אור מועלם

בן 29, גר בירוחם. לומד מוזיקה מן המזרח ב"כולנא", בית הספר ליצירה מסורתית עכשווית. סטודנט במכללת ספיר במחלקה לתרבות - יצירה והפקה, במסלול כתיבה ועריכה.

הכתיבה עבורי היא שיח של הנפש עם המציאות, ושל הגוף עם הדמיון. דרך זו מתבטאת אצלי בכתיבת שירים, סיפורים קצרים, מחשבות ורישומים.

מתי התחלת לכתוב?
קשה לדייק את זה לנקודה אחת בזמן. אני מצליח להיזכר במשימת כתיבה שהייתה אולי הראשונה בחיי. הייתי בכיתה ד', והמורה עשתה איתנו תרגיל בעיתונאות. התבקשנו לכתוב כתבה, על כל נושא שהוא, כשהדבר היחיד שמנחה אותנו הוא המבנה שבו היא צריכה להיות – כותרת, כותרת משנה ותוכן. אני לא זוכר במה עסקה הכתבה הדמיונית שלי, אבל הזיכרון המתוק של מילים נרקמות על דף חלק, נטמע בי. בנעורים הקדשתי חלק ניכר מזמני הפנוי לספרים ולמוזיקה, והתחלתי להתעניין במילים של השירים. היכולת של אדם לכתוב את עולמו הפנימי ריתקה אותי. הרגשתי שלמחשבות ולרגשות אין שקט כשהן מתרחשות בתוכנו, וחיפשתי שקט. בעזרת המילים הכתובות הצלחתי לזקק את מה שקורה לי בפנים לתוך משהו מוחשי יותר.

מה ההשראה שלך לסיפור?
ההשראה הראשונית שלי לסיפור הייתה האנשים שאנחנו בדרך כלל לא רואים, אלו שנמצאים מאחורי הקלעים. זה נושא שתמיד העסיק אותי. אני חושב שרובנו נמצאים במקום הזה לפעמים. רואים אך לא נראים. שומעים ולא נשמעים. זו יכולה להיות תחושה מתסכלת, לא נוחה, ולפעמים מעציבה. ניסיתי לדמיין איך איש כזה, שנמצא במקום מרכזי כל כך, בין המון אנשים אבל אין לו קשר עם אף אחד, יכול להרגיש. מה הרצונות שלו, ואיך הוא מביע אותם. במהלך שהות בירושלים בקיץ, ביקרתי בכותל, ושם עלתה בי המחשבה על הפלא של הכותל המערבי ומה שהוא מייצג היום, לפחות עבורי. כל המשאלות מופנמות אליו, מכיוון שהוא זה ששומע את כולם, וכולם יכולים לפנות אליו. כשהתחלתי לכתוב, הדמות בסיפור כבר לקחה את העלילה למקומות שלה. אולי הבחור בסיפור רצה, במובן מסוים, להיות חשוב בחיים של מישהו. להיות מוערך ונאהב.

ספר שהשפיע עליך ולמה?
"אִיָּה, החמור הזקן והעצוב עמד ליד הנחל והסתכל בדמותו שבמים.
נורא, חשב בלבו, זהו זה. נורא ואיום."

פו הדוב – יום הולדת לאיה. קראתי את הספר הזה הרבה כשהייתי קטן. מאוד אהבתי את איה, החמור הזקן והעצוב. כל הדמויות בספר היו מצחיקות ושובות לב, ובכל פעם הזדהיתי עם דמות אחרת. אבל בחמור הזקן היה משהו אחר. הוא היה עצוב בתוך סיפור שמח. הוא היה מיואש בתוך סיפור מלא תקווה. בספר "יום הולדת לאיה", מתגלה איה אחר. בסיפור הוא עצוב בגלל שאף אחד לא זכר או לא ידע שזה הוא יום הולדתו. החברים שלו מבינים, ומתחילים להתעסק בלהביא לאיה מתנות. פו הדוב רצה להביא לאיה כד מלא בדבש, אבל הוא אוכל את כל הדבש בדרך. חזרזיר רצה להביא לאיה בלון גדול, אבל הבלון מתפוצץ בדרך. כששניהם מגיעים מובסים אל מקומו של איה, הם מגלים שדווקא הוא, שבדרך כלל עצוב, מוצא נחמה ושמחה גדולה בשתי המתנות. הוא הופך את הצפוי. ביום הולדתו, המתנה הכי גדולה שהוענקה לאיה הייתה זו שלו. הוא רצה להיות שמח, ולכן הוא קיבל את המתנות כפי שהן. הוא עשה מהן משחק שגרם לו להיות מאושר.
"אבל איה לא הקשיב. הוא הוציא את הבלון מתוך הכד ושוב הכניס אותו אל תוך הכד וזה היה באמת היום המאושר ביותר בכל השנה."

למה בחרת בסיפור הזה לתחרות?
קודם כול, מפני שכתבתי אותו עבור התחרות. שנית, הרגשתי שהדמות בסיפור עברה תהליך רגשי מסוים, שמתקשר במשמעותו עם נושא התחרות.

סדקים

כולם עוברים אצלי. אבא ובן בטיול בר-מצווה, קבוצה של חסידים פולנים, שני חברים שעברו במקרה ואמרו לעצמם שאם כבר אז כבר, אוטובוס של כיפות סרוגות שהם כביכול הכי סבבה, חבורת גברים בגיל העמידה שהבטיחו לעצמם יום כיף בעיר הקודש כדי שיוכלו לעשות דברים לא קדושים ולהרגיש טוב לגבי זה.

לנשום אוויר. הכל בסדר. אז כולם עוברים כאן. גם מי שרק עבר פה במקרה, כנראה יעבור גם אצלי. בימים חמים, הם נכנסים מזיעים ואדומים, ובימים קרים, עטופים כל כך עד שבקושי נראה הבדל ביניהם. עיר הקודש – למה כל כך קר פה ? פעם, כשהייתי ילד, הסברתי את זה לעצמי. סיפרתי לכולם שהקור ניזון מפחד, ולכן הוא נמשך לירושלים. כי כולם כאן פוחדים כל הזמן. פוחדים זה מזה, זה מזו, פוחדים יהודים מערבים, פוחדים ערבים מחיילים, מפחדים בעלי עסקים מעליית המחירים, מפחדים התושבים מהתיירים, כולם כל הזמן מפחדים. אם לא היה כאן כל כך הרבה פחד, אולי היה קצת יותר נעים. הטמפרטורות היו עולות, ואפילו היה שלום. מכיוון שהקור הופך אנשים לחשדנים, ואי אפשר להשכין שלום עם כזו חשדנות.

אין לי מושג איך הגעתי לעבוד בשירותים של הכותל. כאילו שחסר עבודות בירושלים. למה דווקא פה, איפה שכולם עוברים כל הזמן. ורק עוברים. אף אחד לא נשאר. מילא, אם מישהו היה נשאר. זו הבעיה. אני רק תחנת מעבר בשבילם. הם לא מסתכלים עלי אפילו. הם באו בשביל הכותל המערבי. הם באו כדי להתחבר להיסטוריה שלהם, כדי לנשק אבנים עתיקות, וכדי לשים פתק עם משאלה שהם בטוחים שזו המשאלה הנכונה. מעניין כמה מהם מבקשים משאלות פשוטות, כמו חיבוק טוב, או חבר אחד קרוב. מעניין כמה מהם מבקשים משאלות בשביל אנשים אחרים. מעניין אם מישהו פעם ביקש משאלה בשבילי. שאני אבקש בשביל עצמי? מה פתאום! אני לא מתקרב לכותל הזה. פשוט לא מתקרב. אפילו לא קרוב. חס וחלילה. אתה יודע כמה דם נותז ונוקז בשביל הקיר הזה? זה נוגד את כל הערכים שלי. אני אפילו מצטער שהוא עדיין קיים. כן, כן, היה יכול להיות לנו לא רע בלעדיו, תאמין לי. בגלל זה אני גם עובד כאן. כדי להשגיח מקרוב. לא כדי לשמור עליו, חלילה, יותר בגדר צופה. הרי ברור לכולנו שיום אחד זה יקרה, יום אחד נתעורר והכותל כבר לא יהיה. אני לא יודע מה יקרה לו בדיוק, ואיך הוא יעלם, אבל הוא יתפוגג כמו שכל דבר בחיים מתפוגג, כמו שהאקונומיקה נעלמת בניאגרה וכמו שהסבון נשטף מהידיים.

בטח כולם יהיו מופתעים. הם יקומו בבוקר, יתלבשו יפה, יכינו פתקים, ייקחו את האוטובוס לכותל, וממש לפני שיכנסו לקודש הקודשים, יעברו אצלי, כדי להתפנות מהסחי דעת, ואני כבר אדע שהכותל איננו אבל אני לא יגיד להם כלום. אני אתן להם לחיות בשמחה ובריגוש שלפני הביקור בכותל, כי למה לי להקדים את המאוחר. ואז הם יצאו, יפנו שמאלה, ילכו דקה, ואז הם יראו. הכותל הקדוש כבר לא שם. הם יסתכלו שמאלה וימינה, ויחפשו אותו. הם ישאלו את הרב, אבל הוא רק ירים את המגבעת ויגרד את הקרחת, הם ישאלו בעירייה, והם יגידו להם שהם לא יודעים. הם ישאלו את רשות העתיקות, והם יגידו שזה אף פעם לא קרה להם, שנעלם כותל. כולם ישאלו את כולם, אבל אף אחד לא ידע. חבל שאף אחד לא ישאל את הבחור עם הכובע שעובד בשירותים של הכותל, מפני שאז, היה אומר להם שהכותל עבר מקרה של חוסר רלוונטיות למקום, ולכן המנקה החליט להוריד אותו בשירותים. את רובו, לפחות. חבל שמעכשיו, אנשים לא יבואו יותר לשירותים הציבוריים של הכותל המערבי, רק בגלל שאין כותל. זה פספוס. מפני שאם היו באים, היו מגלים שבתא האחרון מימין, יש עוד כותל מערבי. יש עוד קצת. מספיק לבנאדם אחד כל פעם. ובינינו, גם לא צריך יותר מזה. בנאדם נכנס, עושה את מה שעושה, שם את הפתק ששם, מתפלל את תפילתו, ויוצא. אבל אף אחד לא יבין את זה בחיים. למה? כי אנשים מצפים למה שהם רגילים, הם אף פעם לא יחפשו מתחת לבלטות. הם מצפים לראות משהו גדול, בומבסטי, כמו שאומרים. משהו שיעיף אותם, משהו שאי אפשר להרים בשתי ידיים, משהו שאי אפשר לדחוף לתיק. ואז הם אומרים שמדובר ברוחניות, בקודש, אבל ממתי לאמונה יש משקל בקילוגרמים? ממתי לאמונה יש  משהו ממשי בעולם שמעגן אותה? ממתי האמונה נעלמת רק בגלל שאבנים הושלכו או אבנים כונסו? בגלל שבקשה נתבקשה או אבדה נאבדה? האנשים המסכנים... האמת, זו גם לא אשמתם. אבל המעשה נעשה. מעתה, אנשים לא רק יעברו אצלי. הם יבואו בשבילי. הם ישתינו איפה שפעם היה הקיר העתיק, רק בגלל שהוא כבר לא שם, ואז הם יהפכו את התא האחרון מימין לקדוש, ואת השירותים ואת כל התאים האחרים לתאי צדיקים.

אתה יודע הרי ממה זה נובע, נכון? מכך שלכל דבר יש את הרגע שלו. וכל דבר קורה בעיתו. וכך יגיע גם התור שלי להיות מחובק, כפי שהייתי כל השנים מרוחק. כך יגיע גם התור שלי להיות יחדיו, כפי שהייתי כל השנים נפרד. יגיע תורי לדבר, כמו שתמיד היה תורי ללחוש. יגיע תורי לשים פתק בין הסדקים, אבל לא שלך, כותל יקר, אלא בין הסדקים שלי. היה זה תורי הרבה פעמים, בהרבה מקרים, ועכשיו, אולי זה גם תורך.