אימפקט - קולנוע לשם שינוי

לרגל השקת הקול הקורא למעבדה הראשונה של "קצרים לשם שינוי"- מעבדת הפצה ואימפקט דרומית ביוזמת קרן קופרו, כותבת נילי קלמר, מנהלת התכניות של הקרן, על קולנוע אימפקט- פרקטיקה מבוססת בעולם שעוד מבססת את דרכה בישראל, ועל היכולת והאמונה הדרושה למען קולנוע משנה מציאות.

מה אם סרט היה יכול לשנות מציאות? לא רק לרגש, ללמד או לשקף את העולם, אלא ממש לעצב אותו מחדש. קולנוע אימפקט הוא הזירה שבה אמנות הקולנוע פוגשת פעולה חברתית. זוהי יצירה שמטרתה אינה מסתיימת בכיבוי האורות באולם, אלא ממשיכה הלאה: אל רחובות, בתי מחוקקים, בתי ספר והרשתות החברתיות. דרך סיפור אישי או תיעוד של עוולה, יוצרים ויוצרות בתחום הזה מבקשים להניע קהלים, להשפיע על מדיניות, ולעיתים אף להציל חיים. מהו קולנוע אימפקט, כיצד הוא פועל, ומדוע הוא נחשב לאחד הכלים המשפיעים ביותר לשינוי חברתי בזמננו?  במאמר זה ננסה להשיב על שאלות אלו ונבדוק האם קולנוע כזה יכול לפרוח גם בישראל.

קולנוע אימפקט הוא גישה ליצירה קולנועית (בעיקר דוקומנטרית) שמטרתה לייצר שינוי חברתי, פוליטי או סביבתי ממשי באמצעות הסרט. כלומר, הסרט אינו רק כלי לספר סיפור או לבדר, אלא גם אמצעי להשפיע על המציאות: לעורר מודעות, להניע לפעולה, לשנות מדיניות, או לחזק קהילות ומאבקים. בדרך כלל, קולנוע אימפקט כולל גם אסטרטגיית הפצה ייעודית שמלווה את הסרט: הקרנות קהילתיות, קמפיינים, שיתופי פעולה עם ארגונים, לחץ ציבורי ועוד, כדי להבטיח שהסרט יגיע לקהלים הנכונים וישפיע בצורה הכי אפקטיבית. בשנים האחרונות התוסף אלמנט קריטי נוסף והוא מדידת האפקטיביות החיובית. 

מושג קולנוע האימפקט (Impact filmmaking) החל להיכנס לז'רגון המקצועי בסוף שנות ה-2000 ותחילת שנות ה-2010, בעיקר בארה"ב, במקביל לעליית תחום ה־Impact Producing, הפקה שמכוונת מראש ליצירת שינוי חברתי, פוליטי או סביבתי. נקודות מפתח בהתפתחות התחום היו סרטו של אל גור מ-2006 - An Inconvenient Truth  - שהמחיש את הפוטנציאל של סרט תיעודי להשפיע ברמה ממשלתית וציבורית. הוא שימש השראה למפיקים ואקטיביסטים וגרם להם להבין שסרטים יכולים לשנות מדיניות. 

בין השנים 2010-2008 ארגונים כמו Doc Society החלו לממן וללוות סרטים עם אסטרטגיות אימפקט. הם טבעו את המונח "impact campaign" במובן המקצועי שלו. ב-2011 הוקם ה- Good Pitch, יוזמה של Doc Society ו-Sundance Institute, שקידמה פלטפורמה לחיבור יוצרים עם שותפים לקמפיינים של שינוי חברתי. זה היה צעד משמעותי במיסוד המושג "קולנוע אימפקט". החל מאמצע שנות ה־2010, התחום התרחב לאירופה, בעיקר בבריטניה, הולנד וגרמניה, עם תוכניות הכשרה ליוצרי קולנוע אימפקט וכניסה של גופים ממסדיים לתחום.

אחת הדוגמאות המובהקות לקמפיין אימפקט אפקטיבי הוא הסרט (The Cove (2009, בבימויו של Louie Psihoyos. הסרט מתעד את טבח הדולפינים השיטתי בעיירה טאיג'י שביפן. הסרט חשף שמספר הדולפינים שנהרגים בציד הדולפינים בטאיג'י גדול פי כמה ממספר הלווייתנים שנהרגים באנטארקטיקה, וכי 23,000 דולפינים נטבחו ביפן מדי שנה על ידי תעשיית ציד הלווייתנים במדינה. בסרט, הדייגים דוחקים את הדולפינים למפרץ שם הם נלכדים ברשת. הצעירים והיפים נמכרים לפארקי מים ברחבי העולם, והשאר נטבחים באכזריות. הסרט גם חושף שפקידי הממשל המקומי מעורבים בסיוע להסתרת הטבח, ושהציבור היפני אינו מודע במידה רבה לציד ולשיווק בשר הדולפינים, שלפי הסרט מכיל רמות גבוהות ומסוכנות של כספית. 
 

The Cove Poster 

אף על פי שחלק ממתנגדי הסרט קראו לו סרט פרופגנדה, נטול ניטרליות ופוגעני כלפי העם והתרבות היפנית, היוצרים הבינו שכדי לחולל שינוי עליהם לפעול בצורה מכוונת ולהדהד את מסרי הסרט: קריאה לפעולה לעצירת הריגת ולכידת דולפינים המונית, שינוי שיטות הדיג היפניות, ויידוע וחינוך הציבור בנוגע לשבי חיות ים באקווריומים והסכנה הגוברת להרעלת כספית מצריכת בשר דולפינים. 

לשם כך הם פעלו בארבעה מישורים:

1. מעבר לחשיפת המידע לציבור, יוצרי הסרט תכננו מראש אסטרטגיית השפעה שכללה שיתופי פעולה עם ארגונים סביבתיים ופעילי זכויות בעלי חיים כמו Sea Shepherd ו-Oceanic Preservation Society. הארגונים סיפקו מידע, גישה לשטח, תיעוד משלים וערוצי הפצה לקהלים שכבר מעורבים במאבקים סביבתיים. 
2. במקום להסתפק בהקרנות מסחריות בלבד, הקמפיין הביא את הסרט למקבלי החלטות, ביניהם פוליטיקאים, אנשי ממשל, אנשי תקשורת מובילים, אנשי חינוך ומשפיענים בתחום איכות הסביבה. נערכו הקרנות בפרלמנטים, באו"ם, בכנסים בינלאומיים ובמוסדות חינוך, לעיתים מלוות בדיון בהשתתפות יוצרים ופעילים. 
3. הקמפיין הפעיל לחץ גלובלי ממוקד על יפן – דרך פניות לאו"ם, עצומות בינלאומיות וחשיפה תקשורתית רחבה. יפן הואשמה בהפרת אמנות בינלאומיות בנושא שימור יונקים ימיים, ונציגים מטעמה הוזמנו להגיב בדיונים פומביים. הביקורת הציבורית והבינלאומית יצרה דימוי שלילי משמעותי לפעולות הציד, והביאה לעלייה במודעות ובדיון פנימי בתוך יפן עצמה, תופעה נדירה סביב נושא שנתפס כ"טאבו תרבותי".
4. שימוש במדיה חברתית ובקמפיינים דיגיטליים - הסרט לווה בקמפיין מתוזמר היטב ברשתות החברתיות:
   הופקו סרטונים קצרים, גרפיקות אינפורמטיביות, הופעלו עצומות מקוונות שזכו למאות אלפי חתימות.
   שולבו האשטגים וקמפיינים נגזרי-סרט, כגון SaveTheDolphins# ו-TheCove#, שיצרו קהילות מקוונות פעילות סביב הנושא. משפיענים (כולל ידוענים והפעיל ריק אוברי, גיבור הסרט) הפיצו את המסרים לקהלים חדשים. השימוש במדיה חברתית הפך את הסרט לכלי ויראלי, אינטראקטיבי ובלתי תלוי בהפצה מסחרית קונבנציונלית, וכך הרחיב את מעגל ההשפעה בצורה ניכרת.

כתוצאה מכך, הסרט עורר הד בינלאומי נרחב, והקמפיין הנלווה הוביל לתוצאות מדידות: 

• מספר הדולפינים שניצודים בטאיג'י ירד באופן משמעותי בשנים שלאחר הקמפיין.
• יפן ספגה ביקורת בינלאומית חריפה, ונפתח דיון ציבורי בתוך המדינה עצמה.
• הסרט זכה בפרס האוסקר והמשיך את החשיפה הבינלאומית.
• נוצר גל עולמי של סרטים וקמפיינים להגנה על חיות ים, בהם Blackfish מ-2013 (שאת דו"ח קמפיין האימפקט המרשים שלו ניתן לקרוא כאן).

בעת הנוכחית, בשנת 2025, הסרט מתפקד כ-LEGACY FILM, סרט על-זמני שחוזרים אליו שוב ושוב כדוגמה לסרט ששינה את המציאות. זאת אומרת שלא רק שהסרט הצליח לקיים את הבטחות הקמפיין, הוא ממשיך ומוקרן ברחבי העולם גם 16 שנים לאחר יציאתו. בכך, הוא המשיך לקיים את היוצרים ואת השינוי.

ל-THE COVE יש הישגים מפעימים, ללא ספק. אבל הצלחת קמפיין אימפקט תלויה בהמון גורמים - לא כל סרט הוא סרט אימפקט. לא כל אימפקט מצליח. אין שיטת פעולה אחת המתאימה לכל סרט. יש צורך בתקציב אימפקט ייעודי. צריך גורם מקצועי שיכתוב וינהל את הקמפיין. יש צורך בהשקעה של זמן וכסף.

בצפון אמריקה ובאירופה, קולנוע האימפקט הוא כבר מושג מושרש ושריר ואין כמעט הגשה לקרן או לפסטיבל שלא מבקשת את פירוט אסטרטגיית האימפקט של הפרויקט. בחלק המדינות, אימפקט מופיע כשורת תקציב בתוך תקציב הפרויקט, ולא רק כחלק מאסטרטגית הפצה נלוות. 
 

קולנוע אימפקט בישראל

מדוע קולנוע אימפקט לא הפך לפרקטיקה שגורה בישראל? ראשית, היעדר תשתית מקצועית. שנית, תעשיית הקולנוע בארץ פועלת מראש תחת מגבלות תקציביות קשות. יוצרים נאלצים לרוב להתמקד בהשלמת ההפקה עצמה, ולרבים אין את הפנאי, הידע או המשאבים לבנות גם קמפיין אימפקט מתמשך. הקמפיין נתפס לעיתים כמותרות. בישראל, החשיפה לקולנוע דוקומנטרי עדיין מתרכזת בעיקר בפסטיבלים ובשידור הציבורי. בניגוד למודלים אמריקאים, שבהם סרטים מוקרנים בקהילות ובבתי ספר כחלק מקמפיין, בארץ אין כמעט תרבות של הפצה קהילתית או שיתופי פעולה עם עמותות דרך קולנוע.

בנוסף, יש נטייה לראות קולנוע דוקומנטרי כיצירה אמנותית, פחות ככלי אקטיביסטי. עבור רבים, המושג "קמפיין" עלול להישמע שיווקי מדי או "פוליטי", וזה מרתיע יוצרים שמעדיפים לשמור על עצמאות אמנותית. במדינה רוויית קונפליקטים כמו ישראל, הניסיון ליצור קונצנזוס סביב מסרים חברתיים יכול להיות נפיץ. סרטים תיעודיים רבים בישראל הם מראש פוליטיים או ביקורתיים, אבל מלוּוים בהתנגדות ממסדית, תקשורתית או ציבורית. זה מקשה על קמפיין אימפקט שמבוסס על שיתופי פעולה רחבים.

קרן קופרו לשיווק תוכן ישראלי היא עמותה שקיימת כבר 27 שנה ומתמחה בקידום והפצת קולנוע ישראלי, תיעודי בעיקרו, בארץ ובעולם. מתוך הבנה ברורה שישראל היא כר פורה של יוצרים מעולים ותוכן שממשיך לעניין את העולם, קופרו יצרה תשתית משמעותית שמסייעת ליוצרים לגייס שותפויות מרחבי הגלובוס. בנוסף, קופרו מביאה את הידע העדכני ביותר בצורה של הכשרות מקצועיות ושיתופי פעולה. 

לפני כארבע שנים, זיהינו את חשיבות הכנסת פרקטיקת קולנוע האימפקט לזירה הישראלית. הקולנוע הישראלי ידוע באיכותו, וביוצרים ויוצרות שהמנוע לסרטיהם טמון ברצון לחשוף מציאות שיש לתקן. בנוסף, ישנו קושי של יוצרים ישראליים להפיץ את הפרויקטים שלהם מעבר להקרנות בודדות בערוץ השידור, בפסטיבל אחד ו/או סינמטקים ובעיקר - שהקהל "הנכון" יצפה בסרט וייקרא לפעולה. 

כחלק מהניסיון של קרן קופרו להביא את קולנוע האימפקט לזירה המקומית, יזמנו את מעבדת האימפקט לקולנוע. זו תוכנית העוסקת בליווי יצירות קולנוע בבניית קמפיין IMPACT לסרטים בעלי פוטנציאל השפעה המניעים לשינוי ולפעולה. קופרו חברה לגופים הפועלים בתחום לצורך שיתוף פעולה ערכי רחב: קרן גשר לקולנוע רב תרבותי, קרן אלבי, וקיימא - מרכז אקדמי לניהול, מחקר ומדידת אימפקט באוניברסיטת חיפה.

אין בישראל מקרים מובהקים של סרטים שיצאו בקמפיין אימפקט, אבל ישנן דוגמאות לסרטים שהניעו שינוי, גם אם לא מכוון (בעגה המקצועית: unintended consequences). ניקח לדוגמא את סרטן של יעל שחר ושרון יעיש "זונה כמוני", זוכה פרס אופיר לסרט התיעודי הטוב ביותר לשנת 2019. הסרט מגולל את סיפורה של צ'ילה עזרא שנחטפה בגיל 22 מפאב בהונגריה ונמכרה לסוחרי נשים בישראל. עשרים שנה לאחר מכן, כשמשרד הפנים מסרב להאמין שהיא שורדת זנות ולתת לה תעודת זהות, היא מחליטה להיאבק. רגע לפני גירושה חזרה להונגריה, יוצאת צ'ילה למסע לאיתור חוטפיה, ומציאת עדות לטראומה שחוותה, כדי להוכיח למדינת ישראל את האמת. 

צ'ילה עזרא מתוך הסרט "זונה כמוני", צילום: יעל שחר

הסרט עורר הדים משמעותיים החל מהקרנת הבכורה שלו בפסטיבל דוקאביב. בזמן ההקרנה בפסטיבל נכחו בקהל עורכי דין שהחליטו לקחת על עצמם את הייצוג המשפטי של צ'ילה. ב-2 ביוני 2019 כתבה זהבה גלאון פוסט בפייסבוק הפונה לשר הפנים אריה דרעי ומפציר בו להכיר בצ'ילה כקורבן לסחר בנשים ולבטל את גירושה מהארץ. ב-24 ביולי 2019 נפתח קמפיין מימון המונים לצורך מימון ההוצאות המשפטיות של צ'ילה בדרך לקבלת תעודת זהות ישראלית. בחודש דצמבר 2020, לאחר מאבק משפטי בעקבות החלטת משרד הפנים, ביטל בית הדין לעררים בירושלים את החלטת משרד הפנים להגביל את תוקף שהייתה של צ'ילה בארץ לשנה, והעניק לה מעמד קבוע, תוך שהוא מכיר בסבלה, בעוול שנעשה לה, ובתרומתה הרבה לחברה הישראלית - בסיוע לנשים הלכודות במעגל הזנות. בית הדין עמד גם על התרומה שבהעלאת המודעות לתופעה של סחר בנשים למטרות זנות בישראל, שנגרמה על ידי הפצת הסרט המספר את סיפורה של צ'ילה.

הישג תקדימי נוסף בעקבות המאבק וההכרה בצ’ילה כקורבן סחר בנשים: ב-2022 משרד המשפטים קיבל את ההחלטה שההכרה בקורבנות סחר צריכה לעבור לוועדה מיוחדת שבה יישבו קורבנות סחר. צ'ילה נבחרה להיות אחת מחברות הוועדה.

הסרט הוביל לכך שצ'ילה קיבלה מעמד קבע, והוא ממשיך לעורר הדים עד היום. במאיות הסרט וצ'ילה ממשיכות להקרין את הסרט במוקדי קבלת החלטות, בפני תלמידי ותלמידות תיכון, בפני גורמים טיפוליים ועוד.

ללא כל צל של ספק, השינוי החיובי של הסרט הוא עצום, אך בלתי צפוי ובלתי מכוון. מטרת המעבדה היא ליזום את השינוי, לדאוג שהקריאה לשינוי תהיה ספציפית, חיובית ומדידה וכמובן - להאריך את חיי המדף של הסרט.

למעשה, לנוכח ההכרה בכך שהשינוי חייב להיות מכוון, במאיות הסרט, יעל שחר ושרון יעיש, השתתפו במעבדת האימפקט השלישית עם סרטן האחרון "מכתב בלי כתובת"' שהוקרן בבכורה בפסטיבל חיפה 2024 והוקרן בתחילת 2025 בכאן 11. הסרט מתמקד בחמישה מכתבים שנשלחו בעילום שם וחושפים פרשה כואבת על ניצול רגשי ומיני של פסיכולוג שפגע במשך שנים במטופלות שלו. המכתבים, אשר מעולם לא קיבלו מענה, נחשפים ומאפשרים לנפגעות להשמיע את קולן לראשונה.

צוות "מכתב ללא כתובת" מציג את קמפיין האימפקט, צילום: גיא יעקב המל

במעבדת האימפקט היוצרים והיוצרות עוברים תהליך עומק שבמסגרתו הם מאבחנים את הבעיה הספציפית העולה מהסרט שלגביה הם מבקשים ליצור שינוי, ומוצאים נתונים מספריים התומכים בכך. לאחר הגדרת הבעיה, המשתתפים עוברים להגדרת המטרה - מה המצב הרצוי שאליו רוצים להגיע. או אז מתחיל תהליך נוסף של תחקיר מעמיק ובו נדרשים המשתתפים לזהות את הגורמים שכבר פועלים בתחומי הבעיה ולהם הכלים להתמודד איתם, ולהבין עם מי מהגורמים הללו יש ליצור שיתופי פעולה ערכיים ותקציביים. כל זה מוביל לתכנון הקמפיין בפועל - בחירת הפעולות הספציפיות שיש לבצע כדי להשיג את המטרה, בהלימה לתקציב ובהתאמה לטווח קצר, בינוני וארוך. לצד תכנון הפעולות יש לספק מנגנון מעקב אחר התקדמות הפעולות ומדידה של התוצאות. 

התהליך האינטנסיבי הזה אורך כארבעה חודשים, והוא אינו פשוט ליוצרי קולנוע הפועלים לעתים רבות בצורה אינטואיטיבית ו"מהבטן". המעבדה משתמשת בכלים מעשיים ובשפה מעולמות ניהול האימפקט, כמו מודלים לוגיים, תאוריות שינוי וכדומה, כדי לעגן את הקמפיין. כלים אלה לעתים קרובות זרים ליוצרי הקולנוע, אך אלה, בשילוב היצירתיות והמקוריות של משתתפי המעבדה, יוצרים סינרגיה המובילה לקמפיינים משמעותיים ובני קיימא.

אם ניקח את הקמפיין שיוצרות הסרט "מכתב בלי כתובת" הציגו באירוע הסיום של המעבדה, נגלה קמפיין מדויק שבסיסו תחקיר מעמיק, רגיש כלפי הנפגעות, ישים מבחינת הפעולות המוצעות והתקציב, וכזה שכבר מניב תוצאות חיוביות.

היוצרות הבינו שמה שעומד בליבת יצירתן הוא הגנה על נפגעות ונפגעי תקיפה מינית, וספציפית תמיכה באלה שנפגעו ע"י אדם קרוב אליהן. וכך, הן בחרו להתמקד בבעיה - על פי נתוני איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות.י תקיפה מינית 90 אחוז מהפגיעות המיניות קורות על ידי אדם קרוב. רק 20 אחוז מהתלונות המוגשות במשטרה הן על פגיעות כאלו. בפגיעות כאלו, לא רק פנייה להליך פלילי, אלא גם כל דיווח - הופכים לרוב לבלתי אפשריים עבור הנפגעות והנפגעים.

יש לציין כי מהסרט עולות בעיות אקוטיות נוספות, כמו היעדר אחריותיות על פוגעים מינית בקרב קהילת הפסיכולוגיה והאקדמיה, היעדר מנגנונים שמפקחים על פסיכולוגים, היעדר מנגנון ענישה ועוד. היוצרות פועלות לשינוי גם בשדה הזה, כחלק מהבעיה האקוטית הגדולה של היעדר הגנה לנפגעים והנפגעות.

כבר כחלק מפעולות התחקיר ומיפוי השחקנים הפועלים בתחום, היוצרות הצליחו להגיע להישגים משמעותיים ומדידים:

• היוצרות חברו לעו"ד מיה אוברבאום, מנהלת תחום קשרי ממשל וקידום מדיניות של איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית, ויחד הן מקדמות הצעת תיקון חוק במשרד הבריאות שתאפשר שלילת מומחיות מפסיכולוג שפגע מינית במטופלות בהליך מנהלי, ללא צורך בחשיפת המתלוננות. 
• היוצרות גילו שהפסיכולוג עדיין מופיע בפנקס הפסיכולוגים כבעל רישיון לעסוק במקצוע על אף שרישיון המומחה שלו נשלל לצמיתות. בעקבות דרישתן, הפנקס עודכן ומצוין שרישיונות המומחה שלו בוטלו.
• בכל פרסום שנלווה ליציאת הסרט נכתבה הפניה למענים שונים עבור נפגעות.
• באוניברסיטה העברית יתקיים כנס בנושא העברת מידע, אכיפה, והגנה על הסטודנטים.ות. 
• ועדת האתיקה יחד עם החטיבה החינוכית בהסתדרות הפסיכולוגים יקיימו כנס בנושא עם הסרט.
• הסרט ישולב בהכשרות שופטים בנושא נפגעי.ות תקיפה מינית החל מ-2026.

היוצרות ממשיכות להקרין את הסרט במוקדי קבלת החלטות, בהקרנות ייעודיות לפסיכולוגים, באקדמיה ובבתי הספר. הסרט ממשיך לעורר הדים ולייצר שינוי לטובת הנפגעות. 

אני חושבת שהעדות הכי משמעותית לכך שקולנוע יכול לייצר שינוי במציאות היא ציטוט מאחת מגיבורות הסרט - "כל כך הרבה שנים נשאתי את הסיפור הזה כמעט לבדי, עם קומץ אנשים שסביבי. הידפקתי על דלתות כדי שיעזרו לי למצות את הדין. ולשווא. הושתקתי בדרכים שונות. 'גדול עלינו' היה המסר, 'הוא בכיר מדי'. עכשיו אני מרגישה עטופה בנשים שכמותי, שנפגעו עמוקות ושילמו מחירים מחרידים... הנה, רואים אותך. הנה, שומעים אותך. חוויה אדירה. נראה לי מה שלא עשו 20 שנות טיפול אחרי (הפסיכולוג הפוגע) - עשה בשעה ורבע הסרט הזה".

זוהי רק דוגמה אחת, אבל במעבדת האימפקט בשלוש שנותיה, השתתפו 15 פרויקטים ממגוון ז'אנרים שלכל אחד מהם חזון אימפקט ייחודי ומותאם. אני מזמינה את מי שמתעניין בתחום המרתק הזה להיכנס לאתר קופרו, להכיר את הפרויקטים שהשתתפו במעבדה ולהתנסות בארגז הכלים הייחודי שיצרנו בשפה העברית.

מתוך הכרה שהפצת קולנוע קצר מוגבלת במיוחד בארץ, ומכיוון שקולנוע קצר נמצא כיעיל במיוחד במפגשים של הקרנה + שיחה, קופרו יזמה מעבדת הפצה ואימפקט במיוחד עבור קולנוע דרומי קצר מכל ז'אנר. בתמיכת מפעל הפיס, אשכול הנגב המערבי ומנהלת המדיה, וקרן נגב, הוצאנו קול קורא לקצרים לשם שינוי – מעבדת הפצה ואימפקט דרומית. מעבדת קצרים לשם שינוי עוסקת בליווי יצירות קולנוע קצרות (תיעודי, עלילתי ואנימציה) בבניית קמפיין אימפקט ייעודי ותוכנית הפצה לסרטים בעלי פוטנציאל השפעה המניעים לשינוי ופעולה. בנוסף, כחלק מהמעבדה נקיים אירוע אימפקט מיוחד במסגרת פסטיבל קולנוע דרום בנובמבר הקרוב.

בישראל, שבה הפער בין מורכבות המציאות לעוצמת הסיפורים הדוקומנטריים עצום, יש מקום, ואולי גם שליחות, לפתח את התחום הזה. זה תלוי ביוצרים וביוצרות, אבל לא רק בהם. זה תלוי גם בגופי שידור, בקרנות, בארגוני חברה אזרחית ובקהל שמוכן לראות קולנוע לא רק כחלון, אלא כמנוף.

כדי שקולנוע יוכל לשנות מציאות – מישהו צריך לא רק לספר את הסיפור, אלא גם להאמין שהוא יכול להשפיע. עכשיו זה הזמן שלנו להאמין.

צילום: דניאל חנוך

נילי קלמר

ילידת חיפה. בוגרת ביה"ס סם שפיגל לקולנוע ולטלוויזיה.
מ-2018 שימשה בתפקידים שונים בקופרו- קרן לשיווק תוכן ישראלי והחל משנת 2022, משמשת כמנהלת התוכניות של הקרן. במסגרת התפקיד, יזמה יחד עם מנכ"לית הקרן, פנינה חלפון לנג, את מעבדת האימפקט לקולנוע.