דוז פואה ל woke ואינדיבידואליזם

בנוסף להיותו מנהל התכנית של הפסטיבל, טל דורות הוא גם חלק מההנהלה של OGAE ISRAEL-מועדון חובבי האירוויזיון הישראלי הרשמי. לקראת הגמר שיתקיים בבאזל, הוא העלה על הכתב את מחשבותיו על השינויים לאורך השנים, באירוע המוזיקלי והטלוויזיוני הגדול אשר שינה את חייו.

כששואלים אותי מתי התחלתי להיות חובב אירוויזיון, אני מספר על 1991. הייתי ילד בן 10 באשקלון, היה רק ערוץ אחד, ברית המועצות הרגע התפרקה ומלחמת המפרץ הסתיימה כמה חודשים לפני כן. זוהי שנת מפנה בחיי. העולם שלי התרחב מעבר לשכונה ולבית ספר – לסי אן אן ומפת העולם; מדינות חדשות באטלס מעודכן שהיינו צריכים לקנות לבית הספר; כווית והמפרץ הפרסי; וקואליציה של מדינות אירופה וארה"ב נגד עיראק. 

באותה שנה ייצגו את ישראל באירוויזיון אורנה ומשה דץ, עם השיר "כאן" שכתב והלחין עוזי חיטמן - ואני נהייתי אובססיבי לשיר. ההבנה שהוא הולך להתחרות מול שירים אחרים מארצות העולם הושיבה אותי מול מסך הטלוויזיה באותם מוצאי שבת ב-4 במאי, ששינו את חיי. האירוע שודר מאולפני צ'ינה צ'יטה ברומא (האולפנים בהם הופקו וצולמו יצירות מופת היסטוריות של הקולנוע האירופאי והאמריקאי אחרי מלה"ע השנייה), ובאותן שנים כל מדינה הייתה עדיין חייבת לבצע שיר בשפה הרשמית שלה. 

קשה לי להצביע על דבר אחד שריתק אותי שם – הבמה המוארת והיפיפייה, בליל השפות המרתק, ההנחיה האיטלקית המשעשעת, השירים הקליטים והתחרות המותחת. נשארתי ער עד הסוף כי ישראל הייתה קרובה מאוד למקום הראשון במהלך כל ההצבעה, ולבסוף סיימה שלישית.

הקלטתי את האירוויזיון על קלטת VHS (אם נולדתם אחרי שנת 2000 מוזמנים לבדוק עם ג'יפיטי מה זה) ובכל יום אחרי בית הספר, הכנסתי את הקלטת למכשיר, העברתי אחורה, וישבתי וצפיתי בכל השירים מההתחלה עד הסוף, ואז העברתי שוב אחורה וצפיתי שוב, עד שאחי הגדול הגיע והעיף אותי מהסלון כי משדרים משחק כדורסל.

כמה שבועות לאחר מכן, אמא שלי חזרה הביתה מהעבודה וראתה אותי מול הטלוויזיה שר את כל המילים בשוודית של השיר המנצח והתלבטה אם צריך לקחת אותי לטיפול פסיכולוגי (והחליטה שלא, אגב). מאז אותה שנה האירוויזיון הלך ונהיה חלק משמעותי מחיי, אירוע שהמתנתי לו כל השנה, וזה רק הלך והתעצם מאז. אין לי ספק שהערצת התחרות והצפייה הקבועה, השפיעו על אהבתי לא רק למוזיקה, אלא גם למופע המצולם, ועל החלטתי כאדם בוגר לבחור בלימודי קולנוע וטלוויזיה. סורי לכל מי שהושפעו מפזוליני וטריפו, אני הושפעתי מפרנק נף!  

טל באירוע השנתי של מועדון OGAE עם נועה קירל - צילום: אסף דהן מדיה

למי שלא יודע, האירוויזיון הוא תולדה של הכמיהה העזה לקידום התרבות האירופאית המשותפת בעקבות מלחמת העולם השנייה, שהניעה לאיחוד רשויות השידור הלאומיות לכדי ארגון אחד – איגוד השידור האירופי. האיגוד יזם תחרות שירים בין חברות האיגוד, שהיו בעצם ערוצי טלוויזיה לאומיים של מספר קטן של מדינות במערב היבשת, כשהוא נשען על הפורמט של פסטיבל סן-רמו באיטליה כרפרנס. עם גדילת מספר החברות באיגוד, כך נוספו עוד ועוד מדינות לתחרות. רשות השידור הישראלית שקמה ב-1968, הצטרפה אף היא לאיגוד אך מעולם לא חשבו שם לקחת חלק בתחרות, שהייתה נישתית, מעונבת, ובעיקר מאוד מאוד אירופאית. כל זה השתנה כשאילנית ואמרגנה שלמה צח הציעו את עצמם כנציגי ישראל בשנת 1973, טסו עם משלחת צנועה ללוקסמבורג, וזכו במקום הרביעי והמכובד. אגב, מדובר בסיפור מרתק על מהלך רנדומלי לחלוטין ששינה את התרבות הישראלית, אבל לא ארחיב עליו כאן.

לאחר ניצחונה של להקת אבבא ב-1974 עם השיר "ווטרלו", שיר פופ קצבי שהפך ללהיט בינלאומי ענק, התחיל האירוויזיון לקבל צבע חדש – תרתי משמע. הטלוויזיה הצבעונית הפכה להיות מצרך שכיח במשקי בית ברחבי אירופה, ומשנה לשנה יותר ויותר אמנים שביקשו להצליח כמו הרביעייה השוודית, עלו לבמה עם שירי פופ קליטים וקצביים, באנגלית וצבעים, והתחרות החלה לצבור צופים אדוקים וצרכני מוזיקת פופ מכל העולם. למרות שתמיד הייתה פוליטיקה (בכל זאת, תחרות בין מדינות), המשדר היה בעיקר מופע אסתטי של אמנות פופולרית ואופנה, באנגלית ובצרפתית, וסיפק הצצה למדינות השונות בתקופה שבה לטייל בחו"ל הייתה אופציה השמורה למעטים בלבד. הקפיטליזם האגרסיבי של שנות ה-80 בעידן מדורת השבט, בלי ריבוי ערוצים ובלי אינטרנט, העצים את הפופולריות של התחרות. במדינת ישראל, כשכל המדינה למעשה צרכה את אותו התוכן בטלוויזיה, האירוויזיון היה נחשב לתוכנית משפחתית אהובה שכולם צפו בה. בשנות ה-90, עם התפרקות ברית המועצות ויוגוסלביה, הפך האירוויזיון למעשה לאירוע גדול מדי לעצמו. עשרות ערוצי שידור נולדו בדמוקרטיות החדשות, וכולם רצו לקחת חלק בתחרות. הטכנולוגיה התפתחה, העולם נהיה כפר גלובלי קטן – ועדיין התחרות הייתה ערב נוצץ של גלאם נפלא ואסקפיסטי, מופע מבדר לכל המשפחה מסיביר ועד רייקיאוויק. 

בכניסה לאולם האירוויזיון בקייב 2017 - צילום: אלי פרכטר

הטוויסט הגיע, איך לא, מאיתנו הישראלים, שלאחר רצף של כישלונות מהדהדים בתחרות, החליטה וועדה מיוחדת של רשות השידור לשלוח את דנה אינטרנשיונל. בלי להגזים, הדבר יצר רעידת אדמה בארץ ובעולם. המאבק לזכויות להט"ב באירופה היה בשיאו, והיווה שיקוף מרכזי לפער בין מדינות מזרח אירופה, שנולדו מחדש אחרי עשורים של דיקטטורה שמרנית קיצונית, לאלה שבמערב אירופה, שחגגו ליברליות והעמידו על נס את חופש הפרט. את הסיפור כולנו מכירים, אבל ההשתתפות והניצחון של דנה ב-1998 יוליד שינוי עמוק ותודעתי בתחרות הזאת, במשמעות שלה, בקהל הצופים שלה, ובתפיסות לאומיות וחברתיות של עשרות מיליוני אנשים. 

עם הכניסה למאה ה-21 והתפשטות האינטרנט לכל בית, ואחרי ההחלטה הדרמטית של איגוד השידור האירופי לתת לצופים להצביע טלפונית וגם באמצעות הדבר החדש הזה שנקרא סמס, הפך האירוויזיון... ובכן... לקרקס. מדינות רבות, בייחוד מהגוש הסובייטי לשעבר, ביקשו לעצמן את תהילת הניצחון. ההופעות הפכו לספקטקלים מטורללים, השירים עסקו בנושאים אוניברסליים שיש עליהם קונצנזוס כמו שלום ואהבה ואיחוד והתגברות על אתגרים, בניסיון להיצרב בתודעת הצופה הממוצע בבית. מערב אחד של פחות מ-20 מדינות, האירוויזיון הפך לטורניר בין 40 מדינות ויותר, והתחרות הייתה על ליבו (ואוזנו) של הצופה הממוצע בבית. קרנה של התחרות ירד באופן ניכר, בעיקר במדינות המערביות שזכרו את התכנית החביבה והמשפחתית, ובאיגוד השידור האירופי היו חייבים למצוא דרך להחזיר את הצופים, ובעיקר את המפרסמים, אל התמונה. למזלם, באותה התקופה נולדה תופעה טלוויזיונית חדשה, אולי שמעתם עליה – הריאליטי. אחד המאפיינים של הז'אנר הוא הצגת מועמדים עם סיפורים אישיים מעניינים להתרשמות הצופים, ואז הצבעה עבורם בפלטפורמות טכנולוגיות שונות. בדומה לסיפור של דנה ב-1998, האירוויזיון החל להתמקד בסיפור האישי, במסר של השיר, ובייצוג החברתי של הזמר או הזמרת. 

נקודת המפנה הבאה של התחרות קורית בקופנהגן בשנת 2014. את אוסטריה מייצג.ת האמן.ית עם המגדר הלא ברור, קונצ'יטה וורסט. דראג קווין בתחרות לא היה דבר חדש (העיפו מבט בסלובניה 2002 ודנמרק 2007 – לא תתחרטו), אבל דראג קווין עם זקן? זה כבר היה יותר מדי. הסיפור של האוסטרי הגיי הצעיר עם קול הזהב, שמרגיש בנוח להתלבש כאישה, אך איננו אישה ואיננו מבקש להפוך לאישה או לחקות אישה, ובעיקר ההתנגדות העזה אל קונצ'יטה ממדינות המזרח השמרניות בהובלת רוסיה, הפכו את הסיפור לפוליטי-חברתי, ואת ההתנגדות להגדרת העצמי המקובלת במערב למאבק אידיאולוגי. בנוסף, באותה השנה נציגי הערוץ הרוסי היו בטוחים שרוסיה תנצח את התחרות, כששלחו אחיות תאומות בשיר אופטימי על זריחה, באנגלית, עם לחן ועיבוד נעימים לאוזן המערבית ומופע מהוקצע רב-רושם. התקשורת הרוסית הזדעזעה מהמקום השביעי בגמר אליו הגיעו הנציגות הרוסיות, ומהניצחון של הגברת המזוקנת שעמדה על הבמה ושרה לבד שיר עם ביצוע מיושן בסגנון ג'יימס בונדי, ומיד האשימה את אירופה בחנפנות לליברליות הלהט"בית, ובכך שהאירוויזיון לא מכיר יותר בכישרון אלא רק בעמדה חברתית-פוליטית. היצרים שולהבו עם אמירות נוספות של אמנים באותה שנה, וגרם לתסיסה בעיקר בקרב הקהילה הלהט"בית, המרכיבה חלק גדול מחובבי האירוויזיון בכל העולם. התייצבות הפקת האירוויזיון לצד קונצ'יטה, בדומה להתייצבות לצד דנה, בשילוב פלטפורמות הביטוי האישי הרבות באינטרנט, עוררו מיד התנגדות במדינות השמרניות יותר. באותן שנים, פורשת טורקיה מהאירוויזיון לאחר שהשתתפה בו כמעט ברציפות מ -1975, בטענה כי התחרות איננה הולמת עוד את ערכי המדינה. עשור לאחר מכן יצטרפו אליה הונגריה ובלארוס, מאותן הסיבות. 

עם חברים בכיכר האירוויזיון בליסבון 2018

הקולנוע, כהרגלו, מותח קו מרתק בין ההתרחשויות האלה. בסוף העשור הראשון של המאה החדשה, הבמאי איתן פוקס כותב יחד עם אלי ביז'אווי את התסריט לסרט בשם "בננות", אשר יוצא לאקרנים במרץ 2013. זוהי קומדיה על חבורה רנדומלית של ישראלים, המתגוררים בשכנות בתל אביב ונקלעים לסיטואציה שבה הם נבחרים לייצג את ישראל בתחרות "היוניברסונג" - פארודיה ברורה על תחרות האירוויזיון. מבלי להיכנס יותר מדי לפרטים על הסרט המתוק הזה - המציג את השיר הכי מושלם בסרט ישראלי מאז שיר הפריחה בסרט "שלאגר" - אספר בקצרה שהחבורה מורכבת מפסיפס ישראלי הכולל הומו נשי, אמא גרושה שבורת לב, צעירה מזרחית מבית שמרני, ועוד כל מיני דמויות המייצגות חתך אוכלוסייה מגוון. הם נדרשים על ידי רשות השידור הישראלית להתאים את עצמם לקרקסיות האירוויזיונית המקובלת, אך ברגע האחרון בוחרים להישאר הם עצמם, לבצע את השיר שלהם כפי שהם מאמינים שהוא צריך להיות מבוצע, כנראה מנצחים בתחרות (זה לא ברור בסרט, בכוונה), וזוכים לתהילה כשחוזרים לישראל, באחד הסופים הכי אמריקאיים שאי פעם ראיתם בסרט ישראלי. פוקס חוגג את הצבעוניות וההתאחדות סביב המוזיקה אל מול המופעים המוגזמים הנאבקים על תשומת לב הקהל. בכך הוא מביא לידי ביטוי את הביקורת באותן שנים על התחרות, ואת הכמיהה לחזרה לאירוע הנעים והאותנטי של מוזיקאים שרק מבקשים לשיר שיר.

ואילו בצד השני של הגלובוס, בשנת 2020, יוצא לאקרנים (ובכן, בגלל הקורונה ישירות לנטפליקס) הסרט האמריקאי "תחרות הזמר של האירוויזיון – סיפורה של פייר סאגה" שכתב אחד מהיוצרים הפוריים ביותר בהוליווד בשנים האחרונות, וויל פרל, יחד עם אנדרו סטיל, וביים דיוויד דובקין. ארה"ב, כידוע, איננה משתתפת בתחרות. פרל נחשף לאירוויזיון משום שהוא נשוי לאישה משוודיה, המדינה שבה התחרות היא עדיין המשדר הכי נצפה בטלוויזיה בכל שנה כמעט. בניגוד ל"בננות", הסרט מתייחס לאירוויזיון ישירות ואף צולם בחלקו במהלך האירוויזיון בתל אביב בשנת 2019. זהו סיפורו של לארס (וויל פרל), גבר איסלנדי מעיירה קטנה, לוזר חסר מודעות, חובב אירוויזיון מושבע, שחולם כל חייו לעמוד על במת האירוויזיון, ובעזרת ידידתו סיגריט (רייצ'ל מקאדמס), הלא הם הצמד "פייר סאגה", הוא שולח שיר לקדם האיסלנדי ויחד הם נוסעים לייצג את ארצם בתחרות הגדולה. 

ליסבון 2018

בדומה ל"בננות", גם כאן הגוף המשדר ששולח את הלהקה מצפה מהם לעמוד בסטנדרטים ה"קרקסיים" של התחרות, ולבסוף האמנים שרים את השיר מהלב, נשארים נאמנים לעצמם ולמוזיקה, וזוכים לתשואות רבות. אך בעוד בננות מתמקד בקבוצה, באיחוד ובמסר של אחדות, פייר סאגה הוא סיפור על הצלחת האינדיבידואל, שמגשים חלום להופיע ולהצליח, ואין כאן אמירה על איחוד תרבותי או חברתי כלל. לדעתי, מייצגים שני הסרטים האלה את התהליך שעברה התחרות, ממופע מאחד של תרבויות ואנשים, למופע שהוא בעיקר ביטוי הסובייקט האינדיבידואלי וה"מסר" שלו לעולם. מערב נחמד של שירים וגישור בין מדינות, לריאליטי אכזרי שבו המתמודדים חייבים להוכיח את עצמם מול קהל צמא לריגוש ולדרמה. בשני הסרטים יש דמות של זמר מרוסיה שהוא באופן מובהק גיי שנאלץ להסתיר את זהותו המינית, ובכך מותחים שני הסרטים ביקורת על רוסיה ההומופובית. הדבר מתכתב עם המציאות. הציצו בזמרים רוסיים מהעבר שהשתתפו בתחרות - במיוחד היחיד שזכה במקום הראשון, דימה בילאן - בשביל להבין למה אני מתכוון. הביקורת כלפי רוסיה עולה שלב עם פלישת רוסיה לאוקראינה בחורף 2022, המוביל לחרם בינלאומי חסר תקדים על המדינה, ולסילוק ערוץ השידור הרוסי מאיגוד השידור האירופי. בעקבות כך, מסולקת רוסיה מהאירוויזיון חודשיים לפני התחרות, ובאותה שנה הלהקה המייצגת את אוקראינה גורפת ניצחון אדיר במה שנתפס כניצחון פוליטי מובהק לשיר בינוני, שבכל שנה אחרת בקושי היה מתברג לטופ 10. על אף ביקורת שנשמעת בחלק ממעגלי חובבי האירוויזיון, הדבר עובר ללא דיון אמיתי. כולם אוהבים את אוקראינה המסכנה. בשנה לאחר מכן, מאחר ואוקראינה לא יכולה לארח אצלה, בריטניה לוקחת על עצמה את אירוח התחרות, ולראשונה מאז 1980 המדינה המנצחת לא מארחת אצלה בשנה שאחרי. 

אגב, המדינה הקודמת שעשתה זאת הייתה ישראל. השיר "הללויה" שכתבה שמרית אור והלחין קובי אשרת, כבש את העולם ב-1979, בניצחון שני ברציפות של ישראל, אך רשות השידור לא יכולה הייתה לממן עוד שנה של אירוח, והאירוויזיון נדד להולנד, שהסכימה לקחת זאת על עצמה. ישראל אפילו לא משתתפת ב-1980, ובכך מחזיקה בתואר המפוקפק "המדינה היחידה שניצחה אירוויזיון ולא השתתפה בשנה שאחרי". 

יובל רפאל על במת אירוויזיון 2025 בבאזל - צילום: אסף דהן מדיה

הטקסט הזה נכתב מספר ימים לפני אירוויזיון 2025 בבאזל. ישראל היא הרוסיה החדשה, מדינה מקונסלת בבועת woke מערב-אירופית. במהלך תקופת קידום יחסי הציבור של אמני האירוויזיון בשנה שעברה, הקפידו להצטלם יחד ולהעלות תכנים משותפים לרשתות, אך סירבו לחלוטין להצטלם עם הנציגה הישראלית או עם חובבים ישראלים. רבים אף הביעו בקול רם את התרעמותם על הכללת ישראל בתחרות. טראומת שריקות הבוז חסרות התקדים לעדן גולן עוד מהדהדות בקרב כל מי שצופה בקביעות בתחרות. עבורנו, החובבים הישראלים, זוהי מכה קשה המלווה בתחושת בגידה מחברינו בעולם, שרק לפני כמה שנים חגגו איתנו פה בתל אביב ולא הפסיקו להחמיא להפקה הישראלית ולעיר הלבנה על האירוח. אני לא מעז להמר על המיקום שבו תסיים יובל רפאל, בשיר שבכל שנה אחרת היה מועמד ודאי לניצחון. האם שוב תספוג קיתונות של בוז בארנה? האם, כמו עדן בשנה שעברה, תאלץ יובל להתחבא במהלך כל שבוע האירוויזיון מפחד שיפגעו בה? האם שוב שופטי המדינות האחרות יקברו את ישראל בתחתית הדירוג כדי למנוע מאיתנו בכל מחיר לנצח? האם בסרט האירוויזיון הבא שיופק, ישראל תהיה המדינה שממנה מגיע "האיש הרע" בסרט? האם בכלל תהיה התעלמות מוחלטת מהנוכחות של ישראל, כפי ששאר המתמודדים מקפידים לעשות בחודש האחרון? אין לי ניחוש טוב, רק תקווה כי לא נמצא את עצמנו, כמו רוסיה, מודחים רשמית מהתחרות. על אף שרבים בעולם התרבות הישראלי תופסים את התחרות כ"קרקס", אין ספק כי האירוויזיון הוא חלק משפיע ומעצב בתרבות שלנו, וכמה עצוב זה יהיה אם הוא יסתיים בהדרתנו ממה שהיה אמור להיות האירוע המקרב ביותר בעולם.

טל דורות

נולד ב-1981 באשקלון. 
בוגר ביה"ס לאמנויות הקול והמסך במכללת ספיר (2011). סרטי הגמר שהפיק "מלח הארץ" ו"מחסום" זכו בפרסים בפסטיבל קולנוע דרום, בפסטיבל הסטודנטים בתל אביב, ולאחר מכן הוקרנו בארץ ובעולם ובטלוויזיה הישראלית. לאחר סיום לימודיו, היה רכז ההפקות בביה"ס, וחלק מכפר יוצרי קולנוע שהוקם בקיבוץ ברור חיל. 
היה חלק מצוות ההפקה של הפיצ'רים זוכי פרס האופיר "האופה מברלין" של הבמאי אופיר ראול גרייצר ו"כאן ועכשיו" של הבמאי רומן שומנוב. לאחר מכן, במשך שנתיים היה מנהל התפעול  של בית הקולנוע "פלאנט" בבאר שבע.
ב-2019 עבר לתל אביב והחל לעבוד כמפיק עצמאי. בין היתר, שימש כמפיק מקומי לסרט הגרמני Displaced של הבמאית שרון קאהן, ולסרט Shamati של הבמאי ג'ונתן מימון.בנוסף, הפיק וידאו-קליפים לעברי לידר, מוקי ואגם בוחבוט, והיה מנהל ההפקות הראשי של מותג האופנה "עדיקה". עד שנה שעברה, עבד כמנהל התפעול של קרן קופרו לשיווק תוכן ישראלי, וכיום הוא מנהל התכנית של פסטיבל קולנוע דרום הבינלאומי ה-24.
מאז 2021 יחד עם ניר כהן להב וניר הראל, הוא עומד בראש מועדון חובבי האירוויזיון הישראלי הרשמי, OGAE ISRAEL, שהוא חלק מרשת בינלאומית רשמית של חובבי האירוויזיון. 
תושב תל אביב ואבא גאה לכלב אליוט ולחתול הרקולס.

טל באירוע השנתי של מועדון OGAE עם יובל רפאל - צילום: אסף דהן מדיה