מחשבות על סדרות רשת

אריאל ויסמן, תסריטאי, קומיקסאי וסטנדאפיסט, יוצר הסדרה "ילדחרא" שנקרין בפסטיבל את שני פרקיה הראשונים בבכורה, התחיל ביצירה של סדרות רשת. במסה קומית זו הוא מהרר ביצירה לרשת אל מול יצירה לטלוויזיה-המעבר "הנכסף" מזו לזו ועל השוני ביניהן.

בשנת 2003, כשהייתי בן 16, ישבנו אני ועוד שלושה חברים צעירים בחדר הישיבות של חברת נורמה הפקות והעלינו רעיונות לתוכנית מערכונים חדשה שתביא אל מסך הטלוויזיה הישראלי, השמרני והמקובע את ההומור הצעיר, החתרני והפרוע שהיה אפשר למצוא בזמנו רק במקום אחד - רשת האינטרנט. הגענו לשם בתור היוצרים שמאחורי אתר "עורלה", מאגר האנימציות והקומיקסים המופרע שהוקם על ידי אמיר דורי, הגאון מאחורי יצירות קאלט כמו "שעשועון אבי ביטר", סדרת "דולף הוא הצדק", "עלילותיו של האיש האדום מבמה חדשה", וכמובן, יצירת המופת העל-זמנית - "ההיפופוטם שנזכר בתימן ונהיה עצוב". הפגישה הסתיימה, כמובן, בכישלון חרוץ לאחר שאחד מאיתנו בלע בטעות פקק של עט והבהיר לכל המעורבים שאולי אנחנו עדיין לא לגמרי בשלים.

מתוך הסדרה ילדחרא (באדיבות YES)

שנים רבות עברו מאז אותה פגישה לא גורלית, אבל נראה שאנשים מסוימים עדיין לא למדו את הלקח, וממשיכים לחפור במכרות המצחינים של האינטרנט בחיפוש אחר עוד יהלום בלתי מלוטש, שיימצא ראוי מספיק לבימת הטלוויזיה המפוארת, אבל יבקש על זה פחות כסף מהטאלנטים המנופחים שכבר שם. עובדה - 14 שנים לאחר מכן, תוכנית מערכונים נוספת הגיחה לאוויר העולם בשם "טלוויזיה מהעתיד". למה "מהעתיד", אתם שואלים? כי היוצרים של התוכנית, תחזיקו חזק, התחילו את דרכם… באינטרנט! וואו! סייבר!

גם מאז כבר עבר כמעט עשור, והנה אנחנו כבר אכן בעתיד: עמוד ה"אישים" המפואר שלי מלא בשלל קרדיטים טלוויזיוניים מרשימים, מ"היהודים באים" ועד "ארץ נהדרת", עוד רגע תצטרף לשם גם יצירת המופת הנוכחית שלי, סדרת הטלוויזיה "ילדחרא", בכיכוב שלל כוכבי טלוויזיה לגיטימיים לחלוטין, ובכל זאת - התבקשתי לכתוב דווקא על סדרות רשת. לא מגניב, חבר'ה… לא מגניב בכלל…

מתוך התוכנית טלוויזיה מהעתיד (באדיבות רשת 13)

המונח הזה, "סדרות רשת", מגלם בתוכו הבטחה כוזבת - זה לא סתם תוכן אינטרנטי נחות, "סלפי" או "סטורי", זאת סדרה! אמיתית! …רק ברשת. כאילו אם רק תשכילו להשתמש במשאבים המוגבלים שלכם נכון, או לחילופין, תסכימו להשקיע בזה את כל החסכונות הפרטיים שלכם, תוכלו לעבוד על הקהל שזאת סדרה אמיתית, ואז לבוסים הגדולים, שיושבים במגדלי השן של הברנז'ה, לא תהיה ברירה אלא להכיר בגדולתכם, לנוכח מספרי הצפיות העצומים שתצברו, והם ייאלצו סוף סוף להיכנע, ולתת לכם סוף סוף את הכבוד האמיתי שמגיע לכם - סדרה באמת אמיתית, לא סתם באינטרנט, אלא בטלוויזיה. תסתכלו על "משיח" לדוגמה, או על "משיח", או אפילו על "משיח". אם יש לכם גם כוח לעשות אנימציה, אז אולי אפילו תקבלו פינה ב"ארץ נהדרת", שאחרי זה תפורמט מחדש כפרסומת לדואר.

מתוך התוכנית טלוויזיה מהעתיד (באדיבות רשת 13)

בשלב הזה אתם בוודאי תוהים - למה אני כזאת כלבה ממורמרת? הרי אני בעצמי יוצר מצליח שכאמור צמח מהרשת, פרץ את תקרת הזכוכית, קיבל כל הזדמנות שיכל לבקש, והנה היום אני חובק את סדרת חלומותיי וקוצר את הפירות של עבודתי הלא-מאוד-קשה, אז על מה בדיוק אני מתלונן פה? לכאורה, אני סיפור סינדרלה מעורר השראה, שמוכיח שמי שיוצר סדרות רשת בערב שבת, יקבל סדרה אמיתית בשבת, אפילו אם לא הגעת למספרי הצפיות האסטרונומיים של רועי כפרי, תמיר בר, או גיא הוכמן. מצופה ממני להתייחס לסדרות רשת כמו שגל גדות מתייחסת לישראל - נקודת מוצא צנועה שרק מדגישה את גודל ההישגים הנוכחיים שלי, ושמעלה את חשיבותי, מסתם עוד יוצר מוערך, לשגריר לאומי מעורר גאווה. אני הוונדר וומן של סדרות הרשת. או לכל הפחות דמות המשנה הנשכחת ששירה האס שיחקה ב"קפטן אמריקה 12". קחו את זה, שחקנים פריבילגים שגדלו תל אביב, למדו בתלמה ילין, שירתו בלהקה צבאית, ומעולם לא נאלצו לשבת מול המסך ולרפרש בייאוש את היוטיוב בתקווה שמספר הצפיות יעלה ויעניק לגיטימציה ליצירה החובבנית שלכם! 1-0 ליוצרי הרשת!!!

מתוך הסדרה ילדחרא (באדיבות YES)

אם תחפשו את המונח "סדרות רשת" בגוגל, תגלו שהתוצאות מתחלקות בעיקר לשני סוגים עיקריים: סדרות רשת שהופקו על ידי גופי שידור מקצועיים ומתוקצבים כמו מאקו וכאן11, וקורסים/סדנאות/מסלולים/ליווי אישי שיעזרו לכם ליצור את סדרת הרשת הגדולה שלכם בעצמכם. אלו הם גבולות הגזרה, למקרה שלא הבנתם - או שתתבאסו שגוף שידור מתוקצב מתקמצן עליכם ורק משתמש בכם כתירוץ כדי להראות לבעלי המניות שלו ש"הנה, תראו, גם אנחנו ניסינו את ה'אינטרנט' הזה, מה לעשות שזה לא הצליח?", או שתיפלו קורבן לשרלטנים כל כך חסרי ביטחון שהשקר הכי גדול שהם מעזים למכור לכם זה שהם יעזרו לכם להעלות סרטונים ליוטיוב (ספוילר: אתם לא צריכים סדנה או ליווי אישי כדי להעלות סרטונים ליוטיוב). בתכל'ס, נראה שהקהל מעדיף כל צורה אחרת של תוכן וירטואלי - פודקאסטים, ריקודי טיקטוק, תמונות בסגנון אנימה שנוצרו על ידי בינה מלאכותית, סרטונים של רחפנים אוקראינים מחסלים חיילים רוסים - על פני סדרות רשת.

מתוך הסדרה ילדחרא (באדיבות YES)

שיהיה ברור - אני לא מנסה לרפות את ידיו של אף אחד. להיפך! אני מנסה להרחיב את האופקים שלכם ולהחדיר בכם מוטיבציה חדשה, מעבר לאפשרויות הדלוחות שהמונח הזה, "סדרות רשת", מזמן אליו בעל כורחו. "מסיבת כבדים" ו"המחברת הסגורה", יצירות המופת (הלא-סדרתיות!!!) בהן לקחתי חלק ושבוודאי מהוות את הסיבה העיקרית שבכלל ביקשו ממני לכתוב על סדרות רשת, לא נוצרו מתוך תפיסה של תוכן אינטרנטי כמקפצה לקריירה אמיתית יותר מחוץ למחשב. הן לא נעשו באופן מחושב תוך ניצול מושכל של האפשרויות שהטכנולוגיה העדכנית מזמנת לנו כיוצרים חובבנים ודלי תקציב. מערכוני הקאלט החד-פעמיים האלה נוצרו באופן אורגני, ממפגשים וירטואליים ולא-וירטואליים בין יוצרים צעירים שהדבר העיקרי המשותף להם, מעבר לאשכנזיות שלהם, היה המשיכה לכל אמנות שנוצרה ללא פיקוח, בלי שיקול דעת, ועם פוטנציאל גדול עד כמה שאפשר לפיצוץ, בין אם מדובר בתגובות זועמות בפייסבוק, או בקריאות בוז בהופעת סטנדאפ. זה לא באמת משנה אם מה שתיצרו יהיה סדרת רשת, פודקאסט, ריקוד טיקטוק, או תיעוד של מותו המצער של חייל רוסי כנוע על ידי רחפן אוקראיני חסר נשמה, מה שמשנה זה שהקול הייחודי שלכם יעבור דרך היצירה שלכם. אבל בשביל זה צריך שקודם כל יהיה לכם קול ייחודי.

כי זה הייחוד האמיתי של יצירה ברשת, שתאבדו לחלוטין כשתגיעו, אם תגיעו, סוף סוף אל הטלוויזיה, אם עוד תהיה טלוויזיה - הרשת היא בית זונות. לא שתעשיית הטלוויזיה היא לא גם בית זונות, אבל היא בית זונות אחר, מגעיל יותר, שמתעסק יותר בצד הפיננסי והשיווקי של תעשיית הזנות מאשר בצד המענג ופורק העול. בית הזונות של האינטרנט, לעומת זאת, הוא בית זונות כיפי, זול, בלי חוקים, שבו אתם יכולים להתאבד על היצירה שלכם, להגיד מה שבא לכם בלי להתחשב בדברים מעיקים כמו "ייעוץ משפטי" או "שיקול דעת בסיסי", לשבת לבדכם מול תוכנת העריכה עד אמצע הלילה בלי להתחשבן על משמרות עריכה או שעות שינה, ולהחליט לבדכם אם 2,000 צפיות זה כישלון נוראי או הישג מרהיב שהיה שווה את כל ההשקעה.

מתוך הסדרה ילדחרא (באדיבות YES)

ליצירה בטלוויזיה, יש כמובן גם את היתרונות שלה - תקציב זה נחמד, משכורת זה עוד יותר נחמד, ומי לא היה רוצה שהיצירה שלו תגיע לקהל גדול יותר, ותעוטר על ידי טיימר בפינת המסך שסופר את הדקות לקראת הגמר של "הישרדות VIP"? אלה אכן פריבילגיות שאפשר למצוא רק בטלוויזיה. רק שבפועל, לפחות חצי מהן הן בלוף, או לפחות חצי בלוף - יש תקציב, אבל הוא תמיד פחות ממה שקיווית, ומתישהו תמצא את עצמך מביא פרופס מהבית רק כדי לחסוך לעצמך כאב ראש. המשכורת, כאמור, נחמדה, כחלטורה, כשהיא מגיעה פעם בשלוש שנים. והקהל? הוא מתבאס שהסדרה שלכם לא בכאן11, היחידים שמעלים את כל התכנים שלהם ליוטיוב, כי מי בימינו משלם עוד על כבלים או לווין חוץ מההורים הבומרים שלכם, ולמי יש כוח להתעסק עם האפליקציות המזעזעות של קשת ורשת? בסוף, גם את התוכן הישראלי, הקהל כבר מעדיף לראות בנטפליקס.

לא שאני רוצה לרפות את ידיכם, כאמור, מנסיונותכם להביא את היצירה שלכם לטלוויזיה! יצירה, באופן כללי, היא תמיד דבר מבורך. כסף, לעומת זאת, הוא דבר מטונף, אך הוא מסייע ליצירה לצמוח, כמו דשן. אתם, כיוצרים, אמורים לפעול מתוך הדחף ליצור, מתוך רצון להציג, מתוך צורך בלתי נשלט ל… ובכן, במקרה שלי זה "לעצבן", אבל אני בטוח שיש גם מוטיבציות אחרות שמסוגלות להוביל ליצירתן של יצירות ראויות. "סדרות רשת", מונח שהוא 90% פנטזיה ו-10% מציאות, אמנם מאפשרות ליוצרים צעירים ודלי אמצעים להביא את היצירה שלהם להמונים, אבל הדבר שחסר לנו הוא לא עוד יצירות של יוצרים צעירים ודלי אמצעים. מה שחסר לנו הוא יוצרים, צעירים או זקנים, דלי אמצעים או עתירי אמצעים, ממורמרים יותר או פחות, שיש להם, חס וחלילה, משהו להגיד.

אריאל ויסמן

תסריטאי וקומיקאי ישראלי. כתב לתוכניות הסאטירה הבולטות בישראל, בהן "ארץ נהדרת", "היהודים באים" ו"גב האומה".
חבר בקבוצת הקומיקאים "כל מה שמצחיק בעולם", שיצרה שלל מערכוני קאלט אהובים, בהם "מסיבת כבדים", "המחברת הסגורה" ו"יום עיון מסוכן".
ויסמן נמנה עם יוצרי תוכנית המערכונים המיתולוגית "טלוויזיה מהעתיד", וגם מנחה את הפודקאסט הסאטירי "הפעם הגזמתם" לצד אשתו, העיתונאית והקומיקאית רחלי רוטנר. הסדרה העלילתית הראשונה שכתב ויצר, "ילדחרא, עולה לשידור בימים אלה ב-YES.

צילום: אוהד קב (יח"צ רשת 13)