לקראת הקרנה מחודשת של "הרחק מהיעדרו", במסגרת מחווה שעורך פסטיבל קולנוע דרום לבמאית קרן ידעיה, מספרת שז, מחברת הספר שעל פיו נעשה הסרט, על היצירה הקשה, הכואבת והמטלטלת שלה, ועל הדרך שעברה ממילים עוטפות למסך שרואה ומראה כמעט הכל.


ראיין – יונתן בר גיורא

מילים מנחמות

היצירה שלך מונגשת לציבור כבר שנים בהמון מדיומים: שירה, פרוזה, תיאטרון, מוזיקה ולאחרונה גם קולנוע. כיוון שנביעת היצירה בכל אחד מהמדיומים האלה היא בסופו של דבר מאותו מעיין, את נמצאת בעמדה מאוד נדירה וייחודית, המאפשרת לך להשוות את האימפקט שיש למילים שאת כותבת במדיומים השונים, לפחות דרך עינייך.  

חלק מהתשוקה והערגה שלי לעסוק בתיאטרון ולהופיע על במה הוא בגלל הלבד של הכתיבה, במובן הזה שאין כמעט תגובות. את לא רואה, את לא שומעת. אנשים כותבים המון בפייסבוק, אבל כותבים ״מקסים, נפלא, קשה״. כאילו כותבים. לעיתים נדירות זה מתפתח לשיח. את לא מרגישה את התגובה מיד. כשאני עולה על במה בעצמי, לשיר, או לקרוא שירים,  או כשעולה מחזה שלי, אני מרגישה את התגובות מיד. אני זוכרת כשעלה המחזה הראשון שלי בתיאטרון הסמטה, לפני מיליון שנים, היו כמה רגעים שהקהל צחק נורא, ואני הייתי ממש מופתעת, הייתי בת שלושים וכמה, והייתי בטוחה שאני מלכת הדיכאון. לא ידעתי שיש בי בכלל יכולת להצחיק. תגובות אותנטיות מגלות הרבה באותו רגע, ובאופן כללי נותנות לי הרגשה של חיים, שהיצירה באמת חיה.

ובקולנוע?

פחות. מידי פעם אני מקבלת מכתבים, מיילים מאנשים, או שאנשים מזהים אותי, אבל אני לא כ״כ מרגישה את זה.

גם לא כשאת נוכחת בהקרנות?

האמת היא שהלכתי רק להקרנה אחת של "הרחק מהיעדרו". הקרנה בה התבקשתי לשאת דברים. הסרט הזה נורא קשה לי. אין דרך לברוח מזה. קשה למצוא בסרט רגע נחמה או רגע הומור. יש בו המון דברים מקסימים, אבל את זה אין שם. בהקרנה בה נכחתי הרגשתי שאפשר לחתוך את האוויר.

הייתי בהקרנה הזו. לקח לי כמה ימים טובים להתאושש. זה סרט עוצמתי מאד. חזק ומטלטל וקשה, ובאמת נטול כל נחמה מכל סוג. וחשוב לי מאד להוסיף – סרט נפלא.

זה באמת סרט מצויין, אבל אני חוויתי בעיקר כמה קשה היה לאנשים לצפות בזה. שהם לא רוצים להיות שם. מעטים, ואותם אני זוכרת היטב, לא עמדו בזה עד כדי כך שקמו ויצאו. כמובן שהמון אנשים נשארו. אתה יודע, תלמידות שלי באו אליי ובכו אחריי ההקרנה. אבל החוויה כולה הייתה פשוט אובר-וולמינג.  זה מציף נורא, אני לא ידעתי מה לעשות עם זה.

אז את הסרט ראית רק פעם אחת. לספרים שלך את חוזרת ? קורה שאת לוקחת איזה ספר שלך וקוראת בו שוב?

 כמעט שלא. אחת לכמה שנים, אולי בעקבות איזו תגובה ממישהו על טקסט שכתבתי ואני לא זוכרת כבר…או שמזמינים אותי לאיזה מקום בו עומד להתנהל איזה שיח נורא חשוב וכדי להתכונן אני אומרת רגע, היי, ואני חוזרת וקוראת קטעים מספרים שלי.

ומה קורה כשאת עושה את זה?

אני אומרת ״וואי, עשיתי משהו״. אתה יודע, כאילו, עשיתי משהו שיש בו משמעות… איכשהו, הכתיבה גדולה וחזקה ממני, ממני – המודעת לי. אבל תמיד קשה לי לפגוש את זה. זה כמו להסתכל על עצמי במראה. אבל, אם נחזור רגע לסרט, כשזה מרצד על המסך זה קשה פי מיליון, מה גם שקרן לקחה את זה במודע לכיוון מאוד חד של להעביר את הדברים בצורה נוקבת ונטולת פשרות. אני מרגישה שבספר שלי דווקא כן יש נחמה, אפילו נחמה באופן הכתיבה, לא דווקא בתוכן, באופן הכתיבה שהוא לירי ויש בו משהו רך ומנחם, גם אם זה בלב הזוועה. אני מאמינה שמילים יכולות לנחם. אני מרגישה שהכח של המילים מאוד מאוד גדול דווקא בגלל שבספר אין את הוויזואליות הזו. בכתיבה יש המון פערים שאני כקוראת יכולה להשלים לבד. יש המון מילים שהן לא רק ציטוטים, שיכולות לתת לי אתנחתות.

יש איזה רגע, די בהתחלת הסרט, כשאתה מבין פתאום כצופה שהסרט מתקיים בתוך מצב שהוא מטורף לחלוטין, מסוייט באופן עמוק כל-כך, ומצד שני, המציאות המתוארת בו היא כל כך לקונית, יומיומית ורגילה, כמו שקורה כשהצורר הוא גם הורה, ויש כאן באמת איזה דואליות מצמררת, קורעת לב.

אני חשבתי שקרן עשתה משהו נורא נורא חזק ברגע אחד בסרט, בו הגיבורה יורדת במדרגות, ואז שכנה אחרת עולה במדרגות ואומרת לה: ״שלום תמי, מה נשמע, מה שלום אבא? תמסרי ד״ש״. אתה מבין? זה מתרחש פה בינינו כל הזמן, וכמו מדברים אחרים, אנחנו מעלימים עין. אנחנו לא רואים. זה לא שיש איזו ארץ של שדים ששם מתרחשים דברים בשעה שאצלנו הכל יפה וטוב. זה יכול לקרות בכל מקום.

ובניגוד לריחוק המסויים שנוצר בספרים שלך, שאת קוראת לו אולי נחמה, קרן לוקחת אותנו פנימה, אל תוך הזוועה, זוועה שממשיכה גם בבגרות מתוך, כביכול, איזושהי הסכמה שנובעת כמובן משיעבוד…

אחד מהתחביבים שלי, במרכאות כפולות, הוא לצפות בסדרות וסרטים על השואה. הרבה פעמים, עד שלב מסויים, זה מרגיע אותי, אני מסתכלת על תמונות של פושעי מלחמה נאצים גדולים, או תמונה של היטלר התינוק, ואז מסתכלת על אנשים שאני מכירה – זה אותו דבר, זה בול, אולי האף קצת יותר ארוך, קצת יותר מעוקל, אבל בבסיס זה אותו דבר. היטלר היה תינוק כ״כ חמוד עם עיניים ענקיות פעורות בתמהון. והוא היה צייר, ושאלתי את עצמי לא פעם מה היה קורה אם היטלר היה מתקבל לאקדמיה לציור בברלין. או לפחות אם לא היו קוטלים אותו בכזאת אכזריות…

את אומרת שהסיפור של היטלר יכול לשמש גם כתמרור אזהרה למורים בבתי ספר לאומנות?

לפחות כתמרור אזהרה רציני לכל מי שנמצא בתיאטרון הרפרטוארי, ודוחה את המחזות שלי (צוחקת)

לפחות בשיחה אתך יש נחמה

פעם שהייתי צעירה מישהי אמרה לי ״אבל שז, את לא הולכת לישון עם הספרים שלך כל לילה, את לא תישני עם הספרים שלך כל לילה״. וזה נכון. אבל יש נחמה גם ביצירה. כתיבה זה טיפול עצמי. אין מה לעשות. אני יכולה להיות מכורה לכדורים ולסמים, ואני יכולה לכתוב. זאת אומרת, אני לא נשארת אותו אדם בדיוק אחרי כל ספר שכתבתי. משהו משתנה בי. כששאלת אותי קודם האם אני קוראת את הספרים שלי. חשבתי שלזה התכוונת. כי קשה להסתכל על חתיכת אמת שקרעתי מתוכי. לא משנה אם זה אוטוביוגרפי או לא, ודווקא רוב ספרי הפרוזה שכתבתי הם לא אוטוביוגרפיים. אבל זה כן חתיכת אמת שקרעתי מתוכי. אז בטח שקשה להסתכל על זה. זה משהו שנוצר מתוכך, מתוך חלקים לא מודעים בך, זה עולם מקביל שנוצר, וקשה להיכנס אליו שוב ושוב.

עולם מקביל שאת הבוראת שלו

אני שותפה לתהליך של בריאה, לוקחת חלק פעיל בתהליך של בריאת העולם המקביל. בבריאה של עולם מקביל יש נחמה כי יש בו חיים אחרים, ובעיקר כי אני כבר לא אותו אדם אחרי שנברא כזה עולם. זה כמו שאנשים אחרים נוסעים לחוץ לארץ. הם היו שנה בהודו, ואני הייתי 7 שנים במנזר? אתה מבין?

זאת אומרת שבשבילך כדי להגיע לעולם אחר, משנה תודעה, לא צריך לעלות על מטוס

יש פה למטה תחנת מוניות בגבעתיים ולמעלה שם בכצנלסון יש איזה בית קפה/פאב. יום אחד הלכתי ברחוב וראיתי את הכרכרה שעוברת ברחוב ואת האריה שקופץ מהקומה הראשונה לקומה השנייה ואת סוזאן צורחת שם ואת אנשי המוניות. זאת אומרת שבשבילי גבעתיים היא לא גבעתיים, בשבילי, כשאני עוברת פה, זה לא רק רחוב שינקין ותחנת המוניות, והקפה ההוא, יש פה גם אריות וכרכרות וקרקסים וכרכרה שנשברת וממנה יוצאת סוזאן. זאת אומרת. אתה חי בעוד מלא עולמות. זה משהו שמאפשר להסתכל על החיים אחרת. אני חושבת שזה משהו שקיים אולי בכולנו רק שלרובנו אין זמן או כח רצון או שיש חשש להסתכל או להיכנס לעולמות המקבילים האלה.

שאלה שקשורה לנחמה, מהצד החיצוני של הדברים.  באופן כללי אפשר לומר שהיצירה שלך התקבלה בחיבוק מאוד מאוד חם, זכית בפרסים, ביקורות נפלאות, הספר שלך הפך לסרט. אלה דברים שאלפי אנשים שכותבים בארץ חולמים להשיג. זה קשור איכשהו גם לנחמה? זה נותן לך איזו רגיעה?

נחמד שאתה עושה שיקוף כזה להצלחות שלי, כשאני בחיים לא מרגישה ככה. איך שאתה תופס את זה זה לא איך שאני תופסת את זה. ואני חושבת שזה בכלל לא איך שסופרים תופסים את זה. אני חושבת שבתוכנו, אני לא אגיד בכולנו, אבל, בלב סופרים רבים או מי שעוסק באומנות יש רעב עצום להכרה, והרעב הזה לעיתים רחוקות נענה כמו בפנטזיה, יותר מזה, באותה תקופה שהממסד חיבק אותי אליו זה במובן מסויים דווקא תקע אותי, זה תקע אותי כי מה את יכולה כבר לכתוב אחרי "ריקוד המשוגעת?" איזה ספר שירה תוציאי? אני לא הוצאתי מאז ספר שירה, כבר עברו מאז 20 שנה.

צילום עטיפה של הספר "ריקוד המשוגעת"

 כן, אבל הוצאת ספרי פרוזה

הוצאתי ספרי פרוזה אבל אני משוררת, ואני חווה את עצמי קודם כל משוררת ויש לי המוני שירים שאני סוף סוף אוזרת אומץ ומנסה להתחיל לעבוד ולאסוף אותם לקובץ כי אין אומץ , אין אומץ. מה תעשה אחרי שכ״כ העריצו אותך, זה פחד נורא גדול, הרי כל דבר שאני אעשה יהיה נפילה. מצד שני, יש לחיבוק וההכרה חלק בזה שהשירים שלי מגיעים ונוגעים באנשים, וזה משהו שממלא אותי בהתרגשות. בסדנת כתיבה שאני מעבירה בספרייה בדימונה הגיע מישהו ואמר לי ״אני קורא שירים שלך שנים, ורק להיות בסדנה שלך זה כבוד גדול״ וואו, אתה יודע איזה התרגשות זאת, אלה הדברים שמרגשים באמת. או שיר שלי שמצוטט בספר על רוני סומק ביחד עם כל מיני התכתבויות שהיו לי איתו בשנות ה-80, אתה יודע, שיר שכתבתי בהשראת שיר אחר שלו, כל מיני חיבורים שנוגעים בך מאד עמוק. לפני זמן מישהי באה וסיפרה לי שהיא תלתה את ״הכל זין״ מעל המיטה שלה שהיא הייתה נערה.

צילום השיר "הכל זין"

 

זה מאוד מרגש וזה שיר נפלא
ברגע שאתה אומר שיר נפלא אני מתחילה להתכווץ, אתה מבין? זאת אומרת אני   יודעת שאני אמורה לפרוח אבל אני מתחילה להתכווץ.

וכשאני אומר "פרס ראש הממשלה"?

זאת הרגשה מדהימה, לקבל פרסים, זה לא חלילה שאני מפחיתה מהערך של זה, קודם כל הערך כספי, אבל בטח גם הערך שמכבד את העבודה שלי. את המילים היפות שכתבו לי כשקיבלתי את פרס ראש הממשלה תליתי מעל שולחן הכתיבה שלי. הן מעודדות אותי ברגעים קשים. אבל אחרי הפרס נכנסתי לדיכאון מאוד קשה. נורא קשה להכיל את זה. קשה להיות בהתקבלות, קשה להיות באי התקבלות. מה שעובד באמת בסופו של דבר הם הדברים היום-יומיים הקטנים הנקודתיים. המגע האנושי מאדם לאדם.

אני רוצה לחזור רגע לסרט, יש משהו שמאוד מבחין סרט מפורמטים אחרים שאת עוסקת בהם, בעיקר ספרות. מסגרת הזמן של צפייה בסרט מאד קצרה ודחוסה. קראתי את הספר וראיתי את הסרט. את הספר הייתי חייב להניח מדי פעם, ולחזור אליו, אולי למחרת. זה היה טו מאץ'. הסרט לעומת זאת לא מרפה ממך ושואב אותך לתוך כל הסיפור, מתחילתו ועד סופו, בלי אתנחתא. אגרוף בפנים שלא מרפה ממך.

אני לא יודעת אם זה אגרוף בפנים, אני לא מתחברת לאגרוף בפנים, לא רוצה יותר לתת אגרופים בפנים, למרות שאני יכולה וגם עושה את זה לפעמים, אבל זה לא מה שבא לי לעשות. אני מרגישה שהכח הוא להכניס חיים שלמים לתוך קופסת גפרורים קטנה, ולחכות שהיא תתפוצץ.  זה בעצם תיאטרון או סרט.

קרן ידעיה היא באמת אלופת העולם בדיוק בדבר הזה. כשראיתי את הסרט הרגשתי גם שהיא מאוד מאוד קלעה לרוח הדברים בצורה העמוקה שלהם. תמיד יש לי את הפחד האיום והנורא הזה שיהיה בזה איזה משהו ״סקסי״.  שמישהו יוכל לראות בזה איזה דבר מושך באיזושהי צורה. קרן הסירה באופן מוחלט ונחרץ את החשש הזה מהשולחן, ב״אור״ וגם כאן. ספרי קצת על העבודה מולה.

ניסינו כל מיני ערוצי תקשורת, היא שאלה אותי המון שאלות והייתה מאוד קשובה, מאוד מאוד מכבדת, מאוד שואלת שאלות. אבל אלו איזורים מאד מאד קשים והיו מקרים שבהם היא הגיעה וניסתה, גם כדי לגונן על עצמה, לשאול שאלות בטון ענייני, ואני הרגשתי שאני עומדת למות. שאני לא יכולה לדבר על הדברים האלה בכלל.  ניסינו ככה לתקשר כמה פעמים, אבל אחרי שיום אחד נפגשנו בבית קפה ואני פשוט פרצתי בבכי תמרורים, הבנתי שאני פשוט לא צריכה לעבוד על זה. להשאיר את זה לקרן ופשוט לסמוך עליה. אני חושבת שבזה אני עשיתי לה את השירות הכי טוב. פשוט זזתי הצידה ונתתי לה לעבוד, והיא עבדה, ואני חושבת שככה זה היה צריך להיות. לשחרר.

הסרט השפיע על האופן שבו את כותבת? משהו השתנה אחרי האדפטציה של קרן לרומן שלך?

נורא  קשה לי מאז החוויה של הסרט להיכנס לכתיבה של רומן. אני שואלת את עצמי אם בכלל נכון לכתוב רומנים, למה שאני אשב ואכתוב תיאורי תיאורים, כשאחרי זה בסרט מראים את זה בשנייה, למה לעסוק בכלל במילים?

אז במה כן לעסוק?

לפעמים אני מדמיינת שאני כותבת תסריט אחר ל"הרחק מהיעדרו", שתהייה בו אפלולית ורכות, והמון מוזיקה מלטפת, המון מוזיקה רכה, ומלאכים מעופפים דווקא, או דמויות שילכו ברחוב תל אביבי עם הרגליים קצת מעל הרצפה.


שז עוז

שֶז עוז

משוררת, סופרת ומחזאית, כלת פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים 2007. הסרט "הרחק מהיעדרו", המבוסס על ספרה בשם זה, בבימויה של קרן ידעיה,
התקבל לפסטיבל קאן 2014, ומאז מוקרן בארצות הברית, באירופה ובסינמטקים בישראל.
ספרים
"הרחק מהיעדרו", רומן, בעריכת משה רון (עם עובד, 2010) // "מאולפת", סיפורת, בעריכת אילן שיינפלד   // "להחזיר את הפיות לארץ ישראל", רומן,
בעריכת עדנה שבתאי (ספר/מודן, 2001 ) // "ריקוד המשוגעת", שירה, בעריכת מנחם פרי (הספרייה החדשה לשירה, הקיבוץ המאוחד,1999)
מחזות
"מלך. כן, כן, מלך" (קריאה מבויימת, תיאטרון הסמטה, בימוי: יניב מויאל,  2014) // "שרשרת פנינים לבנה" (פסטיבל עכו, בימוי: גליה שגיא, 1996) //
"הביתה" (קריאה מבויימת, תיאטרון הסמטה, בימוי: נויה לנצט, 1995)
פרסומים נוספים – שירה וסיפורת
אלבום
"ריקוד המשוגעת" (עם הגיטריסט מירק פדרנקו, 2002)\
שז מנחה כבר שנים סדנאות כתיבה ברחבי הארץ.