כמעט 20 שנה של התנתקות
ילדת ההתנתקות שמנסה להתחבר שוב ושוב

לרגל 20 שנה לתכנית ההתנתקות משודרת בימים אלו בכאן 11 הסדרה הדוקומנטרית ״איפה היית בהתנתקות״ של היוצרים איציק לרנר ואיתי לנדסברג-נבו. בפסטיבל שלנו בנובמבר נקרין את הסרט שנוצר מתוך החומרים של הסדרה. מורן תנעמי, אחת מהמרואיינות, נולדה וגדלה בגוש קטיף. במאמר זה היא משתפת אותנו על "ילדת ההתנתקות שמנסה להתחבר שוב ושוב". על התהליך האישי שעברה בעקבות הפינוי ועל הדרך המורכבת שעשתה כדי להתחבר מחדש לעצמה.

לפעמים טראומה לא נראית לעין. היא לא מתחילה ברגע שהחיילים נכנסים אליך ליישוב ולא כשהשער של היישוב נסגר מאחוריך. לפעמים היא שותקת במשך שנים ואז מתפרצת.

עשרים שנה אחרי אני יודעת לומר – לא המשכתי הלאה, הטראומה חיה בתוכי.

בקיץ 2005 הייתי נערה מגוש קטיף מוקפת קהילה, חיים שלמים, תמימות ושייכות. גדלתי בגוש ביישוב "גן אור", מאז שנולדתי. בין דיונות של חול, ריח החממות והחופים הבתוליים, הגוש היה יותר מבית - הוא היה הזהות שלי. מעבר לזה ששם היו כל זכרונות הילדות שלי, נוף ילדותי, החוויות הראשונות, החברויות, החלומות- חיינו שם בתוך תחושת שייכות שאין לה תחליף, עם אמונה פשוטה בלב ורצון להיות חלק ממשהו גדול מאיתנו. כולם הכירו את כולם והקהילה הרגישה כמו משפחה אחת גדולה. עם כל המצב הבטחוני, הייתה תחושת של ביטחון כי גידלו אותנו כמו בחממה חמימה. בתיכון למשל למדתי בפנימייה בירושלים. הייתי "תלמידת חוץ", כלומר בחרתי ללמוד מחוץ לגוש, והייתי חוזרת הביתה פעם בשבועיים. מדי פעם הגיעה משלחת מטעם הגוש שביקרה את כל תלמידי החוץ – כדי לחזק, להביא צ'ופר, לשמוע איך אנחנו מרגישים. זה חימם את הלב והביא לתחושת שייכות יקרה מפז.
אפילו בטלפונים הניידים הייתה לנו עסקה ייחודית – "אורנג' גוש". כל אנשי הגוש יכלו להתקשר זה לזה בחינם, כאילו באמת היינו משפחה אחת ענקית.

המשפחה ביום העזיבה. צילום: אלבום משפחתי

כשפינו אותנו הייתי בת 17.5.  קראו לזה “תוכנית ההתנתקות”, אבל אף אחד לא הכין אותנו לניתוק האמיתי שיקרה אחר כך.
בימים ההם לא דיברו על טראומה, המודעות הייתה כמעט אפסית ולא היה מקום לכאב – רק לצורך לשרוד.
התקשורת גם לא עזרה, היה להם נוח להציג אותנו כ"מתנחלים" משיחיים. דיברו על "פיצויים", "רגישות ונחישות", על פחד מאלימות – אבל כמעט לא עלינו, האנשים.
אחרים אמרו "תהיו חזקים", "העיקר שכולכם יחד". ניסיתי להאמין בזה, להחזיק את הראש מעל המים. אבל משהו בתוכי שקע. הייתי נערה שאיבדה הכול: את הבית, את הקהילה, את הביטחון, השייכות, הזהות – ולא היה בי מרחב בטוח או מודעות להבין איך אני מרגישה.
היה בי כאב, עצב, בלבול, תחושת נטישה. כעסתי על הכל ועל כולם בלי לדעת להסביר למה.

היום זה מצחיק־עצוב בעיניי שקראו לזה דווקא "התנתקות".
כי אני מבינה מה שלא הבנתי אז: זו הייתה התחלה של ניתוק עמוק – לא רק מהבית, אלא שלי מעצמי.

המשפחה שלי עברה לניצן, לאתר הקרווילות, יחד עם רוב קהילת גן אור. אחר כך הם עברו לאשקלון כי הקארווילה הייתה קטנה – אבל המשיכו לחזור כל שבת לניצן רק כדי להיות קרובים לקהילה.
ואני? הלכתי והתרחקתי. מהחברות שלי, מהקהילה, מאלוהים, מהאמונה – מכל מה שעד אז היה הזהות שלי.

הניתוק בתוכי לא היה עניין של החלטה או בחירה - הוא היה תגובה לא מודעת של הנפש לכאב, תגובה לפצע שלא ניתן לו מקום. הניתוק היה אחת מהדרכים של הנפש שלי לשרוד, ניסיון לשרוד את מה שכאב מדי לגעת בו.

עשיתי שירות לאומי, טיילתי, עברתי לגור בירושלים, חזרתי בשאלה, ויצאתי עם נשים במשך שנים. כלפי חוץ הייתי "חזקה", "מסתדרת", חייתי חיים אחרים, "בדרכי שלי" אבל בפנים לא הצלחתי באמת להרגיש. עם כל שכבות הניתוק - התנתקתי מהילדה שהייתי ומהכאב שהיא סחבה.

אחרי הפינוי, מעל הריסות הבית. צילום: אלבום משפחתי

טראומה היא לא רק פלאשבקים והלם קרב.
היא נוצרת כשאנחנו חווים משהו שמערער את תחושת הביטחון הקיומי שלנו. זה יכול להיות אירוע חד פעמי כמו פיגוע, תאונה או מלחמה – או חוויה מתמשכת של חוסר ודאות, ניתוק, אובדן.

טראומה יכולה להיראות שונה אצל כל אדם:
-הימנעות מדברים ש"נוגעים בכאב" מבלי להבין למה
-קושי להרגיש קרבה אמיתית לאחרים
-תחושת זרות, ריחוק או ניכור
-נתק רגשי – קושי לבכות, להתרגש, להתחבר
-תחושת ערך עצמי ירודה
-חרדות, דריכות-יתר, חוסר שקט
-שינה לא סדירה או סיוטים
-התמכרויות והרס עצמי

לפעמים הפוסט-טראומה מתפרצת שנים אחרי, כשתנאים מסוימים "מאפשרים" לה לעלות – כמו לידה, מעבר, פרידה, או סתם רגע שבו משהו נשבר או נרגע בפנים.
ככה קרה לי. רק 12 שנים אחרי ההתנתקות, דווקא כשהחיים כבר נראו "בסדר", הנפש שלי קרסה.
סבלתי מהתקפי בכי לא מוסברים, חרדות. לא הצלחתי להחזיק עבודות, לתקשר עם אנשים.
הרגשתי ש"הכל מציף", שאין לי כוחות, שאין טעם. שאני לא כמו כולם, שהחיים גדולים עלי.
הטבע, השקט והלבד היו לי למפלט.
הייתי לבד לא כי לא אהבו אותי – אלא כי אף אחד סביבי, כולל אני, לא ידע לקרוא בשם למה שעובר עליי.

ושם, במקום הכי נמוך, התחיל הריפוי.

התחלתי לקרוא, לחקור, ללמוד. אפילו התפלחתי לכנס של אנשי טיפול ושיקום בטראומה כדי ללמוד על מה שעובר עלי. בהמשך גם למדתי קורסים על קורסים על חרדות וטיפול בטראומה ואובדן.
למדתי NLP טיפולי, תרגלתי מיינדפולנס (קשיבות) עד שזה הפך לאוויר חיי, פרקתי מטענים ורגשות באומנות, בריקוד, בכתיבה ומכל הבא ליד.

גיליתי שמה שעובר עליי – עובר על עוד רבים ורבות. לא הייתי "משוגעת". הייתי פצועה.

וכשהתחלתי לתת לעצמי הכרה בפצע, בכאב, ודיברתי על זה בקול – גם אחרים התחילו להיפתח. חלקם היו חברים מהגוש, כאלה שגדלו איתי או חיו בניצן. הם באו ושיתפו אותי בסיפור שלהם מתוך הזדהות עמוקה. חלקם פשוט התוודעו למה שעברו רק כששמעו אותי מדברת. ראיתי סביבי אנשים שמתהלכים שנים עם אותו פצע – חלק מודעים אליו, חלק עוד לא.

פואטרי סלאם מתוך "שנתגרש". צילום ועריכה: רותם פלדנר

דרך הקהילה המדהימה של הלימודים, אסופה של לבבות טובים, השייכות, התמיכה, החיבוק והחמלה של מטפלים ואנשים שחוו כמוני – הרגשתי לראשונה שזה אפשרי. הריפוי. החיבור. הנגיעה בכאב.
התחלתי מסע של שנים -לפרום את הקשר בין "עברתי את זה" ל"אני יכולה לחיות חיים מלאים יחד עם זה".

אפילו עמדתי על במה – חודשיים בלבד לפני ה 7 באוקטובר – ונתתי הרצאה על כל הדרך הזו. על איך סוף סוף הפצע מתחיל להגליד.

הדרך לשם לא הייתה פשוטה. הייתי צריכה לפרק בתוכי המון שכבות של הדחקה שנצרבו לי בגוף. להתמודד עם הפחד שבלהרגיש. להסתכל בלבן של העיניים לא רק של הכאב, הכעס והעצב. אלא גם על אובדן של כל השנים שעברו בניתוק מעצמי. לוותר על השליטה, לאפשר לעצמי לפגוש את הילדה שפונתה – ולהרגיש איתה את כל מה שלא הרשתי לעצמי אז.

הבנתי שריפוי זה לא לשים את זה "מאחוריי" – אלא ללמוד לחיות לצד הפצע, עם חמלה, עם אהבה לעצמי.
וזו הייתה הפעם הראשונה שיכולתי להגיד בקול: אני כבר לא רק מתמודדת. אני גם מרפאה.

מתוך הרצאה "אני בית לעצמי". צילום: אלבום משפחתי

ואז הפצע נפתח מחדש.

באותו בוקר נורא, של ה־7.10.23, איבדתי את דודה שלי, את הבן שלה ובן זוגה. שתי הבנות שלו נחטפו לעזה. ואת החטיפה ראיתי בלייב בפייסבוק שלה. 
הן נחטפו לאותה רצועת עזה שהייתה לפני כמה שנים הבית שלי.

 לזכרם של נועם, דיקלה ותומר. צילום: שילת רוזנפלד, אלבום משפחתי

הכאוס חזר. הפחד, הניתוק, הכאב. רק שהפעם – משהו היה שונה.
הפעם לא הייתי לבד. הפעם החברה ידעה, הבינה, ראתה ועטפה.
והכי חשוב – הפעם אני הייתי שם עבור עצמי - הפעם כבר ידעתי לזהות את מה שקורה בי.

עם כל הכאב שבאירועי 7.10 – עלתה גם המודעות לפוסט־טראומה, לכאב הנפשי, לטלטלה.
וזה אולי הניצוץ היחיד שנולד מהחושך – האפשרות להרגיש כאב, לדבר, לשתף, להישמע.

ריפוי מתחיל בהכרה. בלראות את הכאב, להביא לו חמלה, עיניים טובות, אהבה ורוך ולא שיפוט או ביקורת "למה אני ככה".

אני כותבת את זה בשביל כל מי שעבר טראומה – ושתק.
למי שממשיך "להסתדר", אבל בפנים כבוי.
למי שלא מצליח להרגיש. שמרגיש זר. שמרגיש אשם או חסר ערך – ולא יודע למה.
את.ה לא לבד.
יש דרך. היא לא קלה – אבל היא אפשרית. אני כאן כדי להעיד.

ההתנתקות שלי לא קרתה רק בגוש קטיף. היא קרתה בתוכי – ונמשכה כמעט עשרים שנה.

הדרך חזרה לחיבור היא לא קו ישר. לפעמים אני עוד מתנתקת. אבל אני לא מתייאשת. אני בוחרת להתחבר שוב. ושוב. ושוב.

אני בוחרת לחמול, להרגיש, לדבר ולא מתוך פחד – אלא מתוך רצון לחיבור.
לעצמי. לאנשים. לחמלה ולאהבה.
חיבור לחיים. 

מורן תנעמי

מורן תנעמי ילידת 1988, נולדה וגדלה בגוש קטיף. 
מאז ומתמיד הייתה עטופה בעולמות של חינוך, יצירה וקהילה.
ב1995 נסעה עם משפחתה לשליחות בברזיל מטעם הסוכנות היהודית למשך 3 שנים. אביה ניהל את בית הספר היהודי בריו דה ג'נרו "בר אילן" ואמה הייתה מורה. אחרי השליחות חזרו לגוש קטיף עד הפינוי. 

בכיתה ט' יצאה ללמוד ב"מדרשיית עמליה", ירושלים. 
בגיל 17.5, בשנת 2005 יצאה לפועל תוכנית ההתנתקות והמשפחה פונתה לניצן – אתר הקארווילות הזמני. 
לאחר 8 שנים עברו לבית קבע ביישוב באר גנים.

כיום מורן אמא לאוריה-דותן המקסים.
טריינר NLP מבוסס מיינדפולנס, אומנית ומעצבת גרפית,
בעלת "מורנה" - סטודיו לעיצוב והגשמה.
מחברת אנשים לעצמם ומלמדת ילדים איך להרגע ולהתרכז בכוחות עצמם.
מאמינה גדולה שיש בנו את הכוחות להקל ולווסת את עצמינו אם רק נפתח מודעות עצמית חומלת, נכיר ונשמע את עצמינו.
זה לא קל – אך אפשרי.