ליאור חן

בן 33. בוגר החוג לקולנוע במגמת תסריטאות באונ׳ תל אביב וסרטים שלו אף הוקרנו בפסטיבלים בעולם. בשנה החולפת פרסם לראשונה שני סיפורים קצרים במגזינים "גרנטה" ו"שוּל". תל אביבי במקור, ובימים אלו מתגורר באמסטרדם (טרי טרי טרי) בשביל אהבה (כן) וגם בשביל לעבוד על ספר ביכורים ראשון. בשנים האחרונות הבין שדרך הכתיבה הוא מצליח לרגש אנשים וגם להתבטא בצורה ייחודית, ואחרי תקופה ארוכה של התלבטויות, החליט שהגיע הזמן ללכת על זה ואפילו לומר שהעיסוק שלו זה "כתיבה", ושהוא כותב. פשוט "סופר" עוד נשמע לו מחייב ויומרני מדי .

מתי התחלת לכתוב?
בהתחשב בעובדה שבבגרות שלי בהבעה בקושי קיבלתי ציון עובר, הייתי אומר שלקח זמן עד שהתחלתי ממש לכתוב. הפעם הראשונה שכתבתי סיפור היתה לפני שמונה שנים בסדנת כתיבה יוצרת, במסגרת תוכנית של מדרשת "עין פרת" שבה השתתפתי. הסיפור היה על החזרה שלי מהטיול הגדול בהודו, והקראתי אותו בפני כולם, ולדעתי הדממה שהייתה במהלך ההקראה שלו, היא זו שבעצם סימנה לי שעשיתי משהו טוב. את הפרוזה עצמה קצת זנחתי לטובת הקולנוע ולימודי התסריטאות, וכעבור כמה שנים השתתפתי בסדנה של כתיבת סיפורים קצרים, ומהר מאוד הגיעה עוד אחת אחריה, וכיום המחשבה של לכתוב ספר כבר לא יוצאת לי את הראש.

מה ההשראה שלך לסיפור?
אני חסיד גדול של ראליזם ודרמות יחסים. תנו לי להזמין מוולט ולעשות בינג' על כל העונות של "הכתר" ואני מאושר. והאמת, שאני יותר חסיד של המציאות עצמה, נון-פיקשן אם תרצו. אני כותב על דברים שקרו לי. לפעמים יש רגע אחד קטן שאני ישר מבין שהוא הסיפור: משפט שאומרים לי, סקס לא מוצלח, עלבון, מבוכה. יש משהו בכנות שבעיני מאוד תופס ויוצר הזדהות, וכשרגעים כאלו מתרחשים, אני משתדל לקלוט אותם ולבנות סביבם עולם שלם.

ספר שהשפיע עליך ולמה?
אם אני צריך לחשוב על ספר שעד היום צרוב לי בתודעה (חוץ מכל ספרי הארי פוטר, שלנצח חווית הקריאה שלהם תיחקק אצלי כאחת מהחוויות הכי מופלאות שהיו לי), אני יודע להגיד שזה ספר נובלות קצרות של הסופרת יהודית קציר, "סוגרים את הים". אני גם יודע מה זה "נובלות קצרות" בזכותו. זה ממש ספר שמצאתי ברחוב, וראיתי שהיה כתוב מאחורה שהוא זכה בכמה פרסים, אז אמרתי לעצמי "למה לא" ולקחתי אותו איתי. לדעתי שנתיים הוא ישב אצלי בחדר, עד שיום אחד נזכרתי בו, ומהרגע שהתחלתי לקרוא בו, לא יכולתי להניח אותו. עד כדי כך הוא הותיר בי רושם, שאפילו שלחתי אותו בדואר לאחותי שגרה באוסטרליה. משהו בישירות ובכנות של הסופרת, שחרר אצלי מחסום ופתח לי את הראש לעוד דרכים לספר סיפור.

למה בחרת בסיפור הזה לתחרות
מרבית הסיפורים שלי נכתבו בשיעורי בית שקיבלתי ובמשימות שהיה עלי לעמוד בהן במסגרת של סדנה בה השתתפתי. לכן אני לא יכול לומר שבחרתי בסיפור הזה, אלא כתבתי אותו במיוחד לתחרות. שמעתי עליה כמה שבועות אחרי איזו מסיבה שהייתי בה, וישר ידעתי שהנושא של " עֵ֣ת לַחֲב֔וֹק וְעֵ֖ת לִרְחֹ֥ק מֵחַבֵּֽק" מאוד מדבר את מה שהרגשתי במסיבה עצמה. לא יצא לי להיתקל בספרות הישראלית בכותבים שעוסקים בחיי הקהילה הגאה, בסמים, באפליקציות השונות להיכרויות, וקיוויתי שהעולם הזה (שכל כך מוכר לי) יצליח להיכנס ללב של אחרים. לאו דווקא ממקום של להיות "השגריר של", אלא פשוט להתחיל להנכיח את העולם שלי ולתת לו ביטוי. אני גם חושב שהמקום הריגשי של הסיפור הוא מאוד פשוט: הוא מדבר על מישהו שרוצה להיות נאהב. כל אחד ואחת יכולים להזדהות עם הרצון הזה. ככה נראה לי לפחות.

צפצופים באוזניים

והנה הוא צהוב וזרחני, בצורת ראש של בודהה, ואני לוקח ממנו ביס כדי לחצות אותו לחצי, והטעם מר שעושה צמרמורת, כמו שלוקחים שלוק מבקבוק מים עם אמדי, ואני מביא את החצי השני לבנדוד שלי, והוא קיבל חצי יותר גדול, ובראש שלי לא יעלה לי מספיק טוב כי החצי שלי קטן יותר, אבל יש עוד כדור אצלו, אז הכל יהיה טוב, והעיקר שיעלה טוב. וכל הדרך שהלכנו החברים בפארק הירקון, כולנו צעדנו מתוחים וחרדים, והדבר היחידי שיכולתי לדבר עליו זה למה לא לקחנו איתנו את האופניים עד למסיבה, חבל על ההליכה, אבל אולי זה טוב שלא לקחנו, כי לפני כמה שנים היה בחור שחזר מהמסיבה עם אופניים ופגעה בו מונית או משהו כזה, ושנה אח"כ במסיבה של פורים, התמונות שלו היו בווידאו ארט בזמן שכולם רקדו, ומי בכלל צריך שהפרצוף שלו יהיה בוידאו ארט במסיבה הבאה ויקריפ את כולם, אז טוב שלא הבאנו איתנו את האופניים.
עוד מעט שש וחצי, וכולם מתחילים לרדת מהגבעה אל עבר הבמה, וגם אנחנו מתקדמים לעברה, אני ובנדוד שלי, אבל לא יותר מידי, כדי שיהיה לנו אויר, ושנקפוץ, ואז יעלה לאט-לאט עד שכבר לא נהיה מודעים, ושנרגיש בנוח להוריד את החולצה, ולתפוס אותה בגומי של המכנס, ואיך אתה מרגיש? והכל בסדר? ואנחנו עונים אחד לשני שהכל בסדר, אבל יש עוד דפיקות לב חזקות, וממשיכים לרקוד מרחוק, ואני יודע שכשאני מתחיל להרגיש בחילה קלה ונמלול בקצה קצה של הזה שלי, אני יודע שמתחיל לעלות, ואני מרגיש את זה עכשיו, ואני אומר שאני מתחיל להרגיש, וסילוני עשן עצומים ובכל הצבעים משוגרים לשמים, כאילו זה מטס חגיגי, וכל הפארק שואג ומוחא כפיים, והמוסיקה חזקה, והשמש חמה, ואיך בא לי שיהיה כיף ושאני אתפוצץ כבר מרוב שכיף לי.

בוא נקנה עוד מים, ואני אומר לו בוא, ועל יד הבר עומד הבחור הזה, שלפני שנתיים לדעתי יצאנו לשני דייטים מהממים, ובדייט השני רציתי לחזור אליו הביתה, והוא אמר שהוא ממש רוצה שניקח את זה לאט, כי הוא דיבר עם חבר מאוד טוב שלו עלינו, והחבר אמר לו שהפעם הוא חייב לעשות את זה כמו שצריך, וחשבתי לעצמי איזה מתוק, ואז במשך חודש הוא לא ענה לי להודעות, וגם כשענה זה היה מוזר, והוא אפילו קבע איתי עוד כמה פעמים וביטל, וגם הבריז, והמבטים שלנו עכשיו מצטלבים והוא ממהר להסיט את המבט שלו, ובאמת שאני כבר לא כועס ולא כלום, ואנחנו ממשיכים ללכת עם הבקבוקי מים, מתקרבים לחברים שלנו שנמצאים בתוך ענן של אבק, ומחפשים בלון הליום כסוף וגדול של הספרה חמש, שמחובר לאחד מהם, ככה עושים כדי למצוא אחד את השני, ואיפה הייתם? ואתם בסדר? ואתם בטוב? והאישונים שלהם גדולים ושחורים, והפרצופים שלהם מזיעים, והם בלי חולצה, ואיך בא לי שיהיה לי כיף, אבל עדיין זה לא מרגיש ככה.

והנה בא להגיד לי שלום הבחור שהתכתבנו קצת באינסטגרם ואז גם נפגשנו באיזו מסיבת יומולדת, והייתי בטוח שהוא גם בקטע שלי, אבל כששלחתי לו הודעה מתי נשב לדרינק, הוא לא ממש רצה, אבל עכשיו הוא מחבק אותי ומלטף אותי, ואולי הבודהה כן משפיע, כי העור שלו נעים כל כך, חלק ובשרני ואני לש אותו כמו בצק, אבל ההודעה הזו שכרגע זה פחות מתאים משתקת אותי, ואולי הוא בכלל לא יודע שזה אני, כי הוא מתלטף עם עוד אנשים לידי. וחבר מגיע עם דרינק, ונכון לא כדאי גם אלכוהול, כי למה גם הנגאובר מחר, אבל ברור שאני לוקח שלוק, כדי שמשהו יקרה כבר, כי לפעמים אלכוהול עוזר.

ואני הולך להשתין, ובדרך אני שם לב לבחור שיצאנו לפני שנה, ואני זוכר שאחרי הדייט הראשון שלנו נסעתי עם חברים לחוף הבונים ומשום מה אמרנו שכשחוצים את פסי הרכבת צריך לבקש משאלה, והמשאלה שלי היתה שהלוואי שזה יצליח עם הבחור הזה ושהוא ירצה אותי, והוא באמת רצה אותי. רצה אותי כל כך, שהדבר היחידי שהוא ביקש ממני, זה שאם אני אחליט להיפרד ממנו, אז שזה יהיה פנים מול פנים, ואלוהים ישמור כמה שזה קשה בפנים מול בפנים, והנה הוא עכשיו מולי, ושואל אותי מה שלומי, ואם אני בטוב, ואני אומר לו שאני הולך להשתין ולעשות עוד חצי, כי לא עולה לי. והוא תמיד יהיה מהבחורים האלה שאני לעד אחלום עליהם בהקיץ, על מה היה קורה אם, ואולי אנחנו כן מתאימים, ונזכרתי, שיום אחד סתם שכבנו על המיטה שלו, והוא הלך לארון והוציא קופסת נעליים ואמר שהוא רוצה להראות לי את האוסף מדבקות שלו שהוא אוסף מהיסודי, והיה בזה משהו כל כך לא צפוי, ועדיין, למרות שהוא ככה נפתח בפני, שלחתי לו הודעה שזה פשוט לא מתאים.

אנחנו יושבים על הדשא שבגבעה, אני ובנדוד שלי, ולוקחים עוד חצי כל אחד. גם עליו החצי הראשון לא משפיע. ואני מגלגל לנו סיגריות, כי מה יש כבר לעשות, ואנחנו מרגישים שעוקצים אותנו ברגליים, אז אנחנו עולים עוד קצת, והנה אחד החברים יושב שם לבד, עם בקבוק בירה ביד, והוא אומר לנו שגם לו לא עלה משהו אבל הוא כל כך נהנה שזה לא משנה. ואני לא כל כך נהנה, לא כמו שהוא נהנה זה בטוח. ועוד אנשים מפוזרים שם בדממה עם עצמם: נחים, נושמים, מעשנים. וכולם בוהים בבמה הזוהרת ובירח הצהוב שזורח עכשיו, וכולנו מהופנטים, ולתוך האישונים הגדולים שלנו הכל חודר ומתמוסס: העשן, האבק, הבסים, הרעשים של המניפות שנסגרות ונפתחות בבת אחת, כמו תריסים שנסגרים בחוזקה כשעושים יותר מידי רעש לשכנים, וממש אפשר לראות את הקולות ולהקשיב לאורות. ממש ממש ככה. ואז החבר  אומר שזה קטע, כי כל הבחורים שהוא שכב איתם, וכל הבחורים שהוא יצא איתם, וכל אלו שטשטשו אותו ואלו שהוא טשטש אותם, אז הם כולם פה, ואני אומר לו שכולם כאן מרגישים ככה.

ויש עכשיו את השיר הזה, אז עכשיו את רוקדת, ואנחנו חוזרים לרקוד, אבל מרחוק, ועושים אווירונים עם הידיים, מנסים להיות משוחררים, כי לפעמים שקופצים אז זה עוזר, ואני אומר לבנדוד שלי בוא ניכנס, והוא אומר בוא, ואני מפלס את הדרך, וכל הזמן מסובב את הראש שלי לאחור ובודק שהוא מאחוריי, וגם מושיט את היד שלי כדי שיחזיק בה, כי מתחילת המסיבה הוא נראה אבוד, אז אני מחזיק לו את היד, וזה כמו קן נמלים, ואנחנו עכשיו שתים קטנות קטנות קטנות, וככל שאנחנו מתקרבים פנימה, אז יש יותר, ולמרות שכולם כבר נוגעים אחד בשני, איכשהו יש תיאום, והמשקפיים שלי מתכסים באדים, ואיזה חום, ואת החום הזה ואת החום הבא, ובלב שלי, בלב שלי אני מנסה להרים לי מסיבה, והידיים מתרוממות, מבלי שחשבתי על זה בכלל, ועכשיו את רוקדת, והנה הכיף, הנה ההלוואי שיהיה כיף הזה שכל כך חיכיתי לו. ואני מחפש עם העיניים את הבחור שרק ביקש שהפרידה תהיה פנים מול פנים, ואני ממש רוצה לראות אותו עכשיו, כי מגיעה לו התנצלות אמיתית וכנה מכל הלב, ואני אומר לבנדוד שלי שיישאר פה ולא יזוז ושאני עושה סיבוב וחוזר. ואני הולך לחפש את הבחור, אבל אני לא מוצא אותו, ואולי זה טוב שאני לא מוצא אותו, כי אולי זה הבודהה שרוצה לראות אותו שוב, ולמי זה יעשה טוב? למי זה יעשה טוב שדווקא עכשיו אני אמצא אותו ואבקש ממנו סליחה? ואני בעצמי יודע איך זה מרגיש כשאומרים לך דברים יפים ברגעים האלה, כי פעם מישהו שאהבתי כל כך, אמר לי שהוא אוהב אותי ולא רוצה לאבד אותי, ושהוא מבין שאנחנו צריכים להיות ביחד. ובמשך שנה עד אותו הרגע אני ממש התפללתי שהוא יגיד לי את המילים האלה, והאמנתי לו, גם הוא האמין לעצמו, אבל אז לא ידעתי שהלב שלו מוצף בסרוטונין, וכבר למחרת, אחרי שישנו ביחד, ראיתי על העיניים שלו את החרטה, חרטה ששברה לי את הלב. שברה לשנינו. אז במקום להמשיך לחפש את הבחור, אני רק שולח לו וואטסאפ, "חיים שמחתי לראות אותך ומגיעה לך התנצלות מכל הלב ואני מחפש אותך בין כל האנשים", ואני מחזיר את הפלאפון שלי לפאוץ', ובטח ייקח זמן עד שזה ישלח, כי אין פה קליטה לאף אחד.
והטבק כבר הלך לי לאיבוד, ומי בכלל יכול לגלגל בצורה נורמלית, אבל לכולם פה יש סיגריה, והיא מרגישה כל כך נעים, והחצי השני באמת יותר טוב, ואני כבר בחזרה איפה שאמרתי לבנדוד שלי שישאר ולא יזוז, ואני מחזיק לו את היד ומפלס לנו את הדרך, ויותר ויותר  צפוף, ואנחנו ממש מולה, ואיך זה משונה שעד לפני כמה שנים זה ממש דחה אותי, האנשים שהולכים למסיבות האלה, למסיבות של עופרה, המעורבבים, המסוממים, ואיך נשבעתי שאני בחיים לא אנסה, ואלוהים ישמור מה ידעתי בכלל מהחיים שלי, שלא נגעתי, שלא נגעתי בכלום, ואיזה מזל שניסיתי, אז בקוסטה ברווה בגיל 29 עם חברים על הים, ואמדי זה באמת מרפא, ואולי הייתי צריך לעשות אמדי ולא כדור, כי עם כדור אתה אפעם לא יודע מה יבוא לך, ועם אמדי היה בטח יותר כיף. ומישהו שמכיר אותי שואל אם אנחנו רוצים באמפ של קיי, ואנחנו מחליפים ביננו מבטים ואז אומרים שכן, ולמה לא, ותודה, והבאמפ שורף בנחיר, אבל זה אמור להעצים את הכדור, ככה אומרים, ואנחנו מהנהנים אחד לשני שאנחנו בסדר, ושהכל טוב, ומישהו לידינו מתכופף ומקיא, ובנדוד שלי קולט אותי ולוקח אותי לאזור אחר, לאיפשהו שלא רואים אנשים מקיאים ומתעוותים.
ואנחנו חוזרים לחברים, הבלון כבר מזמן התעופף, ותודה לאל שזה כבר הסוף, ואיזה בחור שהרגע הכירו לי אותו, שהוא בעל של מישהו שעובד עם חבר, רוקד איתי צמוד ומנשק אותי, ואיך במסיבות הקודמות הייתי רק מחכה להתנשק ומחפש עיניים של אנשים רק כדי שיתנשקו איתי, ושנוכל לספר לכולם שהכרנו במסיבה, והיינו ביחד יומיים שלמים של התאוששות ממנה, ומאז אנחנו בלתי נפרדים, אבל עכשיו הנשיקה באה לי ברע, והוא מחבק אותי מאחור, ומנסה שוב לנשק אותי, אז אני מתרחק ממנו, ופתאום מגיע מישהו מבוגר שהעיניים שלו בולטות מרוב שהן פקוחות, והוא לא שם לב שהוא מועד על כולם, ואיך מגיעים למצב כזה? שכל מי שלידך פוחד ממך, פוחד מלהיות מבוגר שלא מודע בכלל לעצבות שהוא מקרין, והנה השיר האחרון, לט מי ליב מיי לייף, ואם היה ממש כיף, הייתי מתרגש ממנו ומהמילים שלו, אבל עכשיו אני רק מפהק, ומחכה שיגמר.

ובבת אחת זה נגמר. המוסיקה מפסיקה, וכמו במלך האריות שסימבה רואה את העדר שרץ אליו, לעברי עכשיו מתקדמים אינסוף בחורים בלי חולצה ואישונים מורחבים, ואני מסתובב וממשיך לנוע ביחד איתם, בשקט-בשקט אל הלילה שבפארק הירקון. והגב התחתון כואב, וחבל שלא הבאנו את האופניים עד לכאן, כי יש עוד דרך עד שנגיע אליהם, והאוזניים מצפצפות, ופשוט הולכים בדממה בתוך ערפל שמתפרש על יריעות הדשא שליד הכדור הפורח הגדול והלבן. ואני ובנדוד שלי כבר על האופניים, רוכבים בריכוז כדי לא להיות האלה שאחרי המסיבה מתו בתאונה, ואנחנו כבר בנורדאו אבן גבירול, הוא ממשיך לבית שלו בבזל ואני ממשיך לשלי, בסמטה הקטנה שיוצאת מרחוב גורדון ליד כיכר רבין, ואני ישר נכנס למקלחת, והמים חומים ומלוחים, ויוצאת לי נזלת שחורה מהאף, ואני מכין לי חביתה וטוסטים וטחינה, וזה בלי טעם, והלחיים מבפנים עם חתכים, אבל חייבים לאכול, כי חייבים להכניס משהו לפה, ואני כבר שוכב במיטה בצד ששקוע לעומת הצד השני, ולפני שאני נרדם אני נזכר שצריך לקחת את הוויטמינים, פייב אייג' טי פי, ואני חוזר למיטה ועוצם את העיניים, וצפצופים באוזניים, ואני רואה את הבמה מהגבעה בצבעים של פילם לפני שמפתחים לתמונות, והשעה עכשיו בסן פרנסיסקו היא שלוש בצהרים, והוא בטח מחכה שאני אתקשר אליו ואספר לו איך היה, אבל לא בא לי, ולמרות שרציתי שנמשיך להיות בקשר, כי הרגשתי שככה מרגישה אהבה ושאסור לוותר, עכשיו לא בא לי, ועוד שלושה ימים נשוחח בטלפון ונחליט שנינו שזה באמת בלתי אפשרי, ולמרות שהשיחה תהיה כל כך בוגרת ופתוחה, אני עדיין אבכה וגם אגיד לו שאני לא יודע אם אני בוכה בגלל שיש לי עוד שאריות סמים בגוף, או שאולי, למרות שאני גם חושב שזה לא מתאים, זה לא באמת מה שאני מרגיש, והגוף לפעמים מאותת לך שמשהו לא בסדר לפני שאתה מבין את זה בעצמך, ואיך אפשר שלא לבכות כשאומרים לך ש"כרגע אין לי מקום בשבילך בחיים שלי", ואני לוקח כרית אחת מהשתיים שמתחת לראש שלי, ואני מניח אותה על הבטן שלי, נשכב על הצד, ונרדם.