"זה הסיפור שלנו"

"זה הסיפור שלנו":

סרטי תלמידים כמרחב רפלקטיבי לבניית חוסן וצמיחה פוסט-טראומטית

ד"ר אלה בן עטר, מרצה בכירה וראש מסלול רדיו ופודקאסטים במחלקה לתקשורת במכללת ספיר, אשר מחקריה עוסקים בתקשורת וחוסן במצבי חירום, סוקרת שלושה סרטי תלמידים המשתתפים השנה בתחרות "קולנוער דרום". באמצעות הסקירה ניתן לראות כיצד יצירה קולנועית יכולה לשמש כמרחב רפלקטיבי לבניית חוסן ולצמיחה פוסט־טראומטית.

מאז אירועי 7 באוקטובר 2023, בתוך מציאות ישראלית מתמשכת של חוסר ודאות, פחד ואובדן, תלמידי תיכון רבים פונים אל הכלי הקולנועי כדי להתמודד עם השבר שחוו. סרטי הגמר שנוצרו במגמות הקולנוע בשנתיים האחרונות מציעים הצצה לתהליך שבו יצירה אמנותית מתפקדת כזירה לביטוי אישי, לעיבוד חוויות ולגיבוש זהות בתוך שגרת חירום. הסקירה הנוכחית בוחנת כיצד היצירה הקולנועית משמשת מרחב רפלקטיבי לבניית חוסן ולצמיחה פוסט־טראומטית ומאפשרת לבני נוער להתמודד עם מציאות של מלחמה.

בעקבות אסונות ואירועי טראומה המונית, כדוגמת אלו המשתקפים באירועי 7 באוקטובר ולאחריהם, עולה החשיבות לפיתוח חוסן, הבא לידי ביטוי במציאת דרכי ההתמודדות של הפרט והקהילה. המושג חוסן (Resilience) מוגדר באופן רחב כיכולתם של פרטים, משפחות או מערכות חברתיות (כגון קהילה או חברה) לעמוד בפני השפעה של מצבי דחק משמעותיים או טראומטיים. החוסן מבטא שמירה על תפקוד וחזרה למצב הקודם כאשר הלחץ מסתיים, ללא גרימת נזק והפרעה בתפקוד ובהמשך זרימת החיים. משמעותו של החוסן הוא שאנשים או מערכות ממשיכים לתפקד גם במצב הדחק. ליצירת סרטים פוטנציאל להוות פעולה אקטיבית המחזקת את תחושת השליטה והמסוגלות העצמית של התלמידים. היצירה הקולנועית מאפשרת לתלמידים לעבד את החוויות הטראומטיות ולצמוח מהן. תהליך זה מתואר על ידי התלמידות יוצרות הסרט "לחזור הביתה" כשהן פותחות אותו באמירה: "יצירת הסרט זו הדרך שלנו לספר מה עבר עלינו בעזרת הכלים הקולנועיים".

חוקרים מצאו חמישה מרכיבים בסיסיים התורמים לחוסן האישי והקהילתי במצב חירום: קידום תחושת ביטחון באמצעות קבלת מידע אמין; קידום תחושת רגיעה; מסוגלות עצמית ואמונה ביכולת להתמודד עם הסיטואציה; לכידות חברתית ותמיכה הדדית תוך הדגשת תחושת ה"ביחד", ומתן תקווה כי המצב הנוכחי זמני ויבואו ימים טובים יותר (Hobffol et al., 2007). מחקרים על טראומה ונרטיב במדיה מצביעים כי שיתוף סיפורים במרחב הציבורי מסייע הן לפרט והן לקולקטיב לעבד את האירועים. העדות הציבורית מספקת תחושת שליחות ומעניקה ערך לחוויות הסובייקטיביות, מה שמאפשר מיתון של תחושת הבדידות הטראומטית (Tuval-Mashiach & Dekel, 2012). 

בעשרים השנים האחרונות החלו חוקרים רבים לגלות עניין לא רק בטראומה אלא גם באפשרות לצמיחה הפוסט־טראומטית (Post-Traumatic Growth, PTG), המדגישה כי טראומה יכולה להוות גם נקודת מוצא להתפתחות אישית, ערכית וחברתית. הצמיחה מתאפשרת כאשר הפרט מצליח לשלב את האירוע הקשה בתוך נרטיב חיים רחב יותר, ולראות בו מקור ללמידה, ליצירת קשרים חדשים או לבניית תחושת שליחות מחודשת (Tedeschi & Calhoun, 2004). 

הטראומה מערערת את מערכת האמונות הבסיסיות שלנו לגבי עצמנו והעולם ונוצרות תחושות של חוסר יציבות, אי־ודאות ואובדן משמעות. זו היא הקרקע לראשיתה של צמיחה: בלי שבר בתפיסות, אין צורך בבנייה מחדש. נרטיב החיים הוא המסגרת המרכזית שבה מתרחשת הצמיחה, כאשר האדם מייצר סיפור חדש שבו הטראומה משתלבת בחייו. העיבוד של האירועים הטראומטיים כולל מחשבות חוזרות אך פרודוקטיביות על האירוע והן מובילות לכתיבה מחדש של הסיפור שלו (Tedeschi, et al., 2018). מרכיב חשוב נוסף בבניית צמיחה פוסט-טראומטית הוא השיח עם אחרים: דיבור, שיתוף, קבלת עדות ותוקף חברתי, מסייעים לבניית הנרטיב. האדם מספר מחדש את סיפורו כך שהסבל והטראומה נכללים בו אך אינם מגדירים את כולו, ומופיעים מוטיבים של חוזק, משמעות חדשה ועתיד רצוי. הנרטיב מקבל קוהרנטיות פנימית: יש בו רצף מן ההתחלה, דרך משבר ועד להתחדשות (Tedeschi & Calhoun, 2004). 

תהליך יצירת הסרט מספק מרחב בטוח, שיש ליוצרים שליטה עליו. בעוד שבמציאות של מלחמה הצטמצמה מאוד היכולת לשלוט על המציאות, ולפעמים היא נעדרה לחלוטין. תהליך יצירת הסרט מתחיל עם בחירת הרעיון, דרך כתיבת תסריט, בימוי, צילום ועריכה מאפשר את החזרת תחושת השליטה. תהליך היצירה משמש כאנטיתזה לפאסיביות וחוסר שליטה. העשייה האקטיבית מחזקת את תחושת המסוגלות העצמית של היוצרים להתמודד עם זיכרון איבוד שליטה במציאות הטראומטית. בשעה שהשפה המילולית עשויה להיות מוגבלת בתיאור חוויות פנימיות באופן מלא, שפת היצירה מציעה מרחב רב-חושי וגמיש המאפשר התפתחות ושינוי. היכולת לשתף את הסיפור עם אחרים מעצימה את תחושת המסוגלות, הקשר עם הסביבה והיכולת לקבל אמפתיה לחוויה הקשה ולאופן בו התלמידים מתמודדים איתה. יצירת סרטים עשויה להוות כלי משמעותי וייחודי בהתמודדות עם טראומה ועיבוד רגשי לחוויות קשות. תהליך הרפלקציה על היצירה, עריכת הסרט והצפייה בתוצר הסופי מאפשרים ליוצרים לעבד את החוויות המטרידות, להתבונן באופן חיצוני, או מעט מרוחק יותר, על האירוע הפנימי ומהווים בסיס לבניית השקפה אופטימית יותר. יצירת הסרטים היא מסע של גילוי עצמי, תיקון והתחדשות נפשית. 

תחרות קולנוער דרום שמה לעצמה למטרה לקדם את היצירות הקולנועיות של בני ובנות הנוער בדרום ואת השפה הקולנועית הייחודית לדרום. מרבית הסרטים המוגשים לתחרות עוסקים בנושאים שקשורים לדרום באופן ישיר או עקיף. לתחרות שתתקיים בנובמבר 2025 הוגשו כ-40 סרטים שנוצרו בשנתיים האחרונות על ידי תלמידי י"א וי"ב בבתי ספר מרחובות ועד אילת. מתוך 40 הסרטים שהוגשו, עלו לגמר שמונה סרטים שיוקרנו בפסטיבל. 

סקירה זו בוחנת שלושה סרטי גמר קולנועיים קצרים שהגיעו לשלב הגמר במסגרת תחרות קולנוער דרום במסגרת פסטיבל קולנוע דרום 2025.

1. לחזור הביתה - אולפנת אלומה, שדות נגב: סרט עלילתי המתמקד בשקד, נערה בת 16 שפונתה מביתה בעוטף עזה לשהות במלון בירושלים לאחר שבעה באוקטובר. היא מתמודדת עם חוסר יציבות, געגועים ובדידות, ותוהה אם לשוב לגור בעוטף בזמן המלחמה. הסרט, שיצרו שלוש תלמידות שפונו אף הן, מבטא את תחושותיהן ומעמיק במשמעות של "בית".

2. החיים בלעדיה - תיכון אמי"ת רון ארד, רחובות: סרט דוקומנטרי העוקב אחר דרור ושחר, אביה ואחותה של שי אשרם ז"ל, תצפיתנית שנרצחה בבסיס נחל עוז בשבעה באוקטובר. דרך ההתמודדות עם האובדן, ההנצחה והמאבק לחשיפת האמת, הסרט מציג את דמותה של שי ואת הכאב שאינו נעלם.

3. תרקדי - תיכון אמי"ת הלל, רחובות: סרט עלילתי על רותם, תלמידת מחול שאיבדה את אחותה שנרצחה במסיבת הנובה. היא נאבקת בזיכרונות ובתחושת אשמה בזמן שמגמת המחול מכינה מופע לזכר הנרצחים והחטופים. היא בוחרת להמשיך לרקוד למרות הכאב. הסרט מסתיים בריקוד דמיוני משותף עם אחותה, כסמל להתמודדות וגעגוע.

הסרטים עוסקים בחוויית אובדן אישי והמציאות הישראלית לאחר 7 באוקטובר ובכלל זה חוויות פינוי, אובדן, שכול ומלחמה. בסקירה הנוכחית אדגים באמצעות סרטים אלו כיצד הקולנוע מאפשר לא רק שיקום רגשי, אלא גם פיתוח חוסן ויכולת התמודדות עם מציאות משברית וצמיחה פוסט-טראומטית. שלושה סרטי גמר שהוגשו לתחרות קולנוער דרום ינותחו לפי המודלים שהציעו הובפול ועמיתיו (Hobffol et al., 2007) תוך התייחסות למרכיבי הצמיחה הפוסט-טראומטית (Tedeschi et al., 2018). הניתוח יבחן כיצד התלמידים מתמודדים עם הטראומה ומנסים להשיב לעצמם את המשאבים הפסיכולוגיים והחברתיים שאבדו באמצעות יצירת סרטי קולנוע קצרים. 

להלן בחינת הסרטים דרך מרכיבי חוסן: 
1. קידום תחושת הביטחון עקרון זה מתייחס לתחושה מוחשית של ביטחון פיזי לאחר אירוע טראומטי. עיקרון יסוד שמטרתו להבטיח שהסביבה תהיה מוגנת. עיקרון זה כולל בתוכו מסירת מידע אמין והפרכת שמועות. 

בסרט תרקדי רותם, הגיבורה הראשית, בורחת מהסטודיו ואינה יכולה לרקוד, כתוצאה מהזיכרונות הכואבים. אובדן תחושת הביטחון היא האירוע המכונן. בסרט החיים בלעדיה המאבק של דרור ושחר (אביה ואחותה של שי אשרם ז"ל) על כך "שהאמת תצא לאור" ו"שהאשמים במחדל יקבלו את העונש שמגיע להם ויקחו אחריות" בניסיון להשיב את תחושת הביטחון המערכתי והמוסדי שנפגע. בסרט לחזור הביתה שקד, הגיבורה הראשית, חווה אובדן מוחלט של הביטחון. המעבר הפתאומי מעוטף עזה למלון בירושלים מייצג אובדן מיידי של הבית הפיזי והשגרה. הביטחון הפיזי נפגע ואיתו הביטחון הנפשי כשברקע חוסר ודאות לגבי מועד החזרה הביתה. המלון הזמני אינו מספק ביטחון או פרטיות. שקד מנסה לשמור על שגרה ולמצוא יציבות, ומוצאת מפלט בזיכרונות. הדגשת הזיכרון של הבית בעוטף עזה כמקום שבו "הכל הרגיש בטוח ושלו" מעידה על הצורך הבסיסי לשקם את תחושת הביטחון שנפגעה בעקבות הטראומה. נראה כי הגיבורה מנסה באופן אקטיבי להתמקד ב"לשמור על שגרה ולמצוא יציבות". 

2. קידום תחושת הרגיעה מרכיב זה כולל עידוד תהליכים להפחתת הדחק, החרדה והכאוס הרגשי בקרב הנפגעים. 
בסרט תרקדי הניסיון לברוח והדחף של רותם לצאת החוצה מהכיתה, משקפים את מצב הדחק כתוצאה מהטראומה. תגובת המורה, המציעה גמישות והזדמנות לחזור, משקפת מאמץ לספק מרחב בטוח ולקדם רגיעה במקום להוסיף לחץ. רותם נאבקת בדילמה אינסופית של "איך ממשיכים הלאה". הריקוד, שהוא אמצעי ביטוי ותנועה תמידית, משמש ככלי פוטנציאלי להרגעה ולעיבוד רגשי, במאבק בין אשמה, מוזיקה וגעגוע. בסרט לחזור הביתה שקד מנסה לשמור על שגרה ולמצוא יציבות בתוך המצב החדש. גיבורת הסרט מצליחה להרגיע את עצמה באמצעות זיכרונות חיוביים מהעבר ודרכם היא פועלת להרגעה עצמית. ניסיונה של הגיבורה "לשמור על שגרה ולמצוא יציבות" מבטא את המאמץ האקטיבי לקדם רגיעה. בסרט החיים בלעדיה מתואר בעיקר הקושי העצום של הדמויות להגיע למצב של רגיעה או תפקוד רגיל בעקבות מותה של שי אשרם ז"ל, ובכך ממחישים את הצורך העמוק במרכיב זה. ניתן למצוא בסרט דוגמאות למאמצים או אינטראקציות שמטרתם להשיג תחושת רגיעה או לווסת רגשות. כך למשל לאחר שדרור מספר לנוסעת במונית על האובדן של שי בתו, הנוסעת מבקשת חיבוק. בקשת החיבוק וקבלתו יכולים לסייע בתחושת רגיעה זמנית. דרור אביה של שי מרגיש צורך עז לספר ולדבר על שי כדי להתמודד עם הכאב.

מהסרט החיים בלעדיה
 

3. מסוגלות עצמית וקולקטיבית מרכיב זה שם דגש על חיזוק האמונה ביכולת של הפרט והקהילה להתמודד באופן פעיל עם האיום, עיקרון זה מעודד פעולה אקטיבית. 

העשייה הקולנועית של התלמידים היא אנטיתזה לפסיביות ולתחושת חוסר השליטה האופיינית לטראומה. התלמידים מחזירים לעצמם את תחושת השליטה והיכולת "לנווט" את התהליך. המסע של שקד בלחזור הביתה מסתיים בהחלטה אמיצה המשקפת חיזוק של מסוגלות אישית. יצירת סרט על ידי שלוש תלמידות מפונות כדי לבטא את ה"לבד" ואת מה שעברו מעיד על שימוש בכלים יצירתיים כדי להפגין מסוגלות קולנועית (אמנותית) ולהשפיע על השיח הקהילתי. הנושא המרכזי בסרט החיים בלעדיה הוא פעולה אקטיבית כתגובה לאובדן. דרור ושחר "עושים הכל בשביל להנציח את שי" ונלחמים למען האמת והקמת ועדת חקירה ממלכתית. הסרט מדגים קידום של תחושת המסוגלות באמצעות אקטיביזם. מול חוסר האונים של האובדן, פעולות אלו מהוות דרך לקידום תחושת מסוגלות בכך שבני המשפחה לוקחים תפקיד פעיל ומשמעותי בתוך המציאות הטראומטית. בסרט תרקדי מוצגת חשיבות התמיכה החברתית כמשאב קריטי. הוראת המורה לריקוד מדגישה את חשיבות הקשר בין הבנות לאחר אסון. עבודת הצוות בפרויקט הריקוד מטפחת תחושת שייכות ומעודדת שיתוף משאבים בין חברי הקבוצה. יצירת מופע הנצחה קולקטיבי המעניק משמעות לאובדן המשותף ומחזק את תחושת המסוגלות החברתית לעבד את האירוע הטראומטי. השיר הנבחר כפסקול של הריקוד המשותף מבטא את המסר "I'm a survivor" ומייצג אופטימיות ואמונה ביכולת ההתמודדות, והריקוד מכיל מסרים כאלו: "I'm a survivor. I'm not going to stop her. I'm going to work harder"

4. לכידות חברתית קידום החיבור החברתי, התמיכה ההדדית ותחושת ה"ביחד" מאפשרים פיתוח תחושת שייכות שחיונית לחיזוק החוסן האישי והקהילתי ושיתוף משאבים חיוניים בין חברי הקבוצה. 

בסרט לחזור הביתה שקד חווה חוסר הבנה מצד תלמידים שלא פונו. הסרט מהווה גשר לחיבור בכך שהוא מבטא את מה שכל מי שהיה מפונה מביתו הרגיש, וביטוי זה מנסה ליצור סולידריות עם קהילת המפונים. יצירת הסרט לחזור הביתה מתוארת על ידי היוצרות כביטוי לרגשות של המפונים ולכן הן החליטו לשתף את מי שלא היה שם. יצירת הסרט משמשת כדרך לביטוי רגשי קולקטיבי המעצימה את תחושת ה"ביחד" ואת היכולת להתמודד עם הטראומה דרך שיתוף הסיפור האישי כפי שמתארות היוצרות בסרט עצמו: "יצרנו דמות של ילדה אחת, שמבטאת את מה שכולנו הרגשנו: את הלבד, התסכול, וחוסר ההבנה".

בסרט החיים בלעדיה שחר, אחותה של שי אשרם ז"ל, נואמת בעצרות זיכרון מתוך רצון ש"כולם יזכרו את שי ויכירו אותה". מעשים אלו מקדמים את תחושת השותפות וה"ביחד" שמחזק את החוסן. המאבק להנצחה ולדרישת אחריות ממוסגר כחלק מהצורך להכיר ולזכור את התצפיתניות שנרצחו ואת המשפחות השכולות שהפכו ל"משפחה אחת גדולה". זהו ביטוי מובהק לקידום לכידות חברתית ותמיכה הדדית. שחר, אחותה של שי אשרם ז"ל, אומרת בסרט: "חשוב לי ברמה האישית שתזכרו כל אחד מכם את הבנות היקרות שלנו... חשוב לנו שכל בן אדם בעולם הזה יכיר אותן", וממשיכה את דבריה: "יש כאן סביבכם לא מעט משפחות שכולות, שלצערי בשנה ושלושה חודשים האחרונים אנחנו הפכנו למשפחה אחת גדולה בעל כורחנו". אף על פי שהמשפחה השכולה חוותה אובדן אישי, הסרט מציג את הבנייה של רשת תמיכה חברתית מיידית. יצירת "משפחה" זו מאפשרת לחלוק משאבים עם משפחות שכולות נוספות ולתמוך באחרים הנמצאים במצב דומה. בסרט תרקדי, מופע הריקוד של מגמת המחול להנצחת הנרצחים והחטופים נחווה כפעולה קהילתית שמטרתה לחזק את הקשרים החברתיים סביב הזיכרון המשותף. המורה אומרת לרותם ולשאר הבנות: "אני רוצה שתרגישו שאתן תלויות אחת בשנייה".

5. מתן תקווה מרכיב זה מתמקד בקריאת תיגר על חשיבה קטסטרופלית, אמונה כי המצב הטראומטי הינו זמני וכי יבואו ימים טובים. עיקרון זה מעודד בניית נרטיב קוהרנטי ומספק משמעות להתמודדות. התקווה אינה סילוק הכאב, הכאב לעולם לא ייעלם אלא ישנה את ייעודו לכדי פעולה אקטיבית. 

בסרט החיים בלעדיה משפחתה של שי עוסקים בהנצחתה ובמאבק על הקמת ועדת חקירה ממלכתית. ההתמקדות במי ששי הייתה ובמה שאהבה משמרת את המורשת שלה ומספקת תקווה שחייה לא היו לשווא. הנצחה זו היא אקט של תקווה לשמירה על הנרטיב האישי בתוך הכאב. כך גם בסרט תרקדי הדילמה המרכזית - "איך ממשיכים הלאה" - מתרכזת בחיפוש אחר תקווה. הפתרון הקולנועי - הריקוד הדמיוני של רותם עם אחותה שנרצחה - מסמל את היכולת להמשיך לחיות ולהתקיים (תנועה תמידית) תוך שמירת הקשר עם האהובים שאבדו, ובכך משקף תקווה להחלמה וצמיחה מתוך האובדן. תהליך הפקת הסרט כחלק מפרויקט הגמר לבגרות, עריכת סרטים ובניית נרטיב קוהרנטי המעניק משמעות לאירועים, מאפשרים לתלמידים להעביר מסרים אופטימיים של חוסן ותקווה.

צמיחה מתוך שבר: נרטיבים של התעצמות וחיפוש משמעות

לצד תחושות של אובדן, בלבול ותשישות רגשית, הופיעו בעבודות גם ניצני עיבוד של חוויה טראומטית באופן שמציע אפשרות לצמיחה מחודשת. היציאה לשטח, הראיונות והעריכה כ"נקודת תפנית" אשר מאפשרת לבני הנוער לנסח מחדש את תחושת הזהות והשליחות שלהם. שלושת הסרטים תרקדי, לחזור הביתה, והחיים בלעדיה, מדגימים את הקולנוע כתהליך שבו נרטיבים אישיים (מיקרו-נרטיבים) משקפים ומעבדים טראומה לאומית. דרך עדשה אינטימית, הם מאפשרים ליוצרים ולצופים להתמודד עם אובדן משאבים. יצירת הסרטים הללו מקדמת את הצמיחה של היוצרים לחיפוש ומציאת משמעות לאירועים. ההתמודדות הקולקטיבית יצרה מרחב שבו הסבל אינו רק נושא לעיבוד אלא גם מקור למשמעות חדשה. היצירה הקולנועית משמשת לא רק כדרך תיעוד, אלא ככלי לבניית חוסן. 

הסרט לחזור הביתה מציג את תהליך הצמיחה של היוצרות, ששלושתן פונו מבתיהן. בסרט נעשה שימוש בשפה הקולנועית כדי לעבד את החוויה, והנרטיב נע בין אובדן לשליטה מחודשת, ובין כאב להבנה מחודשת של משמעות החיים. באופן סימבולי, "הבית" הופך למטאפורה, למקום פנימי של ביטחון ושליטה עצמית.

מהסרט לחזור הביתה
 

בסרט החיים בלעדיה הגיבורים עוברים תהליך שבו הזיכרון הופך למקור כוח. דרור ושחר אינם מתאוששים מהטראומה במובן של חזרה ל"נורמלי", אלא יוצרים "נורמלי חדש" שבו האובדן נטמע בזהותם ובפעולותיהם. הם מוצאים טעם חדש בקיום דרך ההנצחה והמאבק הציבורי להכרה באחריות ובצדק. השכול מחבר בין האב לבתו, ויחד הם יוצרים נרטיב משותף של זיכרון. באמצעות שיח ציבורי הם מצליחים להפוך את האובדן למקור של משמעות, וזו הצמיחה הפוסט־טראומטית שלא מציגה ריפוי מלא אלא חיים עם הטראומה והענקת ערך לדרך. 

בסרט תרקדי רותם חוותה קיפאון רגשי דרך הגוף שלה, שאינו מסוגל לרקוד, והצמיחה הפוסט-טראומטית מתבטאת בחזרה לריקוד כאשר הגיבורה מגלה את כוחה הפנימי ואת האהבה שנמשכת מעבר למוות.

מהסרט תרקדי
 

הסרט מסייע לגיבורה לעבור מתחושת אשמה ("איך אני רוקדת כשהיא איננה") לבין חיים עם הזיכרון ("אני רוקדת בשבילה ולזכרה"). בסרט זה נעשה שימוש בגוף ובריקוד ככלי לריפוי וצמיחה.

בהקשר של משבר לאומי, נראה כי יצירת סרטי קולנוע הפכה לכלי משמעותי וייחודי בהתמודדות עם טראומה ועיבוד רגשי לחוויות קשות. השימוש בשפת הקולנוע מאפשר ביטוי רב-חושי למתחים בין האבל האישי לנרטיב הלאומי תוך הסתכלות והשקפה אופטימית יחסית לעתיד באמצעות המשך התנועה והיצירה. תהליך הפקת הסרט, הכולל כתיבה, בימוי, צילום ועריכה, אינו רק פעולה אמנותית אלא הוא כלי קולנועי המאפשר לבטא את סיפורם האישי מול המציאות המורכבת של המלחמה. הקולנוע מספק במה לזיכרונות, לעיבודם ויצירת משמעות ומעודד דיאלוג אישי של היוצרים עם נושאים חברתיים עכשוויים, תוך גיבוש פתרונות יצירתיים המכילים השקפה אופטימית לעתיד.

הצגת סרטי הגמר של תלמידי התיכון במסגרת הפסטיבל מעניקה תוקף ציבורי וקהילתי לסיפורם האישי של היוצרים. התוצר הסופי מאפשר התבוננות חיצונית באירועים פנימיים המסייעת בראייה מחודשת של החוויה הן עבור היוצרים והן עבור הקהל. הצפייה בהם מזמינה את קהל הפסטיבל, כמו גם את קוראי "מחברות דרום", להתבונן בסרטים אלו לא רק כיצירות קולנועיות מרגשות, אלא כבבואה לדרך בה נבנה חוסן של דור היוצרים הצעירים מבעד לעדשת המצלמה.

הסרטים שעמדו במוקד סקירה זו יוקרנו יחד עם סרטי תלמידים נוספים שהגיעו לשלב הגמר בתחרות קולנוער דרום שתתקיים בנובמבר 2025.

מקורות

Hobfoll, S. E., Watson, P., Bell, C. C., Bryant, R. A., Brymer, M. J., Friedman, M. J., ... & Ursano, R. J. (2007). Five essential elements of immediate and mid–term mass trauma intervention: Empirical evidence. Psychiatry: Interpersonal and Biological Processes, 70(4), 283-315.

Dekel, R., & Tuval-Mashiach, R. (2012). Multiple losses of social resources following collective trauma: The case of the forced relocation from Gush Katif. Psychological Trauma: Theory, Research, Practice, and Policy, 4(1), 56.‏ 

Tedeschi, R. G., & Calhoun, L. G. (2004). Posttraumatic growth: Conceptual foundations and empirical evidence. Psychological Inquiry, 15(1), 1–18.
https://doi.org/10.1207/s15327965pli1501_01

Tedeschi, R. G., Shakespeare-Finch, J., & Taku, K. (2018). Posttraumatic growth: Theory, research, and applications. Routledge.
 

פילמוגרפיה

החיים בלעדיה (2025), תיכון אמי"ת רון ארד רחובות. יוצרות: מורן כהן, דניאלה שמואל, נעה מאדב.
תרקדי (2025), תיכון אמי"ת הלל, רחובות. יוצרות: תמר מוחוני, תהילה זלצברג, עמר וייס, ספיר שהיינו.
לחזור הביתה (2025), אולפנת אלומה, שדות נגב. יוצרות: נועה קרימלובסקי, דביר אבן-חן נויבואר, טוהר ליכטמן.

ד"ר אלה בן עטר

מרצה בכירה וראש מסלול רדיו ופודקאסטים במחלקה לתקשורת במכללת ספיר. מחקריה עוסקים בתקשורת וחוסן במצבי חירום. מחברת הספר "משדרים תחת אש: רדיו חינוכי במצבי חירום"  (2019).