לכתוב אל החצי שחסר - מחברות דרום אפריל 2025

לכתוב אל החצי שחסר

דני רוזנברג ותום שובל מכירים עוד מבית הספר לקולנוע. הם היו שותפים לדירה וגם יצרו ביחד סדרה.
שניהם ביימו סרטים על ניר עוז של אחרי ה-7 באוקטובר: דני את ״על כלבים ואנשים״ ותום את ״מכתב לדויד״. הנה מילים של דני על הקולנוע של תום ביצירתו המטלטלת ״מכתב לדויד״, לה קיימנו הקרנה במועצה האזורית אשכול, רגע לפני חג החירות. 


"מכתב לדויד" של תום שובל הוא אניגמה מסחררת ונוראית - נקודת מפגש מטרידה בין פנטזיה למציאות, שבר במסך המגן של הדמיון. שובל פונה לדויד קוניו, שפעם, לפני עשור, שיחק בסרטו "הנוער". אז, דויד ואחיו התאום איתן גילמו אחים המבצעים חטיפה מבוימת - משחק קולנועי שנותר בתוך הגבולות הבטוחים של הבדיון. ב-7 באוקטובר דויד נחטף מביתו בניר עוז, ועימו גם בת זוגו, בנותיו, גיסתו ובתה, אחיו ובת זוגו. המעבר המזעזע של דויד מגלם חוטף לקורבן חטיפה אינו רק גחמה אירונית ומזוויעה של הגורל – זוהי קריסה של הגבול המבדיל בין הדמיוני למוחשי, בין המשחק לטראומה. במקום שבו הקולנוע מנסה לתת משמעות לחיים, המציאות הופכת את הקולנוע עצמו למיותר בברוטליות שלה

באדיבות HOT8 וגרין פרודקשנס

שובל, במכתבו לדויד הנעדר, צופה בחרדה כיצד הבדיון שיצר נקרע לגזרים על ידי אמת אלימה שאינה מבחינה בין דמות לאדם, בין תסריט לחיים עצמם. הוא חוזר אל החומרים מלפני עשור, חוזר לשרון בת זוגו של דויד ולהוריו, ובלב הסרט- חוזר לניר עוז ושם פוגש באיתן קוניו והפעם מצלם אותו לבדו, ללא אחיו התאום.

וכך, בליבו של "מכתב לדויד", אחרי מסע דרך חשכת הטרגדיה, אנו מגיעים אל הגרעין המהותי - התאומים, שניים שהם אחד, עד שהגורל מתעקש לקרוע אותם לשניים. קסטור ופולוקס, יעקב ועשיו, רמוס ורומולוס – תמיד הסיפור חוזר על עצמו. אחד נותר והשני נעלם. אחד מחזיק בזיכרון והשני נבלע במיתוס. לפעמים הם מחליפים תפקידים, לפעמים גם הזיכרון נטרף.

באדיבות HOT8 וגרין פרודקשנס

כשתום החכם ליהק את סרטו "הנוער", שנולד מהסימביוזה בינו ובין דן אחיו, הוא חיפש תאומים – שם היה גרעין האמת של היחסים ביניהם. באיתן ודויד קוניו, עשור לפני שהפכו לסמל, הוא מצא את החיבור שחיפש. שניים שמתנועעים יחד, חולקים גוף אחד מפוצל. כך היה בחייהם וכך מופיעים בסרט.

תום שובל ודן אחיו הרוקדים בחדר, משתקפים זה בזה, וגם איתן ודויד נעלמים זה בתוך זה. כך היה ב"הנוער", וכך גם בסרטים הביתיים שצולמו בקיבוץ – שם שני האחים מטפסים על גג חדר האוכל של ניר עוז, מתמסרים לתנועה זהה, מביטים אל ההולכים לפניהם. מתעלמים מהעיר שמאחורי הגדרות, שעומדת לפעור פיה ולבלוע שליש מחבריהם, את משפחתם, לבלוע את דויד.

זה היה ב-2013, ואז באה המציאות, והראתה שאין לה צורך בקולנוע כדי לברוא טרגדיות. באותה שבת איתן ניצל. דויד נחטף, נעלם במנהרות עם בת זוגו ובנותיו התאומות. ומאז – קריעה. הגוף נמצא כאן, אבל חלק ממנו נותר מאחור. חיים שלמים שנשארו כלואים, בלתי נראים, תקועים בזמן שנפסק.

בעדינות, הסרט מנסה לתאר את השבר הזה, את הקרע שאנחנו נושאים בתוכנו מאז. היכולת לכאוב ולתפקד, להיות שבויים בהווה אבל חצויים עם העבר. הפנים שמביטות לעזה צורחות. הפנים המביטות לישראל הן פני פוקר, לא נרשם עליהן דבר. פנים אומרות להפסיק את המלחמה והזוועות, להחזיר אותם הביתה, לעצור הכל. והפנים התאומות אומרות להמשיך כרגיל, פוקדות על האישונים להיעצם אל מול המציאות.

ניתן לומר כי הדימוי הכפול הזה, או אולי הפיצול הזה – בין השניים שהם אחד, שוכן בלב התנועה הקיבוצית עצמה. השומר הצעיר – תנועה שחינכה לדו-קיום, לצדק ולשוויון, לחלום אוניברסלי על עתיד בלי אלימות – הקים יישובים ציוניים, חמושים, מבוצרים. התנועה ניסתה להחזיק באותו הזמן באמונה באחווה ובצורך להתגונן. לחיות בגבול, אך לחלום על עולם בלי גבולות. שוויון, חופש, אחווה – בתוך מרחב לא שוויוני, כבוש, מדמם. ובאוקטובר האחרון, גם האשליה הזו קרסה. לא נותר אלא הגוף החצוי, התאום האחד, הכאב שאין לו פתרון.

התאומים קוניו השאירו עקבות בזמן. הם תיעדו עצמם בקיבוץ ב-2013, ושם הלב הפועם של "מכתב לדויד". שם גם שובל מרשה לעצמו לאחוז בשפה הקולנועית שהיא ביתו. ברגע אחד, איתן ודויד מטפסים על חדר האוכל, מוצגים בשחור-לבן, ויחד עם הפסנתר המלווה נוצרת תחושה של סרט אילם. שובל מבהיר: בשלב זה עדיין החיים והקולנוע חיים בהרמוניה, אינם מתנגשים, כל עוד דויד ואיתן יחד.

באדיבות HOT8 וגרין פרודקשנס

הם ממשיכים להסתובב בקיבוץ ניר עוז, פוגשים חברים, בעוד האותיות הגדולות המופיעות על התמונה מקשרות בין שבילי קליפות התפוזים לבין האנשים ששמותיהם הפכו כעת לסמל טרגי. הנה שירי ביבס, כאן תמר קדם ומאחוריה ג'וני אהובה, ושם בפרדס צועד רונן אנגל - כולם נרצחו. דויד ואיתן עוברים בין רוחות הרפאים הללו, ושובל מחייה אותן לרגעים קצרים שמתרסקים בהווה - עם משפחת קוניו השומרת על תקווה, עם שרון בת זוגו המספרת על העינויים שעבר, עם איתן אחיו בביתו השרוף.

הסרט חוזר אל ימי התום של 2013, אל ביתם החם של משפחת קוניו, אל הריקוד של דויד ואמו בסלון, אל הרגע בו דויד מעיר את אחיו הצעיר אריאל. "אריאל ישן," אומרת סילביה קוניו, ודויד משיב "נצלם אותו." המצלמה נכנסת לחדר החשוך. לאחר מכן אריאל מתהלך על הדשא הירוק ובמטעים יחד עם אביו לואיס. משם המצלמה שבידי דויד משוטטת בין בתי הקיבוץ, יוצאת משער הקיבוץ אל השדות, ואז דויד מתקרב דרך עדשת הזום אל גדר הגבול. "זה עזה. תראו כמה אנחנו קרובים לעזה," הוא אומר. המצלמה מתעכבת על התמונה המטושטשת שמעבר לגדר, ושובל עצמו מתעכב על השוט בשקט מצמרר. רגע זה מעורר מחשבות בלתי נמנעות על המחבלים שחדרו מעבר לגדר, על הבתים שנחרבו, על תושבים שהפכו לפליטים או נרצחו, ועל כך שדויד, המתעד, כלוא שם עכשיו, במנהרות.

באדיבות HOT8 וגרין פרודקשנס

"הנוער" מבוסס על הפער שבין הדימוי של החטיפה הקולנועית למציאות הקיצונית. ב-7 באוקטובר, מבוך המראות הזה קרס אל תוך עצמו עם תיעוד החטיפות בזמן אמת בערוצי הטלגרם.

בחטיפה המדומיינת של "הנוער", יקי (דויד קוניו) ואחיו שאול (איתן קוניו) מתכננים חטיפה של נערה מבית ספרם כדי לחלץ את אביהם מחובות. יקי עומד עם גרב על פניו, דורך את הרובה, ואומר לנערה המפוחדת: "אם את זזה, אנחנו יורים בך עכשיו... הדרך היחידה שלך לצאת מזה בחיים, זה להקשיב לכל מה שאני אומר." מילים אלו, שנאמרו במסגרת משחק קולנועי, תחת מעטה הבדיון הבטוח של האומנות, מקבלות עשר שנים מאוחר יותר משמעות מצמררת, כאשר קוניו עצמו נמצא בצד השני של המשוואה.

הפנטזיה הקולנועית של החטיפה - עם כל האביזרים המוכרים לנו (הגרב על הפנים, האיומים המוגזמים שמצטטים סרטי פשע) - מתפקדת כמסך סימבולי המגן עלינו מפני המפגש הטראומטי עם אלימות אמיתית. כאשר דויד קוניו עובר מצד אחד של המסך לשני, מחוטף לחטוף, ונופל מעולם הייצוג אל תהום הממשי, אנו עדים לקריסת מסך המגן הזה.
המציאות אינה מחקה את הקולנוע אלא הופכת לקולנוע עצמו, מבעד לעדשת המצלמה של הטלפון הנייד והפצה מיידית ברשתות חברתיות. הסנאף, ז'אנר הקולנוע האסור המתעד מוות אמיתי, הופך לכלי נשק אידיאולוגי-פוליטי. וקוניו, השחקן שגילם חוטף, מוצא את עצמו לא רק כקורבן חטיפה במציאות, אלא גם כ"שחקן בעל כורחו" בסרט שלא בחר להשתתף בו.

באדיבות HOT8 וגרין פרודקשנס

אך הפרדוקס הוא שדווקא בנקודת השבר הזו, שובל מציע חשיבה מחודשת על היחס בין אומנות למציאות – לא כשתי ספירות נפרדות, אלא כשתי צורות של אותה טראומה, שבהן האומנות מנסה לביית את מה שהמציאות פורעת.

בניגוד לדיכוטומיה שיצר ב"הנוער", שם ניסו הגיבורים לשרטט גבולות לכאוס, לנסות לשלוט על המציאות חסרת ההיגיון, ב"מכתב לדויד" שובל מכיר בחוסר היכולת שבעצם הפיצול, ויוצר מבנה לבירינטי, הנע בין עבר להווה, בין מתעד למתועד, בין איתן שכאן, לדויד בשר מבשרו, ששם במנהרות.

באמצע הסרט לפתע שובל מתמקד ברגע שולי בחומרי הגלם, דויד קוניו מנפח בלון מסטיק הלוכד בתוכו עשן. זהו דימוי חידתי ושובל מוסיף לו בקריינות, "אני נתקע על הרגע הזה, אתה דויד עושה טריק עם מסטיק ועשן נרגילה, מבעד לפיקסלים ולמסכים אתה מייצר דימוי". לאחר מכן מנסה שובל לשחזר את הדימוי עם איתן בתנאי אולפן. "אני רוצה שהקולנוע יתן לו חיי נצח", הוא מוסיף. וכך קורה. איתן קוניו בקלוז אפ, שואף את העשן לריאותיו ולאחר מכן מנפח את הבלון. המצלמה מתמקדת בבלון לבן על רקע שחור מזוויות שונות, המוזיקה מתגברת והבלון מתפוצץ. העשן מתפוגג וממלא את הפריים. אין קווי חיתוך ברורים, האוויר והעשן, איתן ודויד, שוב חזרו להיות אחד.

העשן - אותו חומר חמקמק, חסר צורה וחולף - מקבל לרגע מסגרת, גבול, צורה מוגדרת בתוך שקיפות הבלון. אולי ברגע זה מנסח בחוכמה שובל את האתיקה שלו ליצירה בזמן אסון: מצד אחד, הכורח להנציח, לתעד, לשמר; מצד שני, הידיעה שכל ניסיון לתת צורה אומנותית לסבל המתמשך הוא בהכרח חלקי, שברירי, ועלול להתפוצץ בכל רגע, כמו אותו בלון. שובל בוחר לעמוד בדיוק בנקודת המתח הזו - לא מתיימר להכיל את האימה במלואה, אלא מציע רגע של נשימה, של התבוננות מודעת בגבולות הייצוג. כשהבלון מתפוצץ והעשן ממלא את הפריים, אנו עדים לרגע שבו האומנות משחררת את האחיזה שלה, מודה במגבלותיה, ובכך דווקא מצליחה לגעת באמת שמעבר למילים ולדימויים.

עשור קודם לכן, ב"הנוער", ניסיון החטיפה הקולנועי שתכננו הנערים נכשל, אביהם מתאבד ויקי (קוניו) חוזר מהצבא לשבעה. ברחבת הכניסה לבניין רכבת בפתח תקווה, הוא פוגש באחיו ושניהם נאחזים זה בזה טובעים בים. את "מכתב לדויד" בחר תום שובל לסיים באותה הסצנה, אך הוסיף לה שוט אחד מאחורי הקלעים, רגע לאחר הקאט: דויד קוניו יושב על האדמה, מביט למצלמה שממשיכה לתעד אותו.

זהו סוף קטוע. סיום הסרט טרם נכתב, דויד קוניו עדיין מתענה יחד עם חטופים אחרים, שומע פצצות כבדות נופלות על הבניינים הסמוכים, פצצות שהורגות חפים מפשע ועלולות לחסל גם אותו. הוא בוודאי מתפלל לשרוד עוד יום, שמישהו ישמע את קולו. ובכך טמון אולי כוחו האמיתי של הסרט– שם קולו של דויד שוב נשמע, שם דויד ואיתן שבים, זה לבשרו של זה.

 באדיבות HOT8 וגרין פרודקשנס


קרדיט צילום: יוסי צווקר

דני רוזנברג 
מפיק, במאי ותסריטאי, בוגר בהצטיינות של בית הספר סם שפיגל
לקולנוע ולטלוויזיה ירושלים וכיום מורה בבית הספר.
סרטו "על כלבים ואנשים" (2024) הוקרן בתחרות הרשמית של פסטיבל ונציה ויצא להקרנות מסחריות בישראל.
סרטו "החייל הנעלם" (2023) הוקרן לראשונה בתחרות הרשמית בפסטיבל לוקרנו וזכה בפרסים בפסטיבל חיפה. הסרט הוקרן מסחרית בצרפת ובמדינות נוספות.
סרטו "מותו של הקולנוע ושל אבא שלי גם" (2020), אותו הפיק בשיתוף עם סתיו מרון, השתתף בבחירה הרשמית של פסטיבל קאן וזכה בפרס הסרט הטוב ביותר בפסטיבל הקולנוע בירושלים.
הסרט הוקרן ברחבי ישראל ובצרפת.
כתב, ביים (בשיתוף יניב סגלוביץ') והפיק את הסרט הדוקומנטרי "אורי זהר חוזר" (2018),
שהוצג ב-HOT8 ובהקרנות מסחריות ברחבי ישראל.
יוצר שותף בסדרות "ג'וני ואבירי הגליל" (אותה גם ביים) ו*"מלכות".
"ג'וני ואבירי הגליל" זכתה לאדפטציות בצרפת (Amazon Prime) ובגרמניה (VOX).
עיבד, בשיתוף איתי טיראן, את המחזה "אל נקמות", שהוצג בתיאטרון הקאמרי.
ביים והפיק (בשיתוף יואב גרוס) את הסרט הדוקומנטרי הקצר "סוסיא",
שהשתתף בפסטיבלים ברלין, הוטדוקס, אידפ"א ואחרים.
סרטיו הקצרים, בהם "בית אבי", "דון קישוט בירושלים", "הטייפ האדום" ו- "במפעל"*,
השתתפו בעשרות פסטיבלים ברחבי העולם – ביניהם פסטיבל קאן במסגרת Cinefondation, ברלין, מונפלייה, קלרמון-פראן, מונטריאול, מינכן ועוד – וזכו בפרסים רבים,
ביניהם ציון לשבח בתחרות הרשמית של פסטיבל ברלין, פרס הסרט הקצר בפסטיבל בוסאן ובפסטיבל ירושלים, והמקום הראשון בפסטיבל מילאנו.