דחף לתעד היסטוריה,
פחד להיות חלק מהיסטוריה

בשבעה באוקטובר גל רוכברגר היה סטודנט לקולנוע והתגורר בשדרות. באותו היום הוא היה נצור בממ"ד עד ששוחרר משם ועבר ישר למילואים. שנתיים אחרי הוא משתף במחשבות שלו על אותו יום ארור, על החיים הסטודנטיאליים שהיו בעוטף לפני, על מה שהתחרש אחרי ועל הסרט שיצר בעקבות הכל.

זה המקום שלי, זה הסיפור שלי. ככה הרגשתי בימים הראשונים של מלחמת חרבות ברזל, שום ספין מהתקשורת או מהממשלה לא שינה את זה. לשם שינוי הרגשתי שהמקום הזה שייך לי, לא להם. השבעה באוקטובר קרה בזמן שגרתי בשדרות, בזמן שהייתי חלק מקהילת הסטודנטים של ספיר. אז זה חייב להיות הסיפור שלי. אני חוויתי אותו, אני מכיר את הקיבוצים ואת הכבישים. זה הסיפור שלי, לא שלהם. אבל לא עבר הרבה זמן, השבעה באוקטובר נהיה איזה מיתוס, כותרת מפוצצת. בערוצי התקשורת ובקרב פוליטיקאים התייחסו למה שקרה בכל מיני וריאציות שונות: 'המחדל', 'הטבח', 'קריסת הקונספציה'. האירוע עצמו מזמן איבד את העוצמה שהוא הטיל על המדינה באותה שבת.  בימים הראשונים של המלחמה, הייתה לי תחושה מאוד חזקה של ניעור, האסון הזה נתן איזה רגע של חשבון נפש. אבל הרגע הזה חלף מהר מאוד. הרבה בזכות פוליטיקאים שהתנערו מאחריות, ובזכות תקשורת פחדנית, שקנתה כל ספין ששלחו לה בכל הנוגע למלחמה. בכל ליבי שנאתי את הכותרת שפימפמו בכל מקום 'ביחד ננצח'. ננצח את מה? את מי? איזה ניצחון אפשר לגזור ממה שקרה? מעל אלף נרצחים, ישובים שלמים נחרבו, מספר בלתי נתפס של חטופים, חלקם נרצחו בשבי וחלקם עדיין שם. אין שום דרך לראות את הדבר הזה כניצחון. לא מדובר במשחק כדורגל, של כמה ספגנו מהם וכמה נחזיר.  

גרתי בשדרות בין השנים 2021-2023. ממגפת הקורונה עד למלחמה הגדולה. הייתי בשדרות בשבעה באוקטובר, ולא, לא ראיתי מחבלים או גופות. הייתי נצור בממד 27 שעות, ומשם נשלחתי למילואים בבקעת הירדן. דרך המצלמה שלי חיפשתי משמעות, בתמונות שצילמתי או שירים שכתבתי. הרגשתי שיש לי תפקיד, שיש לי שליחות לתעד ולספר. אבל ככל שהימים חלפו, והמלחמה המשיכה - החושים שלי התכהו. התרגלתי לראות ברחובות שלטים של חטופים, כמו שהתרגלתי בקורונה לראות אנשים עם מסכות. 

הסרט שלי 'רציתי להישאר' נעשה בניסיון לתמצת את התחושה שהרגשתי בתחילת המלחמה מ'ניצול' של השבעה באוקטובר' לחייל מילואים באבטלה סמויה, תקוע בבסיס בבקעת הירדן עם חרדות ממוות.
 

בשבעה באוקטובר, ב-7:29 אני קם מצלצול טלפון, אחותי מתקשרת. אני עונה מבולבל, חסר שעות שינה. היא אומרת: 'גל, תנעל את הדלתות, זה רציני'. אני מלמל 'מה קרה', היא אומרת שהיא עוד לא יודעת, אבל שיש מחבלים בשדרות. אני מנסה להבין, אבל לא לגמרי קולט. אני פותח את המחשב, נכנס לN12. הכותרת הראשית מטרידה אותי, בעיקר בגלל שהיא לא ברורה - 'חדירת מחבלים בכל רחבי הארץ'. התמונה הראשית של הדיווח היה של הזריחה, מתחת לתמונה היה כתוב 'פרטים נוספים בקרוב'. אני מרגיש עקצוץ, תחושה משונה מלווה אותי. אני שומע במעומעם יריות ופיצוצים.

אני נכנס לקבוצות בוואטסאפ של שדרות (למסירה/טרמפים/אירועים). אני רואה סרטון של המחבלים בטנדרים, אני מזהה את הרחוב, זה לא רחוק מהדירה שלי. כותבים שכבשו את תחנת המשטרה. אני זז באי שקט, בטוח שזו שמועה.

היום עובר בדיסוננס: מצד אחד אני נצור בממד, אזעקות, פיצוצים וצרורות של ירי נשמעות כל כמה דקות, מצד שני אני לא מרגיש חלק מהאירוע, יש לי מזגן, קליטה. מתחילים לטפטף דיווחים על הנובה, על הקיבוצים, על הקרבות בתחנת המשטרה בשדרות. הרעיון של לשלוף את המצלמה היה כמעט מקרי, איזה ניצוץ של רגע, של 'וואלה קורה פה משהו אחר, אולי שווה לתעד.'  קורים כל כך הרבה דברים בכל האזור שאני נמצא בו. אבל אני נצור בחדר קטן, בלי שום רמיזה למה שקורה בחוץ – חוץ מחדשות וסאונדים עמומים. התחלתי לדווח למצלמה, מה אני רואה או מרגיש. הרגשתי שיש לי תפקיד, שאני לא חלק מהאירוע. זרקתי כל מיני משפטים, מעין ניסיון ראשון לקמט את התחושות המשונות שצפות בי. המשפט הראשון שאני אומר למצלמה: ׳דחף לתעד היסטוריה, פחד להיות חלק מההיסטוריה׳. המילה היסטוריה משמעותית, אני מבין שאני בלב מערכה של אירוע בקנה מידה היסטורי. אני חייב לתפוס אותו. אני מתחיל לשחק עם המצלמה, עם ההגדרות והעדשות שהיו לי. אני חוזר על המשפט הזה שוב ושוב – 'דחף לתעד היסטוריה, פחד להיות חלק מההיסטוריה'.

הרגע הראשון שהרגשתי אימה היה שתמיר סייטמן שוב התפרץ לשידור, מתדרך את כוחות הביטחון בשידור חי איפה נמצאים מחבלים. שאר חברי הפאנל, מסתכלים עליו במבוכה. בשבילי, הירות, הפיצוצים, ואפילו הדיווחים שזולגים למסך החדשות לא מטרידים אותי כמו זה שתמיר סטיימן לא אמור להעביר הודעות לכוחות הביטחון דרך הטלוויזיה. המציאות נקטעה, נעצרה לרגע. כל התחבולות נחשפו. הרגשתי 'גליץ במטריקס'. סדק דק נפער בכל מה שאני מכיר ומייצר תחושה משונה – המציאות לא התנפצה – לפחות לא בשבילי – אני הלכתי לישון לילה לפני בממד כי שם חדר השינה שלי. לא קמתי מאזעקות או הפיצוצים, ישנתי. אבל קמתי למציאות אחרת מזאת שהלכתי לישון אליה. קמתי להרבה טלפונים, הודעות וואטסאפ. ובתוך כל הדבר הזה, אני קם בחדר שלי, הדירה שלמה. את היום הזה העברתי כמו כולם – דבוק לחדשות, חרד ממה שקורה בנובה, שולח הודעות לחברים שלי שגרים בקיבוצים. אבל כל זה קורה שאני בעצמי נצור בשדרות. אתה מספר לעצמך שהכל בשליטה. אתה מנסה להחזיק באיזו תפיסת מציאות שאתה מכיר, נותן לעצמך איזו לוגיקה שאתה מכיר, אבל שום דבר לא מסתדר עד הסוף.

הייתי אז סטודנט לקולנוע במכללת ספיר, לקראת השנה הרביעית שלי. נסעתי בכבישים האלה כל יום. הייתי כמעט בכל הקיבוצים באזור. עצם העובדה שכל המדינה מדברת על הסביבה שלך עוררה בי אי שקט.
 

בסוף ברחתי משדרות,  נסעתי בשמיני באוקטובר לאחותי בבאר שבע ומשם נשלחתי למילואים בבקעת הירדן, בתור מאחזק נגמש. הייתי במילואים שלושה חודשים. לא נגעתי בנגמשים. הפכתי את עצמי לצלם של הגדוד – תיעדתי חיילים בתרגילים, ביום יום. הרגשתי שהתפקיד שלי במלחמה זה לתעד. מהתופת בעוטף עזה, נשלחתי לשממה של בקעת הירדן. בפועל, לא היה לי תפקיד, לא היה לי רצון בכלל לתקשר או להתחבר עם מילואימניקים אחרים. ככל שהימים חלפו, מצאתי את עצמי משוטט בבסיס ללא תכלית, מצלם עצים, גמלים, את הירח. מחפש דימויים של מוות, של שקט. השגרה השכיחה את השוק מאותו יום נורא. ניסיתי להחזיר עטרה ליושנה: מתכתב עם חברים מהתואר, מדברים כבר על ההפקה של סרט הגמר שלי, מתי חוזרים ומה עושים. השתמשתי  במצלמה שלי כדי להתחיל עם בנות בבסיס. סיפרתי להן שאני עושה סרט על המלחמה. אני נהיה אובססיבי לתשומת לב, מפרסם באינסטגרם תמונות שלי מהמילואים, מנסה איכשהו להיות האמן הרגיש שמתאר בעדינות את רוח העם בימי מלחמה. אבל בפועל אני צמא ללייקים, לבנות יפות. בלילות, אני נזכר באותו יום, מנסה להבין כמה קרוב הייתי לסכנה. עצם המחשבה על זה שקרו דברים כל כך מחרידים ומזעזעים במקומות שהיו חלק מהיום יום שלי, מציף בי אימה שבאה מהבטן. קשה להסביר לאיזו תחושה בדיוק אני מתכוון. עולה לי שוב ושוב תמונה מאיזה עדות ששמעתי, על עשרות צעירים מהנובה שמתחבאים על שביל ארוך מלא במכוניות, ומחבלי חמאס  מתהלכים בינהם כמו מלאכי המוות.  מה הדבר האחרון שעבר לאדם שיודע שהוא הולך למות בצורה כל כך מזעזעת? משם החרדה שלי גוברת - ואני מתחיל לשאול - באיזה תרחיש יכולתי? כל פעם שהגעתי לנקודה הזאת, הייתי נכנס לכתבות, לעדויות, לנסות להבין איפה כל דבר קרה, ובאיזה תרחיש יכולתי למצוא את עצמי שם.  

בחדר העריכה, כשעברתי על חומרים שצילמתי, התחלתי להבין מה המהות של הסרט שלי, איזה חוויה בתוך כל המציאות הזאת אני מנסה לזקק. אני רוצה לדבר על שדרות, איך יכול להיות שיום אחד הייתי סטודנט לקולנוע שכל העולם שלו מתנקז לבנות שלא רוצות אותי וסרט גמר על רוחות רפאים, ואיך ביום אחר אני חלק מאירוע כל כך עצום? אני רוצה להתעסק באימה שהייתה בעוטף עזה. שדרות שהכרתי התפרקה לרסיסים, התמלאה בצללים מאיימים של זכרונות נשכחים. כשאני צופה היום בסרטונים שצילמתי לפני המלחמה, אני מרגיש כאילו אני רואה סרט אימה, רגע לפני האסון, רגע לפני שהכל מתפרק. למזלי היו לי הרבה חומרים מצולמים מהשנים שלי כסטודנט לקולנוע במכללת ספיר. יש לי איזו אובססיה לתעד כל דבר: ממפגשים חברתיים ועד אירועים שקרו בשדרות. קהילת הסטודנטים בשדרות הייתה באמת משהו מיוחד. אני מרגיש שהיה כוח לסטודנטים שהתחילו ללמוד ב-2021, בשיא מגפת הקורונה. אחרי ששנה היינו נצורים בבית והכל היה סגור, החלום הסטודנטיאלי בער מתמיד. 

הסרט נפתח בסיקוונס, עם חומרים שצילמתי לאורך השנים ומציג את החבורה שלי ממסלול קולנוע, לפני שהמלחמה פיזרה אותנו בכל הארץ. אני מתמקד בחומרים שצילמתי ממסיבת 'מניפסט שחור לבן' שהתרחשה ב-'סלון' של 'הזה' – מסיבה שחבר'ה מבית הספר לאמנויות הקול והמסך ארגנו, בהובלת מסלול פסקול. בחומרים האלה אני בעיקר נזכר כמה שדרות הייתה קטנה, כולם קשורים לכולם. היה הווי חברתי מאוד מיוחד במקום הזה. אני מנסה לספר את מי שהייתי לפני המלחמה: מי שחושב שהוא אמן מיוסר שאף אחת לא רוצה, זה שמצהיר פעם אחר פעם בפני חבריו שהאהבה מתה, אבל בסתר ליבו שואף לאהבת אמת. השבעה באוקטובר מפרק את המציאות הזאת לרסיסים. בשאר הסרט אני עם המצלמה, מנסה לאחוז במציאות, מנסה להבין אותה. במילואים, שדרות הופכת לארץ המובטחת, כאילו הכל יחזור להיות כמו שהיה ברגע שהמלחמה תיגמר, ברגע שאחזור לשדרות.  אני מסיים את הסרט עם חזרה לשדרות ההרוסה, שדרות של אחרי השבעה באוקטובר.
 

את הסרט הזה צילמתי בלי מטרה ברורה. הרגשתי שאני רוצה לנסות להעביר את הדבר הזה הלאה – את החוויה שלי, מעין מכתב פרידה משדרות, לעוטף עזה. 

היה לי רצון להישאר בדרום, להיות חלק מקהילה של יוצרים צעירים. למשך תקופה בשדרות זה הרגיש ככה: כל החברים שלי גרו באותו רחוב, עשינו אירועים בסינמטק שדרות, בפאב וב״זה״.  המלחמה פיזרה אותנו בכל רחבי הארץ, ומעבר למרחק הפיזי - המלחמה הזאת שברה את הרוח של חברים רבים שלי לכיתה. הרבה עזבו את עולם הקולנוע, הרגישו שאין טעם. 

אני עדיין מאמין בקולנוע, יש לי דחף פנימי להמשיך ליצור, לנסות לפרק את המציאות לדימויים. כיום אני גר עם בת זוג שלי בפרדס חנה, עם חלום לחזור יום אחד לעוטף עזה ולבנות קהילה שסובבת סביב אמנות ואהבה.

גל רוכברגר

בוגר בית הספר לאמנויות הקול והמסך במכללת ספיר. במהלך לימודיו התמחה בכתיבת תסריטים, בימוי ועריכה. כיום עורך קליפים וסרטים קצרים וגם עובד על סרט עצמאי קצר.
 

כל המעוניין לצפות בסרט, מוזמן ליצור קשר עם גל:
טל': 054-3185032
מייל: gal.rochwerger@gmail.com