הדמות, המסך, והאדם שביניהם

ג'לאל מסארוה כבר 20 שנה בתעשיית הקולנוע. בתחילה כשחקן ובהמשך כבמאי ומפיק. יחד עם רוזאלין אגבאריה הם מובילים את "פורום ראה", אשר מעניק תמיכה ובמה ליוצרים מהחברה הערבית. הוא איגד את מחשבותיו על יצירה, זהות ערבית, ההתנגדויות משני הצדדים ואיך ממשיכים ללא מורא.

20 שנה אחרי

עברו עשרים שנה מאז פסיעתי הראשונה לעולם הקולנוע. 
למען האמת, ידעתי עוד קודם לכן שזו השאיפה שלי, זה מה שאני רוצה להיות, לעשות, לנשום. אבל בטייבה של אותם הימים לא היו כמעט מסגרות תרבותיות, ובטח שלא כאלה שמלמדות או מפתחות כישרונות צעירים בתחומי האמנות. רק בגיל שש עשרה, כשכבר הייתי בשל מספיק וגם עקשן מספיק, החלטתי להפוך את החלום למציאות ונרשמתי ללימודי תיאטרון ב"בימת הנוער" בכפר סבא. זו הייתה תקופה של שנתיים, אך במובנים רבים היא שינתה את מסלול חיי ב-180 מעלות.

היום, כשאני מביט לאחור על אותה התקופה - שבמהלכה גם למדתי תיאטרון בסטלה אדלר וקולנוע בקמרה אובסקורה - אני רואה את כל התפקידים שעשיתי, את האודישנים שניגשתי אליהם, גם את אלה שלא צלחו. היו לא מעט תפקידים שהצטערתי שלא קיבלתי, אבל הצער האמיתי שלי אינו אישי.
ברוב המקרים, לצערי, מוצגות הדמויות הערביות באופן שטחי, חד ממדי, כמו נכתבו מתוך סטריאוטיפים ולא מתוך היכרות אמיתית עם המורכבות, העומק והחיים עצמם. אמנם בשנים האחרונות ניתן להבחין במגמת שינוי חיובית, אך היא עדיין איטית ומוגבלת. מרבית הדמויות נותרות נוסחתיות, והן נעות על המדרג המצומצם שבין "המחבל" לבין "הערבי הטוב", זה שנמצא שם רק כדי לייצר קונטרסט לדמות היהודית.

קרדיט: סונדוס נאגי, מצילומי הסרט "קישוטים ישנים"

הזהות הערבית כרובד ולא כמוקד

וכנראה שזו גם הייתה נקודת השבר - או אולי דווקא נקודת הלידה - עבורי כיוצר.
ככל שצפיתי ביותר תכנים, וככל שנחשפתי לעוד דמויות ש"אמורות לייצג אותי", אך בפועל ייצגו גרסה חיוורת, מצומצמת ולעיתים פוגענית של המציאות, הבנתי שאני לא יכול להסתפק רק בלהיות שחקן שמחכה לתפקיד. במהרה הבנתי שבמקום לשבת ולחכות לשינוי המיוחל - או לקטר עליו מהצד - יש דרך אחרת, משמעותית יותר: להתחיל ליצור.
לספר את הסיפורים שלנו, מבפנים, בקולנו. לא סיפורים על ערביות, אלא עלינו כאנשים, כאינדיבידואלים.
הערביות היא חלק ממי שאנחנו, אבל היא לא כל הסיפור. היא לא המסגרת, אלא אחת מהשכבות.
הרצון שלי היה (ועדיין) להראות דמויות עם עומק, סתירות, רגשות, תשוקות, חולשות, בדיוק כמו כל דמות אחרת, בלי הצורך כל הזמן "להסביר את עצמנו" דרך עדשה חיצונית. וההבנה הזו הולידה את אחת ההחלטות החשובות בחיי המקצועיים, לייסד מסגרת שתאפשר שינוי מבפנים.

חלק מפעילות פורום ראה

בעקבות כל אלה, לפני כמה שנים החלטתי לקחת את המושכות לידיים ולייסד את פורום ״ראה״, יוזמה שנולדה מתוך צורך אמיתי: ליצור מסגרת שתעניק כלים, תמיכה ובמה ליוצרים מהחברה הערבית. הפורום הוקם מתוך ההבנה שיצירה עצמאית, אותנטית וחסרת פחד יכולה להתקיים רק כאשר יש מאחוריה תשתית אמיתית - קהילה, גיבוי מקצועי ומרחב שמאפשר לגדול. לשמחתי, הקרן החדשה לקולנוע וטלוויזיה זיהתה את החשיבות שבמהלך, ובחרה לתמוך ביוזמה מראשיתה, תמיכה שהיא מעניקה לנו גם היום. בפורום אנחנו פועלים מתוך מודעות כפולה: מחד, לאתגרים שמציבה בפנינו החברה הישראלית הרחבה, ומאידך - לא פחות חשוב - לקולות הביקורת ולעיתים החשש שמגיעים גם מתוך החברה הערבית עצמה. אבל דווקא מהמקום הזה, שבו אין עדיין מסלול ברור, אנחנו שואבים כוח. המטרה שלנו איננה לרצות, אלא לרפא. לא להתאים את עצמנו למה שמצופה מאיתנו, אלא להציע קולנוע קולח, תקיף, ביקורתי ובעיקר כן, עמוק ונאמן למורכבות החיים כפי שאנחנו חווים אותם.  

קרדיט: בדור גבארה, מצילומי "אדום חצות הליל"

בין הפחד לאמת

אבל לא די בלבקר את הייצוג החיצוני; חשוב באותה מידה להביט פנימה, אל תוך החברה שלנו. פעמים רבות אנחנו נתקלים בחסמים שאינם מגיעים מהמדינה או מהממסד, אלא דווקא מתוך הקהילה שלנו עצמה. החשש ממה יאמרו, הביקורת על תכנים שנחשבים "נועזים מדי", והציפייה שיצירה אמנותית תשקף אך ורק את ה"טוב" וה"נאה" שבחברה - כל אלה יוצרים תקרת זכוכית לא פחות נוקשה. יש מי שמתוך החברה הערבית שמתקשים לקבל קולנוע שנוגע בפצעים, שמעלה שאלות על מגדר, דת, מיניות, פוליטיקה פנים קהילתית, כאילו עצם ההצבעה על הכאב נחשבת לבגידה. בעיניי, זו בדיוק האחריות של יוצר: לא להסתיר את המורכבות, אלא לגעת בה בעדינות ובאומץ בעת ובעונה אחת. רק כשנוכל להביט בעצמנו ללא פילטרים, נוכל גם לבקש מהאחרים לראות אותנו באמת. הקולנוע, עבורי, הוא לא רק מקום לספר סיפורים, אלא הוא דרך לנהל שיחה שלא תמיד מתאפשרת במרחבים אחרים.

אם ניקח לדוגמה את הקולנוע הפלסטיני בגדה - בין אם מדובר בהפקות עצמאיות דלות תקציב ובין אם בהפקות עתירות משאבים שמיועדות לפלטפורמות בינלאומיות כמו נטפליקס - נבחין בדפוס חוזר של סיפורים נוסחתיים וקלישאתיים. כמעט כל סרט פלסטיני שנעשה בשנים האחרונות עוסק בכיבוש, במחסומים או במאבק הישרדות. אלו נושאים חשובים, כמובן, אבל כשהם מוצגים שוב ושוב באותם תבניות נרטיביות, הם מאבדים מהעומק וההשפעה שלהם. גרוע מכך, הם תורמים לקיבוע תדמית חד ממדית של החברה הפלסטינית, כאילו אין בה אלא מאבק ודם, וכאילו אין בה חיים שלמים בין לבין: אהבות, התלבטויות, חלומות, הומור, פגיעות. גם כאן, כמו בקולנוע הישראלי, נוצרת תחושת החמצה - לא כי הנרטיבים הללו שגויים, אלא כי הם חלקיים. קולנוע אמיתי, בעיניי, צריך להרחיב את המבט, לא לצמצם אותו. להראות אותנו כבני אדם שלמים ולא רק כקורבנות, גיבורים או סיסמאות.

קרדיט: אמיר חורי, מצילומי הסרט "אדמתו של סאלח"

כמובן שאין בכוונתי לפסול את עצם קיומם של סרטים פוליטיים; להיפך. לקולנוע יש תפקיד מהותי בחשיפת עוולות, בהעלאת תודעה ובהצגת מציאות שבמקרים רבים זוכה להתעלמות או השתקה. לסרטים הפוליטיים הטובים באמת, אלה שנוצרים מתוך חוויה אישית, כאב אמיתי או רצון כן לשינוי - יש יכולת לזעזע, לרגש ולעורר שיחה עמוקה. הכוונה שלי אינה רק כלפי הקולנוע הפלסטיני בגדה, אלא גם כלפי סרטים שנעשו כאן, בתוך גבולות ישראל, שבחרו לעסוק בנושא הסכסוך. הבעיה נוצרת כאשר הפוליטיקה הופכת לאסטרטגיה שיווקית, או לתשובה נוחה לציפיות של קהלים מסוימים, בין אם במערב ובין אם באזור עצמו. הצופה, גם אם לא תמיד אומר זאת בקול, מזהה היטב מתי הסרט מדבר אליו מתוך הלב ומתי הוא מנסה לרצות. והניסיון לרצות, להיכנס לנוסחה, לעמוד ב"ציפיות" של תעשיית הפסטיבלים או של גופי שידור בינלאומיים, גובה מחיר כבד מהאמת האמנותית. בעיניי, יצירה פוליטית ראויה לא נבחנת רק לפי הנושא שלה, אלא בעיקר לפי המקום שממנו היא נובעת: האם היא נכתבה מתוך אמת פנימית, או מתוך צורך חיצוני?

ברגע שהמקרן נדלק, ההתנגדות מתעוררת

אחד המכשולים העמוקים והפחות מדוברים שאנחנו נתקלים בהם כיוצרים בתוך החברה הערבית, הוא הפחד משינוי. זהו פחד מורכב, לא רק מהחדש כשלעצמו, אלא מהשאלות שהוא מעורר ומהסדרים שהוא מאיים לערער. כל ניסיון לשבור תבניות קיימות, להציע נקודת מבט אחרת, או להאיר זוויות שאינן נוחות, זוכה לא פעם בהתנגדות חריפה דווקא מקרב הקרובים ביותר. יש תחושת איום כמעט אוטומטית כלפי כל מה שנתפס כ"חריגה" מהנורמות התרבותיות, הדתיות או המשפחתיות. זה יכול לבוא לידי ביטוי בהתנגדות לסרט שנוגע בנושאי מגדר, זהות מינית, חופש בחירה, אבל גם כלפי עצם קיומו של קול ביקורתי מבית. לעיתים נדמה שהרצון לשמור על "התדמית" או "הכבוד" חשוב יותר מהרצון להתמודד עם האמת. אך יצירה אמיתית לא יכולה לפרוח באווירה של פחד. שינוי הוא תהליך כואב, אבל גם חיוני. הוא מתחיל ברגע שבו אנחנו מפסיקים לפחד ממה שיאמרו, ומתחילים לשאול מה באמת ראוי להיאמר.

אחד הרגעים שבהם הפחד הזה קרם עור וגידים והפך ממופשט למוחשי ממש, התרחש לפני מספר שנים, כשלקחתי חלק ביוזמה במסגרת עמותה שפעלה באזור המשולש. החלטנו להקרין סרט של יוצר ערבי צעיר, שעסק בדמות של צעיר הומוסקסואל בחברה הערבית. לא היה מדובר בפרובוקציה, אלא ביצירה רגישה, אנושית ואמיצה, שניסתה פשוט להציג מציאות שקיימת, אך מושתקת.

תוך זמן קצר, דבר ההקרנה דלף לגורמים דתיים ומשם התגלגל למסע שיסוי חסר תקדים ברשתות החברתיות. קיבלנו איומים ישירים על חיינו, שמותינו הופצו, היינו נתונים ללחץ כבד, אישי וציבורי.
ובכל זאת, דווקא בתוך הסערה הזו, נחשפה אמת מורכבת יותר: לצד הקולות האלימים והמתנגדים, היו גם רבים - חלקם מפתיעים - שיצאו להגנתנו. אנשים ששלחו הודעות פרטיות, שפרסמו פוסטים של תמיכה, שביקשו להבין, להקשיב, לשוחח.

דרך ההתקפות, הבנו עד כמה עזה תחושת האיום שהשינוי מעלה בחברה. אבל דרך התמיכה ראינו שגם קיימת פתיחות. לא פתיחות גורפת ולא חיבוק רחב, אבל כן סדקים. שברירים של מוכנות.
והשאלה שהתחילה לבעור בתוכנו הייתה לא אם אפשר לשנות, אלא איך. ואולי יותר מכל, מתי.

7/10/2023: השוט ממשיך, אבל משהו נדם

מאז פרוץ המלחמה ב-7 באוקטובר, חוויתי שינוי עמוק במחשבותיי ובהתנהלותי המקצועית. הפעם, ההחלטות שלי לא היו רק על בסיס מקצועי או אישי, אלא נטועות בתחושה כבדה לגבי הייצוג של הערבים על המסך. למעשה, מאז אותה נקודה, ויתרתי על יותר פרויקטים כשחקן מאשר בכל 19 שנות הקריירה שלי יחד. המגמה החיובית שהתחילה להיראות לפני ה-7 באוקטובר נעלמה כלא הייתה, לא רק בגלל שהאירוע הזה נמצא במרכז סדר היום, אלא בעיקר בגלל הקושי ההולך וגובר להזדהות עם דמויות ערביות שמוצגות על המסך. נראה שהייצוג, שכבר שנים מדאיג אותי, הולך ומחריף, ומסתמן כמגמה שתחמיר עוד יותר. זהו רגע שבו אני חייב לבחור לא רק בתפקידים, אלא בעקרונות, ולדרוש שהקול הערבי לא יישאר קלישאה חד ממדית, אלא ייחשף עם כל המורכבות, העומק והאנושיות שמגיעים לנו.
 

אנחנו לא הערת שוליים, אלא הכותרת

קרדיט: אמיר חורי

לפני כשנתיים, לאחר שהפורום כבר פעל והלך והתבסס, זיהינו, שותפתי לדרך - שהיא גם אשתי - ואני צורך נוסף: לא רק במסגרת תומכת ליוצרים, אלא גם בפלטפורמה מקצועית שתאפשר להפיק יצירות. כך נוסדה חברת ההפקות שלנו, Third Shot Productions מאז הצלחנו להפיק מספר סרטים קצרים עלילתיים, שחלקם התחרו בפסטיבלים חשובים - ואפילו זכו: אחד מהם בפסטיבל חיפה, ואחר בפסטיבל סולידריות. כשאני מביט על הסרטים האלו, אני רואה עד כמה עז הצורך של היוצרים הערבים להביא את הסיפורים שלנו לידי ביטוי. לספר את מה שבוער בנו, בלי פילטרים, בלי לחשוש. אבל זו רק ההתחלה. השאיפה שלנו איננה להישאר במרחב המצומצם של הקולנוע הקצר - על אף ערכו האמנותי - אלא לפרוץ אל הקולנוע הארוך, שמגיע לקהל רחב יותר, מגוון יותר, ומשפיע יותר. אנחנו שואפים ליצירה קולנועית תקיפה, קולחת ונוקבת; יצירה שתכוון את אור הזרקורים לעבר אותם נושאים מושתקים שממעטים לעסוק בהם.
אנחנו כערבים בפרט וכמיעוט בכלל צריכים להבין שהשינוי אמור להתחיל מתוכנו, לפני שהוא יגיע מבחוץ. בין אם נבחר לקבל תקציבים ממשלתיים ובין אם לא, האחריות שלנו היא ליזום, ליישם ולהוביל את השינוי שאנו כל כך כמהים לו, ולא להסתפק רק בקיטורים וביקורת.
עלינו לעמוד איתנים יחד, מתוך הבנה שאנו כחלק מאותה מקשה יש לנו מטרת על משותפת, ללא קשר לדת, למין או לכל מחיצה אחרת. אנחנו חייבים לדבר בגלוי על הנושאים השבורים והבוערים שבתוך החברה שלנו, בלי לחשוש מהשיח על נושאים מושתקים ורגישים.
רק כשנתחיל להבין - לא בהכרח להסכים - רעיונות ותפיסות שונים משלנו, נוכל לומר שהצעד הראשון כבר נעשה. כמובן, הדרך עדיין ארוכה, והיא מתחילה בנו. רק כך נוכל לזכות לייצוג הולם, אמיתי ומכבד שכולנו ראויים לו.

ג'לאל מסארוה

ג'לאל מסארוה הוא שחקן, תסריטאי ובמאי יליד טייבה, מהקולות העולים בזירה הקולנועית הערבית בישראל. יצירתו נובעת מתוך מחויבות עמוקה לייצוג כן, מורכב וחופשי של החברה הערבית בארץ; לא כתמונה מיופייפת או סטריאוטיפית, אלא כסיפור אנושי רב רובדים, שמכיל סתירות, עוצמה ופגיעות בעת ובעונה אחת.
מסארוה החל את דרכו האמנותית בגיל 16, כשהצטרף ללימודי תיאטרון במסגרת "בימת הנוער" בכפר סבא. בהמשך העמיק את הכשרתו בלימודים מקצועיים בסטלה אדלר ובקמרה אובסקורה. לצד הופעותיו על המסך והבמה, כתב תסריטים שזכו למענקי פיתוח והפקה מקרנות שונות, וביים שני סרטים, האחרון שבהם, "אדום חצות הליל", התחרה בתחרות הרשמית של פסטיבל הקולנוע ירושלים.
מתוך ההבנה שהשינוי בייצוג חייב להיוולד מבפנים, ייסד את "פורום ראה": יוזמה חברתית קולנועית שמעניקה ליווי, כלים ובמה ליוצרים מהחברה הערבית בישראל. יחד עם שותפתו - רוזאלין אגבאריה - ליצירה, הקים את חברת ההפקות Third Shot Productions, שבמסגרתה הופקו מספר סרטים קצרים שזכו לנוכחות בפסטיבלים חשובים, ביניהם פסטיבל ירושלים, דוקאביב, פסטיבל חיפה וסולידריות - שם זכו שניים מהסרטים בפרסים.
בשנים האחרונות עוסק מסארוה גם בפיתוח מיזמים שמטרתם לעודד הפקה של סרטים באורך מלא, מתוך תפיסה שהקולנוע הערבי בישראל נמצא בנקודת בשלות הדורשת מעבר מיצירה שולית או קצרת טווח, לעבר יצירות עלילתיות עשירות ומבוססות.
עבור מסארוה, קולנוע הוא דרך לשאול שאלות שקשה לשאול במקומות אחרים; ולפעמים גם למצוא בהן קול, מרחב, ותזכורת עדינה לכך שהסיפור האישי יכול להפוך לגשר בין עולמות.

קרדיט צילום: עופר חג'יוב