הכאב, אך היא גם מייצגת את האפשרות לתחייה. הן אינן בורחות מן הפצע, מתוך הבנה שאי אפשר לחלום מבלי להכיר בחורבן. דווקא מן המקום הצרוף של הכאב, נולדת האפשרות למבט חדש - כזה שאינו מתעד את המציאות, אלא בורא אותה מחדש כפעולת תיקון.כך מתהווה קולנוע נשי בדואי שמבקש לנסח מחדש את גבולות הראייה. זהו קולנוע שמכיל כנות כמעט בלתי נסבלת, הוא איננו "קול אחר" בשוליים, אלא דרום חדש שבו המבט הנשי הופך לתודעה של ראייה, לא של צפייה בלבד. המצלמה מביטה דרך המציאות, זיכרונות וחרדות קולקטיביות. ברגעים אלה, פעולת הראייה עצמה הופכת לנושא הסרט. מה אנחנו רואים כשאנחנו מביטים? האם אנו מבחינים או רק סוקרים? האם העין שלנו מסוגלת לשאת את מה שהיא מגלה? מתוך השאלות הללו צומח מבט רגיש ואמפתי שלא חושש מן האמת אלא מתעקש לראותה עד תומה, כדי שנוכל יום אחד לבנות ממנה חלום חדש.

פריים מהסרט דקל בעזה

דקל בעזה, סרטה של תמארה אבו ג'אמע, תושבת רהט, נושא עמו נשימה של אדמה חרוכה ורוח של געגוע שאינו נרפא. זהו קולנוע שנכתב בגוף, בזיכרון ובצלקת. הציר רהט-עזה כפי שהוא משורטט בעדשתה של אבו ג'אמע הוא עורק חיים טעון בזהות, היסטוריה וגורל. הוא נושא את השבר אך גם את דופק השייכות. המצלמה חוצה את הגבול הגיאוגרפי כדי לגעת בגבול הנפשי, שם היא מתקיימת על קצה הנשימה שבין חיים שנאחזים בחוט של תקווה לבין חיים שנחרכו באש המלחמה. כל פריים נושא הדהוד צעקה שלא נשמעת, ותשוקה להיאחז בשלמות שאבדה.אבו ג'אמע מבקשת להבין את המנגנון הפנימי של הכאב והמהות שמאחורי ההרס. היא מסרבת להעניק לו יופי מזויף ובמקום זאת היא מאזנת בין שתיקה לעדות. דווקא באיפוק נולדת חמלה חדשה של אומץ להישיר מבט גם כשקשה לנשום. הדקלים, שעמידתם בשמש ובעפר הופכת למוטיב חוזר, הם דימוי עיקש של זיכרון ועמידה. סמל למי שנאחזים בשורש גם כשהכל סביבם קורס. בכל גזע מסתתר סיפור הישרדות, ובכל עלה הדקל מסרב ליפול. הוא מתעקש לעמוד, לשאת פרי גם אחרי שהאדמה נחרכה. אך מאחורי המצלמה מצוי גם סיפור אישי עמוק. תהאני, אמה של הבמאית, היא הדמות שמעניקה לסרט את נוכחותה הרוחנית. אחותה אמירה שצילמה את השוטים מעזה, ממשיכה לשאת את העדות מתוך מחנות העקורים. גם הבית שמופיע בחומרים הארכיוניים איננו עוד, הוא חרב כמו העיר כולה, אך הזיכרון שלו ניצב בסרט כעדות חיה. דקל בעזה הוא מסמך משפחתי, יומן של גוף נשי שמבקש לתעד את מה שנמחק, ולהעניק לו נשימה נוספת. מתוך הסרט נולדת שאלה רחבה יותר: כיצד נוכל לחזור לראות את האדם ממול, בעידן שבו חיי אדם הפכו למשא ומתן?  הסרט חושף את השבר שבו אנו מצויים כחברה. ימים כאלה דורשים אומץ - לא של מילים, אלא של החלטות.

המדינה קוראת לך, אותו יצרה יוסרא אבו כף, תושבת אום בטין, מפנה את המבט פנימה, אל תוך מערך הכוחות שבו שזורים סמכות, נאמנות וזהות. זהו סרט החושף את המתח הבלתי ניתן להתרה שבין שייכות לשוליים, בין הדרישה לנאמנות לבין מדינה המטילה ספק בעצם קיומך. יוסרא אבו כף מעצבת קולנוע שאינו מסתפק בהצגת דימוי, אלא מחולל מרחב מוסרי שבו האישה הבדואית איננה עוד אובייקט תיעודי או סמלי, אלא סובייקט חושב, עד ומעיד. באמצעות דמות האב והבן היא יוצרת סצנה מהוססת, נושמת, שבה המבט מתעקש אך גם נרתע. מבט שמבקש להנכיח ולהיעלם באותה נשימה. ובתוך ההימנעות הזו שוכן כתב האישום. החברה הגברית המבקשת לשמר את הנשים בפינת האוהל, נדרשת לפתע להתבונן בעצמה כשהמצלמה מעניקה לה מראה. אבו כף אינה מטיפה אלא בוחנת. זהו קולנוע של נוכחות שמערער את מנוחת הצופה, מסיר ממנו את שריון הביטחון ומאלץ אותו לשאול מחדש: מי מדבר בשם מי, ומי נחשב בכלל אזרח בעולם שמדדיו נקבעים בידי כוח.

פריים מהסרט המדינה קוראת לך

אבל אבו כף אינה עוצרת שם. היא מביטה בחיים כתמרון מתמיד בין סיבולת לתכנון. המדבר אצלה אינו אויב אלא אתגר מוסרי, והזמנה להבנה מחודשת של עוצמה. תחת האור החד של הנגב, שבו הסכנות נמדדות בקור רוח, נבחנת גם השאלה האינטימית: כיצד אדם ממשיך לחיות אחרי שאיבד את בנו בשם מדינה שגבולותיה אינם כוללים אותו. האב שבנו נפל בשירות צבא הגנה לישראל מוערך ומכובד כלפי חוץ, אך האוהל שלו דומם. אין בו אורחים, רק קפה שחור ומרירות דקה של שקט. שם, בין הסולידריות הציבורית לבדידות הפרטית, נרקם אחד הרגעים האנושיים החזקים ביותר בקולנוע הבדואי החדש. רגע שבו הקול הנשי אינו מבקש לנצח את הסיפור הגברי. להיפך, הוא מעמיד מולו מראה של חמלה ואומץ מוסרי.

שני הסרטים, דקל בעזה והמדינה קוראת לך, מהווים מסמכים של תודעה, כתיבה מצולמת של הוויה חברתית ונפש קולקטיבית. הם מתפקדים כתצלומי עומק של קיום, כמחברות דרום פתוחות שבהן נרשמים עקבותיה של הדרה מתמשכת ושל החיפוש אחר מקום. בתוך המרחב הזה המצלמה מביטה, נוכחת ונושמת דרך עדשתן של היוצרות, והקולנוע הופך לכלי תיקון שקט אך תקיף לתולדות ההשתקה, וליצירת שפה חדשה שבה המבט הוא מעשה של התייצבות.

היוצרות עצמן ניצבות במרכז הצומת שבו נפגשים תחומי ידע ותודעה. הן מתבוננות במעשה הקולנועי כעדות חיה, כפעולה של שיקום תרבותי ונפשי גם יחד. דקל בעזה מחזיר את הבית, האחווה והזיכרון למרכז התודעה. סרט שמרפא את הפצע באמצעות חזרה אל החומר האנושי הראשוני. המדינה קוראת לך, לעומתו, מציב מראה חדה מול מבנה הכוח ומול שאלת השייכות, שואל באומץ מה משמעותה של אזרחות כשגבולות הזהות מצטמצמים לכדי חשד. יחד הם בונים טקסט קולנועי שמפרק את גבולות הייצוג ובונה במקומם שפה חדשה של עדות, אחריות ותקווה.

כך מתגבשת שפה קולנועית הנולדת מתוך מחסור אך נושמת אמונה, שפה המעמידה את היוצרות הבדואיות כמרכיבות מציאות מחדש. הן מציעות קריאה אלטרנטיבית למציאות, המלמדת אותנו שהמבט עצמו הוא אקט של אמונה, שמתוך החורבן ניתן לחלום, ומתוך שתיקה רועמת יכולה לצמוח שפה של התחלה. את הטוב הזה לא ניתן היה להשיג אלמלא ההקשבה העמוקה והרגישות של יוזמת הפרויקט “בִּעֻיוּן אִמְרָאׇא – בעיני אישה", בהובלתה של סיגלית בנאי, שעשתה זאת ביד אמנית מנוסה ובנפש קשובה.

קאיד אבו לטיף

חקלאי תרבות ומנהל אומנותי של תיאטרון אלימאמה- בית היוצר של המרכז הקהילתי רהט, ועמית מכון רשימו באר שבע. עבודותיו מתמקדות בהשפעת השיח הבדואי במרחב הציבורי.