קצת אותו בן אדם - מחברות דרום בדרך
צילום: אפרת כורם
רותם מורט, קולנוען, תסריטאי ובמאי, וראש משרד ההפצה של בית הספר לאמנויות הקול והמסך, הוא אולי האיש שהיה הכי קרוב ליהב וינר ז"ל בתקופת עבודתו במכללת ספיר, שנמשכה ממש עד הירצחו של יהב בשבת השחורה. הוא כותב כאן מדם ליבו קרעי זכרונות, פרגמנטים של חברות קרובה והבהקים של סצינות משותפות. מכולן עולה אהבה גדולה וגעגוע שכמעט אי אפשר לשאת אותו לאיש שהיה יהב וינר.
מאז שהלכת, הזכרונות ממך מהדהדים כמו בתיבת תהודה. כלואים בתוך ואקום, חוזרים על עצמם שוב ושוב, אבל כל פעם מאבדים עוד קצת מהמאפיינים שלהם, משנים צורה עד שלא ניתן לזהות אותם. ואני, אני מנסה להקפיא רגעים, לשמור אותם. הקפה שהיינו מכינים אחד לשני; איך שהתרשמת מכך שאני מנקה את לך הגרגירים מדופן הכוס; איך שגיליתי שגם אתה היית בריסטה; איך שיכולנו לדבר על כל מיני דברים קטנים שמשותפים לנו. כל כך הרבה שהרגשתי לפעמים שאנחנו קצת אותו בן אדם. זה לא קרה לי עם אף אחד חוץ מאשר עם אחותי.
אני מפחד שהזכרונות ידעכו, שיחמקו לי מבין האצבעות. אני מנסה לשמר אותם, כאילו אני תופס תמונה של בן אדם שקופץ מעל שלולית.
שיר של דייויד בואי שלא יוצא לי מהראש מאז ששמענו על מה שקרה לך. לא הלכת, זה מינוח יפה מדי. רצחו אותך מפלצות מתועבות, בדמיון שלי חסרות פנים.
"Are you okay?
You've been shot in the head.
And I'm holding your brains."
The old woman said
So I drink in the shadows of an evening sky
See nothing at all
והערב הבלתי נשכח, כשנסענו לקוקטייל של פסטיבל הסטודנטים. הכרת לי כל מיני חברים שלך, אתה היית בוגר טרי של לימודי קולנוע ואני כבר הרגשתי זקן ושחוק, נאבק לשמור על הגחלת. כל כך רצית שאמשיך ליצור ולכתוב.
אז הנה אני כותב.
אני כותב ונזכר שוב בערב ההוא, ששי-לי הצטרפה ונראיתם כל כך זוהרים ביחד, גרמתם לכולם לכרכר סביבכם. או לפחות ככה זה הרגיש. ואז הלכנו וחיפשנו משהו לאכול. שי-לי לא הפסיקה לדבר על הקרפ מקמח כוסמין של ברטון ואני צחקתי עליה וחשבתי שהיא עובדת עלי. בחיי שזאת הייתה אחת מהארוחות המהנות שאני יכול להיזכר בהן. אחרי זה הלכתי שוב אחרי חודש בערך, אבל זה לא היה אותו דבר כי זה היה בלעדיכם.
קליק, קליק, קליק. אני חייב לשמור כמה שיותר מהרגעים האלו. לא בשביל העולם, בשבילי בקטע הכי אנוכי. אתה יושב על הספה במשרד, אחרי שהבאנו איתנו ערימות של ספרים וסרטים ב-DVD
עכשיו אמא שלי מתקשרת, אני מנתק לה. חייב לנצל את המומנטום. יש לי חשק לשבת לכתוב במשך שעות בלי לקום לרגע, בלי לעצור לשתות מים או לנשום.
אתה יושב על הספה במשרד, אחרי שהבאנו ערימות של ספרים וסרטי DVD כי עכשיו אחרי ששי-לי ילדה את שייה, שנינו הורים שאין להם מקום בבית מרוב חפצים של השותפה השלישית.
ואתה יושב על הספה ושואל אם אני רוצה שתקריא לי שיר של אלכסנדר פן. מספר לי שהוא מהמשוררים האהובים עליך. אתה יושב ומדקלם באופן מרשים את "בכל פגישה מקרית":
בְּכָל פְּגִישָׁה מִקְרִית פּוֹרַחַת אֵיזוֹ תְּכֵלֶת
לְכָל מַבָּט רִאשׁוֹן – נִיחוֹחַ הַלִּילָךְ
הָיָה אוֹ לֹא הָיָה – יֶשְׁנָם לֵילוֹת כָּאֵלֶּה
לֵילֵךְ הָיָה לֵילוֹ, לֵילוֹ הָיָה לֹא לָךְ!
אני אמרתי לך שאני חושב שזה שיר של דוש שיכור שיודע לכתוב יפה. צחקת. ידעת לקחת את החיים בקלילות, וקינאתי בך על כך. לא באמת קינאתי, פשוט עוררת בי השראה.
יהב, אני לפעמים רואה את הפנים שלך בפרצופים של אנשים זרים במדינות רחוקות. ואז אני מבין שלא משנה כמה רחוק אני אברח מהתופת, התופת תישאר איתי.
לפעמים אין לי כל כך מילים, כמו עכשיו. אבל הזמן דוחק, והזכרונות כל כך מעוותים.
איך באתי אליך מפוחד מהמפגש האחרון עם בעל הדירה הבן של אלף, ואתה כרגיל בקול שלך אומר לי בנון שלנט "אם לא תלך אתה תצטער על זה. הוא לא יכול לעשות לך כלום. תלך ותסיים עם זה ותצא גדול יותר ממנו. אל תברח מזה". כמובן שזה ציטוט לא אמין שעבר רומנטיזציה מסוימת, אבל זו הייתה רוח הדברים. קול אז אייס, קיבוצניק כזה שמספר לנו במטבחון שהכיש אותו אתמול נחש ומתקדם הלאה כאילו זה הסמול טוק הכי איזוטרי שיש.
הקצב המהיר של הדהוד הזכרונות על קירות תודעתי, גורם לי לרצות להקיא. ככה הרגשתי בימים שהיית נחשב בהם נעדר. רציתי להקיא ונהניתי בו זמנית מחוסר הידיעה. הדפתי כל אחד ואחת שכתבו לי שחשבו שראו אותך בתמונות מעזה. אין מצב שאתה חטוף, אין מצב. העדפתי כבר לשמוע את בשורת המוות. העדפתי וודאות, זקן שחוק שכמוני. אני לא בנוי לזה. ובאמת, כשהגיעה הבשורה, נראה לי זה היה בהודעת ווטסאפ בקבוצה של הצוות המנהלי, חשתי הקלה.
100 אחוז גיהנום, חשבתי. החמישה שדיברת עליהם כרסמו בכל השאר. ויש כאלה שהיום מדברים על 100 אחוז גן עדן. אני לא יודע מה זה משנה כבר, זה גן עדן בלעדיך, חבר.
השלפוחית שלי כבר מלאה, אבל אני לא קם מהספה. הנה עוד רגע - אני מגיע להקרנה של הסרט שלך "הילד" בפסטיבל קולנוע דרום. נראה לי שזאת הקרנה ראשונה שלו, במסגרת פיצ'ינג "עצמאי בשטח". ומתוך ארבעת המשתתפים היו שלושה ממנשר. אז יצא שהכרת לי שוב עוד חברים שלך, ונסענו עם אביב בן השלוש אל הבית שלך ושל שי לי בכפר עזה. היה גשום, ונראה לי שבאקלי ברח. ישבנו ופטפטנו, האמת שבעיקר אני עם החברים שלך. אתה הסתובבת וארחת אותנו. חיממת שאריות של אוכל, ואני טרפתי את הצלחת. אחד החברים שלך, עוז, אמר שלחיות בתל אביב זה כמו לחיות במאפרה. וחשבתי שזה דימוי נהדר, והבנתי טוב מאוד למה רצית כל כך לעזוב ולחזור לקיבוץ.
יש כל מיני חורים בזכרונות האלו. הם מתחילים להיאכל. אולי אצליח למלא חלק מהחורים, אבל כנראה שלא בחומר אמין כל כך. אז אני ממשיך בתזזיתיות, בדילוגים מסצנה לסצנה. מה שיתפוס יתפוס.
23/2/24 13:00
בדיוק השכבתי את דניאל לישון ולא יכולתי שלא לחשוב על כך שדניאל ושייה לא נפגשו. אני לא פגשתי את שייה, ואתה לא פגשת את דניאל. ושתיהן לא נפגשו. לפעמים אני רוצה שדניאל תכיר את שייה, אבל אני לא יודע עד כמה זה מתאים להגיד דבר כזה לשי לי. אני רוצה שהיא תדע שאני ודניאל כאן בשביל שתיהן. אני רוצה שהיא תדע שיהב סיפר לי שהוא מרגיש רע שקיבל מתנה מהמכללה ובחר במכונת קפה במקום במזומן או שוברים שיאפשרו לו לקנות מתנה לשייה. הוא הרגיש רע שהוא חושב על עצמו ולא רק עליה.
אבל ברגע האמת הוא חשב רק עליה.
האם יכולת להציל את עצמך גם? לא היה זמן לחשוב כאלו דברים. בסוף כולנו שבויים של הזמן, נדרשים לבחור בין בחירה גרועה כזו או אחרת. שמעתי ששי לי עברה לגור עם שיה בתל אביב וקיוויתי שהיא מרגישה קצת יותר בבית, או באזור הנוחות שלה. צריך למצוא את הכוח והאומץ לדבר איתה. או שאולי לא כדאי שאציק לה? המחשבות האלו לא נותנות לי מנוחה.
יהב, אומרים שאתה ידעת על הגורל שלך כי הבאת אותו לידי ביטוי שוב ושוב ביצירות שלך. אני לא יודע אם זה נכון אבל זה מזכיר לי את השיר של דילן תומס. אם הייתי יכול, הייתי מחליף איתך מקום, יושב בעצמי על הספה במשרד ומקריא לך את השיר באותו טון מרשים. אתה היית מבין אותו, כי גם אתה סירבת ללכת בקלות. נלחמת עד הסוף.
Wild men who caught and sang the sun in flight,
And learn, too late, they grieved it on its way,
Do not go gentle into that good night.
לא בא לי לערוך את הטקסט הזה. אני חושב להגיש אותו עם מינימום הגהה. מעניין מה אתה היית חושב על זה. באמת שלא אכפת לי מה אחרים יגידו, ומצידי שזה יחפור להם. לדעתי הם יקראו את זה בשקיקה בגלל שהיינו כל כך קרובים. אז הנה, חומרי הגלם שנותרו מהיחסים בינינו. מצאתי עותק של "רעידות אדמה קטנות", סרט הגמר של יוגב בו שיחקת. אני חושב שהבאתי אותו לשי לי כי לא היית במשרד באותו יום. איזה קטע שבכלל הכרנו לראשונה בהתכתבות קצרה בפייסבוק, אחרי שראיתי אותך משחק בתרגיל של חבר לכיתה של לינה צ'פלין. רצת למטה במדרגות אל שפת הרחוב אחרי אישה יפה. זה היה תרגיל די סתמי אבל סקרנת אותי וכתבתי לך שאני רוצה ללהק אותך לתרגיל או סרט שלי. אמרת משהו כמו "תודה ובכיף אחי" ובזה הסתיימה השיחה, כי כנראה שהסרט או התרגיל נגנזו. ואז נפגשנו פנים אל פנים אחרי 10 שנים בערך. אמרו לי מגיע יהב וינר אחד, ולא זכרתי שזה בכלל אתה. האמת שרק עניין אותי לעשות לך חפיפה כדי לעוף ממשרד הפקות ולעבור באופן סופי לתפקיד החדש שלי. אני זוכר שישבת עם אמרי במשרד ואני הייתי מגיע אליכם כדי להסביר איך דברים עובדים, ואתם בכלל קשקשתם ביניכם עד שהרגשתי שאני סתם אוכל לכם את הראש. כנראה שכך היה, עד שבסוף שחררתי והתחלנו גם אנחנו לפטפט בלי הפסקה, להעלות נושאי שיחה בקצב - קולנוע כמובן, במאים מעצבנים (נשמור אותם חסויים, אבל איזה באסה שלא אוכל ללכלך עליהם איתך שוב), במאים שאהבת, כמו שמוליק מעוז שכל כך הערצת, רובן אוסטלונד או אפיצ'טפונג. הורות, או השאיפה להורות. זוגיות. קפה. שירה. קפה, קפה ועוד קפה.
אני בעמוד הרביעי בערך ולא ממש בא לי לעצור, אבל צריך לסיים את הכתיבה עד יום ראשון ויש עוד כמה סידורים בין לבין.
החלום הראשון עליך הגיע אלי אחרי 117 ימים
לא סיפרתי לאף אחד כשהתעוררתי
בהתחלה שכחתי אותו, אבל במקלחת נזכרתי
במקלחת המחשבות החשובות עולות, תמיד חשבתי כך
ישבנו באחת הכיתות במכללה
אתה ישבת בפינה בצד שמאל, ואני מול הכיתה
אולי היינו בהקרנות של סרטי הסטודנטים
אבל משהו אומר לי שהיה מדובר בשיעור
כאילו החלטנו לעשות תואר יחד
אתה את התואר הראשון שלך, ואני את השני
ואולי בכלל אני הייתי המרצה ואתה הסטודנט, קצת הפוך ממה שהיה במציאות לפני שהלכת
ישבת שם בפינת החדר והעמדת פנים שאתה חי. לא כמו בסרט שביימת, מגיח כחיזיון בפני האלמנה שלך.
לא, בחלום שלי ישבת בפינה והעמדת פנים שאתה חי, אבל אף אחד לא שם לב לזה חוץ ממני. חייכת.
אני ידעתי שזאת אשליה, האחרים או שלא שמו לב אליך או שהתעלמו.
והמשכת לחייך, לא דיברת.
התעוררתי, והבוקר התחיל עם עוד כאב עמום בבטן. כאב שכיח אצלי בתקופה האחרונה.
התעוררתי ולא סיפרתי לאף אחד. לא רציתי להכביד.
התעוררתי וכתבתי, כמו בתקופות היפות יותר בחיי. כתבתי כמו שהבטחתי לעצמי. זה היה החלום הראשון, וזה הטקסט הראשון שכתבתי בתשוקה בשנים האחרונות.
השינה קיבלה מחדש את מקומה הראוי בחיי, ואולי תביא איתה עוד רעיונות.
הנה עוד משהו - האובדן שלך לימד אותי שכאשר בן אדם מת, המתאבל נשאר עם ואקום של זכרונות. בשל העובדה שלא ניתן לייצר זכרונות חדשים ולא נכנס חמצן חדש למערכת היחסים, מה שנשאר לחי זה להריץ את הזכרונות במעגלים אינסופיים בנסיון לחיות את מערכת היחסים מחדש. יש בנסיון הזה כאב עצום, שמלווה בפחד שהזכרונות האלו ידעכו ויעלמו מן העולם. החשש הזה יוצר מעין עול במשקל היקום על כתפיך. ואתה רוצה לחשוב שאם תדבר עם חברים ומכרים ממעגל השכול המשותף, ותשמע מהם על חוויות אישיות וייחודיות שלהם מהמנוח, אז תלמד משהו חדש או תראה את הבן אדם באור אחר. אבל בועות הוואקום לא יכולות ולא נועדות להתחבר, וגם ההבנה הזאת היא חלק חשוב בתהליך. מה נשאר לעשות? לכתוב לכתוב לכתוב, לערוך ולעבד לכדי טקסט עד כדי כך שהזכרון מאבד את הצורה שלו והופך מחדש לרעיון. הרעיון מונגש החוצה אל העולם ומנסה ללמד משהו מתוך האובדן.
רותם מורט
רותם מורט הוא יוצר קולנוע, אב לילדה בעלת צרכים מיוחדים, ומנהל מחלקת הפצה במכללת ספיר. ביים שני סרטים קצרים שזכו להצלחה בינלאומית, כולל מועמדות לדב הזהב בפסטיבל ברלין. כיום עובד על כתיבת סדרת טלוויזיה, קומדיה שחורה העוסקת בהשלכות משבר הדיור.