דקל פלמה

בן 25, גר בראש העין. סטודנט למשפטים.

מתי התחלת לכתוב?
בגיל שלוש-עשרה התחלתי לכתוב שירה. כשנחשפתי יותר לסוגת הסיפור הקצר, כמה שנים מאוחר יותר, מאוד אהבתי אותה. אחת הסיבות היא שהסיפור הקצר הזכיר לי שירה מבחינת היכולת להעביר מסרים חשובים במעט מילים. זה גרם לי לשלב בכתיבה שלי כתיבת סיפורים קצרים מדי פעם.

מה ההשראה שלך לסיפור?
אני לוקח השראה מכל מה שאני נחשף אליו – סיפורים, אנשים, בעלי חיים, נופים, מחשבות, זיכרונות, חלומות, רגשות, תחושות ועוד.

ספר שהשפיע עליך ולמה
"האדם מחפש משמעות" של ויקטור פראנקל. אני למדתי ממנו דברים חשובים על טבע האדם. הוא עורר בי הרבה מחשבה.

למה בחרת בסיפור הזה לתחרות?
לעיתים, אנשים שנמצאים במצבים רעים מפסיקים לאחוז קרוב בצד החיובי שבהם ונהיים הרסניים במיוחד לסביבה שלהם. הם לעיתים לא יחצו גבולות מסוימים. בסוף, הם ייפגעו מכך הכי הרבה. הריחוק הנפשי הזה של האדם מהפן החיובי שבו היה נראה לי כמו ריחוק פיזי של אדם ממשהו שעד אותו שינוי מצב, הוא חיבק קרוב. בסיפור, אני ניסיתי, בין היתר, לבטא את התופעה הזאת. התופעה הזאת התאימה לנושא התחרות במובן המטאפורי.

איזון חייתי

זה ינואר. הרוחות בחוץ חותכות כמו סכינים יפניים. הן שורקות שירי אבל ותוגה. השמש משקרת שהיא כאן למעלה. השלג הצחור מאמין לה וזוהר. בלילה הוא משחיר בבדידותו והחלל בחוץ נעשה חלל חיצון אפל ודומם. הציפורים נדדו, והדובים נרדמו. אין פרץ ואין צווחה של חיה.

הצריף מעץ הזה מט לקרוס. רעפיו משקשקים כמו מצלתיים לקצב הרוחות. הרוחות מתדפקות על החלונות. הן דורשות פינה חמה להתכרבל בה. הקור כבר מצא את דרכו פנימה. ממה החום כל כך מפחד שהוא מיד מסתלק מפניו? קראנו לו – אני וקרנו – שישוב לבית, אך הוא לא אמר שלום, וגם השלג לא גילה את עקבותיו.

קרנו שוכב מכורבל בעצמו על השמיכה. בית החזה שלו מתנפח ומתרוקן. אד סמיך מסתלסל מחוטמו. עצמות צלעותיו חשופות. הוא מביט בעיניי בעיניים אדומות. אני מביט בעיניו בעיניים דומעות. הוא מביט בעיניי בעיניים דומות. שנינו שתי דמויות חיות. שנינו שתי חיות רעבות.

אני נוטל סכין משוננת מארונית. אני רוחץ ומשייף אותה. אני מוציא תפוח אדמה חום אחרון משק. אני מקלף את הקליפה. אני זורק אותה לקרנו ומחזיר את תפוח האדמה לשק. קרנו מתרומם. עצמותיו מרקדות, משקשקות ומתפצפצות בנקישות וחרקות. הוא מתקרב לקליפה, מרחרח, מטיל את לשונו על הרצפה כצפרדע, מרים את הקליפה ומתקרב אליי. הוא פורק אותה למרגלות רגליי וקורס.

מחשבות חולות חולפות בנפשי. תהיות עגומות מאמצות את מוחי. ניצנים של פראות מכים בי שורשים. רגשות והתחשבות נסוגים מבית נפשי. קראנו להם – אני וקרנו – שישובו לבית נפשי, אך הם לא אמרו שלום, וגם השלג לא גילה את עקבותיהם.

אני מחזיק את הסכין בידיים רועדות, בידיים חלולות, בידיים צנומות, בידיים שבריריות, בידיים קפואות, בידיים שזוממות ובידיים שמבזות.

קרנו מניח על רגלי את ידיו, בידיים שונות. אני מתקרב לקרנו ומלטף את ראשו. החיכוך יוצר חום. הסכין יוצרת קור. אני מביט בעיני קרנו בעיניים כאובות. הוא מביט בעיניי בעיניים שיודעות. הסכין מושכת את ידי אל צווארו. היא דוקרת בצווארו. אני מביט בקרנו בעיניים דומעות. הוא מביט בי בעיניים מדממות. הלב שלי מכה בי בידיים אלימות. אני פוגע בקרנו בידיים דומות. קרנו מניח את ידיו עליי, בידיים שונות. אני מביט בעיניו בעיניים חיות. הוא מביט בעיניי בעיניים מתות. נפשי מביטה בעולם בעיניים דומות.

הסכין מתרגשת לבתר את גופו של קרנו. אמרתי לה – אני – שתסתלק מידי, אך היא לא אמרה שלום. היא מפשיטה את עורו, פוצה את גופו ומנתחת מבשרו נתח מדמם. אני אוחז בו בידיים מדממות. ידיו של קרנו דומות. אני מרחרח, מטיל את לשוני כלטאה על הנתח, טומן אותו בפי וקורס על הגופה. הנתח נופל למרגלות רגליו של קרנו. אני אוחז אותו בשתי ידיי ומתרומם. אני בועט את הדלת החוצה. הרוחות תופסות מכסה. קרנו מושכב. פטיטים עוטפים את פצעיו. אני נשכב. שנינו דומים עכשיו.
 

***

אני פוקח את עיניי. אור בהיר מרצד ומסנוור. ריח פרחי לבנדר מפטם לי את החוטם. חום חמסין מקדיח ועוטף את גופי. אני עוצם את עיניי ופוקח שוב. קירות לבנים מאגפים את החלל. אימי לימני ואבי לשמאלי. אני מביט בעיניה בעיניים מבולבלות. היא מביטה בעיני אבי בעיניים מאושרות. אבי מביט בעיניי בעיניים דומעות. אימי מניחה כף יד על מצחי. "הוא קודח," היא מגלה לאבי בשפתיים שלוחשות.
"איפה קרנו?" אני שואל אל חלל החדר.
"מי זה קרנו?" אימי משיבה.
"את לא זוכרת את הכלב קרנו שעבד בשדה תפוחי האדמה, שהיה מבריח זאבים וציפורים?" אני שואל.
"לא היה לך כלב. התארחתי אצלך יום יום עד שהגיעה הסופה," אימי משיבה.
"הכלב קרנו, אימא. היה לו לב זהב. את הכרת אותו. אתה לא זוכר, אבא?" אני שואל ומביט באבי, והוא מניד בראשו בשלילה. אני מביט בעיניו בעיניים מבולבלות. הוא מביט בעיניי בעיניים מודאגות. "אני חתכתי אותו. אני המתתי אותו. אני קברתי אותו. לא ראיתם אותו?" אני מתוודה ושואל, והם משיבים בשתיקה. "אתם הכרתם אותו!" אני צועק, "איפה הוא?!" קולי נסדק. אני מביט בהם בעיניים דומעות. "איפה הוא?!" אני חוזר, והם מביטים בי בעיניים דומות.
אני מרים יד לסלק מעליי את השמיכה. היד שורצת חתכים. היא שורפת כמו גחלים. הם מכים כמו פטישים ודוקרים כמו מסמרים. הם מרוחים במשחות ועטופים בתחבושות. "אל תזוז," אימי דורשת ומניחה בזהירות את ידי. אני לוקח נשימה עמוקה ובשר הצלעות שלי משלח להבה. אני מביט בו. חסר שם נתח. "זה זאבים. הם ניצלו את זה שקרנו מת, ותקפו אותי כשלא הייתי בהכרה," אני אומר ומביט בה בעיניים שיודעות.
"מצאנו אותך בתוך הצריף על הרצפה," היא משיבה ומביטה בי בעיניים מודאגות. אני מביט בה בעיניים דומות. "הייתה לידך סכין, והרופאים אומרים שאתה חתכת את עצמך," אימי מוסיפה.
"זה זאבים. הם בטח גררו אותי לבית," אני מתעקש.
"כשהגענו, דלת הצריף הייתה נעולה. אבא שבר את המנעול עם גרזן," אימי משיבה.
"השתגעתי, זה מה שאת אומרת?" אני שואל בשפתיים מודאגות.
"אתה איבדת שליטה. זה יכול לקרות לכל אחד," אימי חותמת בשפתיים שמנחמות.
אני מביט מבעד לחלון. הציפורים חגות בלהקות בשמי התכלת. גבעה במרחק בירוק של דשא מכוסה. פרחים מתקשטים בצבעי הקשת. הרוח כבר לא כועסת.

***

אחרי אשפוז, אני לא חזרתי לצריף. אני גר אצל דּוֹד ישע. אנחנו עובדים בנגרייה. אנחנו מביאים מהיער גזעי עץ טריים. הוא שר בדרך שירים. הוא קורן משמחה כמו שלג. יש לו חיוך כמו חצי ירח. הוא מנסר את בולי העץ הטריים. אבקת עץ טרי מתפזרת בחדר הנגרייה. הוא מעצב בפטיש ואזמל. הוא משייף בנייר זכוכית. הוא מבריש לכה שחומה. "זאת אומנות ועבודת יד!" הוא צועק באושר בשפתיים חבויות מאחורי מסכת פנים ובעיניים חייכניות. "אני בסוף אלמד," אני משיב בשפתיים דומות ובעיניים שונות. קולותינו מתערבבים בשאון הדפיקות.
אני וישע מחפשים עכשיו ביער עצים. הוא הולך לפניי. זרדים וענפים משתברים תחת רגלינו בקול ריסוק. ידו אוחזת בגרזן. הוא מביט לימין ושמאל, ולמעלה ומטה, בלהיטות. הוא לפתע נעצר. "עץ נופל!" הוא צועק ביער השומם, מחייך את חיוכו ומנחית שלוש מכות קטלניות ומכריעות. שערות ידיו מסתמרות מהתרגשות. העץ נופל בכניעה על האדמה. הוא מפלח את העץ לבולים מדודים. הוא מעמיס לי אחד על הכתף ומעמיס שניים על כתפיו. "הדרך חזרה קשה יותר," הוא אומר ומחייך את חיוכו. כעת, אני מוביל אותו, והוא מאחוריי שר בשמחתו.
עד הערב, כל בולי העץ היו מסודרים על מעמד. אני וישע יושבים כעת מחוץ לבקתות מגורינו על ספסל. תר מצרף כיסא ויושב מולנו. תר חבר קרוב של ישע. בלילה, כשאחרים לא רואים, הוא הולך לישון בבקתה של ישע.
ישע מניח על כתפי כף יד חמה וגדולה. "מה בנפש קורה?" הוא שואל ומחייך את חיוך חצי הירח הזה. הירח למעלה מחייך חיוך דומה. הוא מביט בעיניי בעיניים טובות. אני מביט בעיניו בעיניים מהססות. הוא ממתין בסבלנות דקה או שתיים. אני חושב פעם וחושב פעמיים. אני מספר לו את הכול. הוא מביט בעיניי בעיניים שיודעות. אני מביט בו בעיניים ביישניות ומשפיל מבט.
"לכל אחד, יש בו שתי חיות," ישע אומר בקול בוטח ומחייך את חיוכו, "אחת טובה, אחת רעה, והן כל מה שהוא."
"ישע, קרנו היה כלב שראיתי במו עיני, שהרגשתי במו ידי," אני אומר.
"זאת אילוזיה," הוא אומר.
"אני הרגתי אותו," אני אומר.
"אף אחת מהחיות לא יכולה להרוג אף אחת. שתיהן חיות יחד עד המוות. האדם הוא הן, והן כל מה שהוא. בלעדי אחת מהן, אין אדם. לעתים, אחת דומיננטית. לעתים, זאת השנייה. אך, הן שתיהן נמצאות בו באדם ומלוות אותו כל חייו," הוא אומר.
"למה קרנו יצא ממני?" אני שואל.
"זאת אילוזיה. הוא לא יוצא. אין לחיה צורה ואין לה קיום בעולם המעשה. אתה לא שתית מספיק," ישע מביט בעיני תר, מסמן לו להביא קנקן מים ומחייך לעברו את חיוכו, "לא שתית מספיק מים. לא אכלת מס-," ישע דופק על הספסל למשוך את תשומת לבו של תר שהחל ללכת לבקתת ישע. תר מסתכל בעיני ישע בעיניים ששואלות. ישע מסתכל בעיני תר בעיניים חייכניות ומבקש גם אשכול ענבים סגולים. "לא אכלת מספיק," הוא ממשיך, "זה כשאנשים קשה להם, הם משתנים," ישע אומר וחיוכו נעלם, "משהו באיזון של החיות מופר לחלוטין, וזה הרסני לאדם ולסביבה."
"למה קרנו? היה לו לב זהב. הייתי חיה רעה," אני אומר ומביט בעיניו בעיניים סקרניות. הוא לובש מחדש את חיוכו.
"אנשים שהם איפה שטוב להם, תמיד החיה הטובה תשכון אצלם קרוב. אנשים שהם איפה שרע להם, רק החיה הטובה יכולה לעזוב, אבל גם אז היא נשארת פנימה, אבל רחוק," הוא אומר.
"זה יקרה לי עוד פעם, ישע?" אני שואל.
"טוב לך?" הוא שואל ומביט בעיניי בעיניים מרגיעות. תר חוזר עם קנקן מים וצלחת ענבים סגולים.
"אני חושב שעכשיו כן," אני מביט בעיניו בעיניים רגועות.
"לכל השאר אדאג," הוא חותם את השיחה, בוצע מהאשכול תתי אשכולות, מוזג מהקנקן מים לכוסות ומחלק לי, לתר ולבסוף לעצמו.