מתחת לאף, בלי תמיכה ציבורית, יחסי ציבור קונבנציונאליים או תשומת לב תקשורתית, תוך הקפדה חמורה על שורת מגבלות ארוכה, מצליחות בשני העשורים האחרונים עשרות בימאיות חרדיות ליצור בדבקות כמעט דתית סרטים שמושכים מאות אלפי צופות יראות שמיים לאולמות קולנוע מאולתרים, דחוסים עד אפס מקום. רחל אליצור, מנהלת השלוחה החרדית בבית הספר לקולנוע "מעלה" ובימאית בזכות עצמה, מספקת כאן הצצה נדירה אל אחורי הקלעים הסודיים של התופעה המרתקת, שזוכה השנה לפוקוס מיוחד בפסטיבל.


בס"ד

בגיל בית ספר יסודי לראשונה בחיי יצאתי לסרט.
גרתי ב'רכסים', ישוב חרדי קטן בצפון הארץ, למרגלות הרי הכרמל, טבול בירק עם ארומה חזקה של רפתות וקריאות בלתי פוסקות של תרנגולים. יום אחד הגיעה לעיירה החרדית הקטנה בשורה: סרט של דינה פרלשטיין, שיוקרן במתנ"ס.
התקבצנו, עשרות בנות 'בית יעקב', רועשות ונרגשות, ישובות על כיסאות פלסטיק מול מסך ענק ולבן וחיכינו בקוצר רוח.
על השולחן מאחור עמדה מכונה עם סלילי פילם ענקיים. באותה תקופה (סוף הניינטיז) צילום סרטים ברובו כבר לא נעשה בפילם, אלא על קלטות (ומעט אחר כך על כרטיסי זיכרון), אך בעוד תעשיית הקולנוע התקדמה מבחינה טכנולוגית, האירוע המכונן בו אני רואה סרט לראשונה בחיי התאים יותר לראשית ימי הקולנוע (כך גם הייתה התחושת החלוציות של חברותי לאירוע המכונן). הסיבה לפער הטכנולוגי הזה הייתה פשוטה - בתקופה ההיא בימאיות החרדיות עוד לא קיבלו היתר הלכתי לצלם וידאו - כל בימאית מהרב שלה - וזאת משום החשש מכל מה שמדיף ריח חדש, מודרני ועל כן מיותר, על פי הפסוק "חדש אסור מן התורה". פסוק זה מתייחס במקור לאכילה מן התבואה החדשה טרם הנפת העומר בפסח, אך החת"ם סופר הפך את זה למטבע לשון הגוזר דחיית מנהגים חדשים שנכנסים עם רוחות התקופה (בתקופתו היו אלו רבנים פתוחים, רפורמים, משכילים וכד'). מטבע לשון זה התגלגל הלאה אל תוך השמרנות החרדית גם בהקשרים דיגיטליים, אקדמיים, קולנועיים, תרבותיים ופוליטיים. עד היום תוכלו לראות באירועים מצלמות ביתיות דיגיטליות, שברוב העולם הן כבר זן נכחד, מאחר ואסור להחזיק טלפונים חכמים.

כרזה בחברה החרדית האוסרת על נשים לחזות בהקרנת סרטים

 

ובחזרה לדינה פרלשטיין - הבימאית החרדית האמיצה לא אמרה נואש, והחליטה ליצור סרטים ע"י צילום תמונות סטילס שהוקרנו כמו שקופיות על המסך, בזו אחר זו, ברצף שיצר מעין תחושה של סרט נע .
שם הסרט הראשון שראיתי היה, אם אני זוכרת נכון,  'על חבל דק' – שיחקה בו בתפקיד הראשי רחלי לאופר, תלמידה בסמינר צ'רנסקי בתל אביב. ראינו תמונה, הקשבנו לסאונד שהוקלט בנפרד וחיברנו בין הקול לתמונה בעצמנו.
זו הייתה עבורי חוויה מכוננת, בתולית. הסתכלתי בהערצה על השחקנית, כאילו הייתה מרילין מונרו (עליה כמובן אפילו לא שמעתי אז). לא יכולתי שלא להבחין בפליאה בבגדים היפים שלבשה, בשיער הבלונדיני שלה ובעובדה שאת הזהות היהודית שלה היא מחפשת בארצות קסומות בחו"ל, במקומות שלא יכולנו אפילו לחלום להיות בהם במציאות, כמו פריז או בודפשט, ואשר עד לצפייה ב"סרט" אפילו לא ידענו על קיומם.
גדלתי, למדתי בסמינר ולא צפיתי יותר בסרטים. , לא בבית ולא בקולנוע. גם לא בסרטים שהקולנוע החרדי החל להציע לבנות סמינרים. בבית הוריי לא היה מחשב, וסרטים לא היו חלק מ'תרבות' כלשהי. סיפורים קראתי רק בספרים וגם הם נבחרו עבורי בקפידה יתירה.
מתישהו צילום בוידאו כבר לא הסעיר כל כך את הרבנים, והיה מספיק לא 'חדש' על מנת שיהיה אפשר להכניס אותו פנימה לתוך המגזר. הבימאיות קיבלו היתר מהרבנים והאדמו"רים לצלם סרטים נעים בוידאו. בנוסף, וכאן אני מנחשת, הפוסקים התחילו להבין ולהפנים את הפוטנציאל הכלכלי הגדול של 'המיצג הויזואלי', לא רק לטובת סרטים לנשים, אלא גם לאירועים כמו חתונות, צרכי פרסום, אירועי התרמה ואירועים נוספים. אפילו צילום חתונות בוידאו, בעיקר אצל משפחות יותר פתוחות ואולי גם יותר מבוססות כלכלית.
כתוצאה מהיעדר מוחלט של נשים חרדיות העוסקות בצדדים המורכבים והטכניים של העשייה הקולנועית (צילום, תאורה, שוטינג וכו) הסרטים שנעשו עבור נשים ובנות חרדיות עברו לידיהם המקצועיות של גברים חילוניים מטובי התעשייה בארץ, שאת שמותיהם רק המפיקות החרדיות יודעות. גם השחקניות (התנאי לקבלת הכשר להפקת סרטים כאלה הוא קאסט שנשען על נשים בלבד) הן ברובן שחקניות חילוניות, יפהפיות (תמיד בהירות), שמככבות בתפקידים הראשיים (עדי הימלבלוי, סמדר קילצ'ינסקי, עינת ברנובסקי, דניאל גל, הילי ילון, לוסי דובינצ'יק ועוד ועוד). אף אחד מהקאסט או מהצוות לא מקבל קרדיט על העבודה שלו/ה, מאחר וזה נשמר בסוד. אלו החוקים שקבעו לעצמן המפיקות-בימאיות חרדיות בלי להסביר מדוע. חלקן גם לא מאפשרות לשחקניות גישה מלאה לתסריט, אלא רק לסצינות שמצלמים באותו יום, כך שאף אחת לא תכיר את הסיפור המלא עד שהסרט שלם ומוכן לצפייה.
בראשית שנות העשרים שלי אחותי מתקשרת אלי ואומרת לי 'תקשיבי, אני משחקת בסרט של מרים ברזל, בואי תראי'. הלכתי. צפיתי בסרט באורך שעתיים וחצי, תוהה לעצמי מי כתבה את הסיפור הזה, המתאר מערכת יחסים בין אחיות תאומות, כשאחותי היא אחת מהן. קשה לומר שהסיפור שבה אותי או שהייתי מרותקת להתפתחות העלילה. היו בסרט לא מעט רגעים מגוחכים, לא ריאליסטיים ואף תיאטרליים מדי. אך עצם העשייה הקולנועית הקסימה אותי. בהמשך שיחקה אחותי בסרט נוסף של אותה בימאית. בתקופת החזרות עליו, שנערכו בבית, ראיתי כיצד נרקמים קשרי חברות בין אחותי, חרדית הארדקור, לשחקנית החילונית שגילמה את התפקיד הראשי. בעוד הסיפור היה על חתונה, השחקנית בחייה האישיים לא הצליחה למצוא 'חבר', עניין שהפליא מאד את אחותי. היא הייתה בטוחה שכל החילונים מוצאים במהירות חברים וחברות ורק אצל החרדים קשה לעיתים למצוא את השידוך הנכון.
לימים, השתתפה אחותי בסרטי הדוקומנטרי 'מסכת פאה', ככלה מאורסת שרוכשת לראשונה פאה. לצערי נאלצתי לטשטש את פניה, מאחר וייעדתי את הסרט גם לגברים (דוקאביב 2018,  yes דוקו).

כל חיי רציתי לכתוב, חשבתי שאהיה סופרת, לא תיארתי לעצמי שאלמד לכתוב סרטים וזה מה שאעשה כשאהיה גדולה. חלק גדול מההחלטה ללמוד קולנוע קרה בזכות הצפייה בסרטים האלו.
בגיל 23 התחלתי ללמוד ב"מעלה". השנה הייתה 2010 ואני מעולם לא צפיתי בסרט באולם קולנוע של ממש, גם לא כסטודנטית במעלה. הייתה לנו 'צפיית חובה' – רשימה של סרטים שעלינו לצפות בהם בכל סמסטר, וכך התחלתי לצפות בקלאסיקות, החל באחים לומייר, דרך צ'אפלין, סקורסזה וכלה בטרנטינו, זה שמעולם לא למד קולנוע ובכל זאת כל העולם נפעם מהסרטים שלו.

באיחור של כמה וכמה עשורים נחשפתי סוף סוף לקלאסיקות שאחרים גדלו עליהם, כמו "סינמה פרדיסו", "טקסי דרייבר", "אישה יפה" ו"מלתעות"  וגם סרטים חדשים. על אחד מהם, 'הזדמנות שניה' של ג'ון לי הנקוק, ניסיתי אפילו לכתוב ביקורת קולנוע, שזה קצת כמו להתחיל לרוץ לפני שלמדת ללכת.
התחלתי לפקוד את הקולנועים ואת הסינמטק הירושלמי. בהתחלה כדי לראות סרטים מהוליווד או מאירופה, ויותר מאוחר גם סרטים ישראלים. לאט לאט התגנבו לרשימת הצפייה שלי גם סרטים תיעודיים, ישראלים ובינלאומיים.
ככל שאת חרדית יותר, כך קל לך לראות סרטים זרים עד כמה שאפשר. מה ש'הם' עושים, זה בסדר. הם גויים. להם מותר. ליהודים אסור. למשל הסצינות שבינו לבינה ב'חלף עם הרוח'. בכיתה היה לי מאד קשה אם המרצה הראה סצנה שהייתה לא צנועה, בעיקר בגלל שסביבי גם ישבו גברים וזה יצר תחושה לא נעימה. בבית זה תמיד יותר קל, אפשר פשוט לדלג.
כשצפיתי בסרט 'את לי לילה' הצלחתי להכיל את הסצנות החשופות שהיו שם מאחר והן הצדיקו את העלילה, ונבעו באופן טבעי מהסיפור. בסרטים אחרים, כשאין הצדקה, סצינות כאלה מקוממות אותי עד היום. סרט שגרם לי לקושי במובן הזה היה למשל 'מיתה טובה' של טל גרניט. סיפור מבריק, ליהוק מדהים, סרט מצחיק, אך בעיניי סצנת הערום שבו הייתה מיותרת. היא גרמה לי למחשבה המייאשת שאולי רק כך אפשר למכור סרטים לקהל הישראלי הרחב,  ואיך בדיוק אעשה קולנוע אם לא אהיה מוכנה לעשות את זה?
עד שהגיעה רמה בורשטיין עם 'למלא את החלל' וגרמה לי להרגיש בפעם הראשונה שהבית והמסך יכולים להתחבר, שאפשר להגיע לפסטיבל ונציה, לצעוד על השטיח האדום ולזכות בפרסים גם בלי עירום או אפילו נשיקה. זו הייתה חתיכת נחמה. הצופים רוצים סיפור טוב והם ישמחו לשבת ולצפות בו כל עוד הוא נוגע בהם, גם אם השחקנים אינם נוגעים זה בזו על המסך.

ועדיין, למעט אותה צפיית בתולין בסרטה של פרלשטיין, לא נחשפתי לקולנוע חרדי. בשלב מסוים הבנתי כי לא יתכן שאני, אשה חרדית שלומדת קולנוע, לא טורחת ללכת לצפות בסרטים שנוצרו במגזר שלי. ולא שלא הייתי מודעת לקיומם של הסרטים . אין שום  קושי להיתקל בהם. מדי חול המועד (סוכות ופסח) העיתונים ולוחות המודעות בערים החרדיות מתמלאים בפרסומים לסרטים החדשים שיוצאים. לא קוראים להם סרטים, אלא "'מופע אור קולי' דרמה אנושית עוצרת נשימה, חוצה דורות ויבשות שתהפוך את הקערה על פיה". אחד הפרסומים האלה, בהם נתקלתי במקרה, עורר בי זכרון רחוק – זו היתה מודעה המזמינה לגירסה חדשה של הסרט הראשון שלי - 'על גג העולם' של דינה פרלשטיין. על ההקרנה הזו לא יכולתי לוותר.
בערב המיועד הצטופפתי עם נשים מחסידויות שונות, מטפחות ופאות, ילדות קטנות ובנות סמינר, נשים מבוגרות ומלאי של עגלות תינוקות בכניסה (התינוקות שהגיעו בהן ישובים על ברכי אמותיהם/אחיותיהם כל ההקרנה). הסרט מתחיל, אסור לצלם, מי שמצלמת עוברת על גזל! זו הכותרת הראשית של הסרט. הסיפור מתחיל ואני מזהה שזהו אמנם הסרט של פרלשטיין שראיתי בילדותי, רק שעכשיו, שני עשורים אחרי, הוא מגיע בגרסה משודרגת, אותו הסיפור קיבל מעטפת אחרת, מצולמת בוידאו, כשעדי הימלבלוי בתפקיד ראשי.

תמונת אילוסטרציה נשים חרדיות צופות בהקרנת סרט

 

מסע של שעתיים וחצי מתחיל בסיפור על נערה יהודיה שבארץ טוענים שאינה יהודיה, בעוד שברוסיה התעללו בה בגלל שהייתה יהודיה. אף אחת מסביבי לא מזהה את עדי, נשמעות רק לחישות: "כמה היא יפה" או "מעניין מי זו".
יותר משצפיתי בסרט עצמו, הייתי ערה לתגובות של הנשים מסביבי. מתי הן צוחקות, מתי הן נרגשות, מתי הן בוכות ומתי צועקות. מסתבר שאי אפשר לוותר על הצעקות! הן מחכות לזה כל הסרט. הן יודעות שזה יבוא, זה ההסכם הלא כתוב עם היוצרת. את חייבת להביא אותנו לקצה, אחרת הקטרזיס לא שווה דבר. הסיבה לצעקות יכולה להיות סצינה בה השחקנית שחוששת מהגרוע מכל חייבת לרדת במדרגות תלולות, מוארות באור קלוש, לאיזה מרתף חשוך (שנראה קצת כמו במשחקי הכס) עם מוסיקת אימה ברקע. אם דלת מסתורית פתאום תיפתח בפראות אל תוך פניה של הדמות, שאגות האימה של הנשים בקהל יישמעו היטב עד קצה הרחוב – תוהו ובוהו אמיתי. עלילת הסרט חייבת לקחת אותנו לארצות שונות. רוסיה, צרפת, שוויץ, כל מקום רק לא פה, בארץ. ואם בכל זאת בארץ, הדמויות יחיו בבתים חלומיים, עם בריכות, פאות מסודרות, הלבשה מיוחדת – אסקפיזם חרדי בכל רמ"ח אבריו. רק כך אפשר לגרום לנשים שבקהל לצאת מהבית הקטן, הצפוף, עמוס באחים, הכלים בכיור והבכי של הזאטוטים. הן רוצות (ומקבלות!) תמורה מלאה להשקעה של 50-100 ₪ לכרטיס.
המפיקות של הסרטים החרדיים המצטלמים היום פועלות על פי כללים נוקשים. הן צריכות לעבור 'צנזור' עוד בשלב התסריט, כדי לקבל הכשר. ר' מרדכי בלוי הוא הצנזור שמפעיל 'נשות חינוך', בעיקר מורות. הן קוראות את התסריטים, מחליטות מי מהם מתאים לקהל יעד חרדי, והאם יש שינויים שהתסריט צריך לעבור. בעוד שבקרנות הקולנוע ישנם לקטורים/ות הבוחנים כל הצעה מבחינה אמנותית, בחברה החרדית המבחן העיקרי הוא רוחני וחברתי. הפן האמנותי פחות חשוב. האישור להקרין את הסרט מותנה בכך שהבימאיות יספרו סיפורים בזהירות, ללא שמץ של ביקורת על החברה החרדית וללא סתירה לעיקרי ההלכה והאמונה.  העולמות שהן מגישות לצופות - זוהרים. הם כוללים הלבשה מהחלומות, לוקיישנים בארץ ובעולם, שחקניות צנועות אך זורחות, שחיות חיים שרוב הצופות יכולות לראות... ובכן, רק בסרטים.
הלבשת השחקניות מדוקדקת לפי ההלכה, כמו גם סגנון הדיבור שלהן, שהוא בדרך כלל רחוק מהמציאות. בחיים האמיתיים רוב הבנות לא מדברות אל הוריהן בגוף שלישי ("אמא תרצה לצאת לטייל?"), אך כך בדיוק הן פונות לאמהות בסרטים. סרט שנפל על העניין הזה הוא 'סגורים' שביימה הילה גמליאל. הסרט  קיבל הכשר, אך הצופות עזבו אותו באמצע בטענה שהבת מדברת בחוצפה, כ שהיא מטיחה באמה: "אמא לא מבינה אותי".
אין בסרטים אב, או סב, או אחים. מקסימום נהג מונית שרואים מאחור. העולם הקולנועי הזה נטול גברים. מה שיש, ובשפע, זה כמעט כל ז'אנר קולנועי אפשרי: מלודרמה, קומדיה, אימה, מד"ב. והכל נטול סאבטקסט. הכוונה של היוצרת חייבת להיות מאד ברורה. כדי לא לתת מקום לפרשנויות שיכולות להיות בעיתיות, כמו דיבור על סוגיות שקשורות לאמונה. חשוב מאד שהקונפליקטים אף פעם לא יהיו פנימיים. אני זוכרת שצפיתי בסצנה בסרט של פרלשטיין  בה הגיבורה  יושבת באיזו ארץ אקזוטית עם אשה אסייאתית, ושואלת שאלה אמונית. אני כצופה רציתי שהשיח הזה ימשיך להתעסקות מעמיקה בשאלות הרות גורל כמו 'למה זה מגיע לי'. הקאט בסצינה הזו היה כל כך חד. שהרי עיסוק בסוגיות כאלה יכול לעורר חלילה מחשבות בקרב הצופות, אשר חלקן אולי יגדירו כמחשבות כפירה ממש. גם בסרט 'סגורים'  שעוסק בהיכרות של בת צעירה שלומדת, לא עלינו, באוניברסיטה, עם בעלת תשובה, גרם לכך שהקהל פשוט לא הגיע. היוצרות הפסידו מאות אלפי שקלים על ההפקה.
לפני זמן מה הזמינה אותי טלי אברהמי לפרמיירה של הסרט שלה 'עלה קטן'. עצם קיומה של פרמיירה לסרט כזה הייתה חידוש בפני עצמו. בדרך כלל הקרנת בכורה נעשית בחול המועד, אין VIP וכולן יושבות יחד באותו אולם. אך טלי תמיד מקדימה בצעד אחד את המתחרות, והפיקה אירוע מדהים, אליו הוזמנו כל מי שיצר את הסרט יחד איתה. הייתה אווירה כמעט הוליוודית, עם כיבוד מיוחד, צילומים וצפיה בסרט שלראשונה העז לגעת בעצב רגיש ולהביא סיפור אחר, סיפור שעד אז בימאיות החרדיות נמנעו מלספר כדי לא לעורר שדים. סיפור על ילדה עם לקות חברתית, שמורה חדשה נקשרת אליה והן עוברות יחד תהליך בו המורה נוסכת בה ביטחון חרף המחירים שהיא משלמת. זוהי דוגמא לסיפור כל כך חשוב לשיח הפנים מגזרי. אני מעריצה את אברהמי על האומץ לפתוח דלת קולנועית לנושאים רגישים כמו זה. דווקא היא, עם הפז"ם שלה, יכלה להמשיך בהצלחה בתוך גבולות הגיזרה הצרים, ובכל זאת העיזה לדחוף אותם  ולהכניס פנימה נושאי התעסקות וקולות נוספים.
בהרצאה של טלי, בה השתתפתי לפני כמה שנים, היא סיפרה על היצירות שלה, על הדרך שבה ביימה ועל הבחירות האמנותיות שלה. לא יכולתי שלא להשוות אותה לבימאים חילוניים שאת עבודתם אני מכירה. היא לא יורדת מהם ברמת החשיבה הקולנועית ובבחירות שעשתה בסרטים שלה, ואף עולה עליהם מבחינות מסויימות, מאחר ויש לה התמודדויות שאין לאחרים. עליה לדבר בשפה כל כך מרובדת.  היא לא רק מוגבלת מבחינת ההלכה. יש לה הגבלות גם מצד קהל הצופות עצמו. בתוך כל זה היא צריכה לספר סיפור, להפיק סרט ולהגיש אותו כך שיתאים במדויק לחך החרדי. הכל מתוך ציפייה שהסרט יכסה על ההוצאות ויהיה גם רווחי. כל המגבלות האלה כמעט ואינן קיימות בקולנוע החילוני.

לסיכום – דינה פרלשטיין, טלי אברהמי ועוד רבות נוספות הן נשים, בימאיות, שלא למדו קולנוע בשומקום, אך סוחפות מאות אלפי נשים ובנות לאולמות מאולתרים, מושיבות אותן כמעט שלש שעות לצפות בסרט ובכך אומרות באופן הברור ביותר – יש כאן קולנוע חרדי. בלי עזרה מקרנות קולנוע, ללא פסטיבלים ופרסים, הן מפיקות את הסרטים שלהן בכוחות עצמן, תוך שהן שומרות מכל משמר על הסודות שלהן. עם כל הכבוד לפורצי דרך קולנועיים מהפכניים בתעשיית הקולנוע החילונית, ההישגים מעוררי ההערצה של המפיקות-בימאיות החרדיות לא פחותים. אולי מבחינות מסויימות אפילו מרשימים יותר.


רחל אליצור
רחל אליצור
צילום: צביקה טישלר

רחל אליצור - בוגרת מוסדות 'בית יעקב' | תסריטאית ובימאית | מסכת פאה (דוקאביב 2018, yes דוקו, תחרות פורום היוצרים הדוקומנטריים בקטגוריית ביכורים וצילום לשנת 2018) מז'ינקע (עלילתי קצר, זוכה פרסים בפסטיבלים בינלאומיים) | בידוד לחומרא, סרט דוקומנטרי קצר בפרויקט 'מסוגרים בקורונה' של הקרן החדשה לקולנוע וטלוויזיה.
בוגרת החממה העלילתית של הקרן החדשה לקולנוע וטלוויזיה לפיתוח סרטים באורך מלא עם סרטה העלילתי פרי עץ הדעת ('למה הפקות' ובתמיכת קרן רבינוביץ' לאמנויות, קרן הקולנוע הישראלי והקרן החדשה לקולנוע וטלוויזיה) | בוגרת החממה התיעודית של הקרן החדשה לקולנוע וטלוויזיה עם סרטה הדוקומנטרי השני ליל כלולות שהשתתף בחממה האינטלקטואלית לקולנוענים לשנת 2020 של מכון ון ליר, ירושלים.
מנהלת השלוחה החרדית של ביה"ס לקולנוע מעלה || בוגרת תכנית מנהיגות בתרבות יהודית, מכון מנדל,2019 | בעלת המיזם החברתי חרדיות. יוצרות. קולנוע, קהילת יוצרות הקולנוע החרדיות בחסות איגוד יוצרי הקולנוע בירושלים, 2020.