שחר בלומנפלד

בן 24, גר בירושלים.

סטודנט למדעי המחשב באוניברסיטה העברית.
הסיפור הקצר הוא מסגרת שמקבילה בעיני להוכחות פורמאליות במתמטיקה - הכותב/ת והקוראים בשני המקרים מכירים את האקסיומות, מה "עובד" ומה "לא עובד", ואיך מבנים כמו סיפור או הוכחה בדרך כלל מתפתחים. הדמיון הוא גם בהפתעה הנצורה בכל אחד מהמבנים - הגילוי שבאותם כללים וחוקים, באותו נייר ודיו, ניתן לחדש ולהבין עוד דבר מה על היקום שלנו. וזה, גם במתמטיקה וגם בפרוזה - מאוד מרגש.

בייגלהבייגלהבייגלה

עוד קנס אחד ואתה שובר איזה שיא גינס, יא אללה. וזה עוד רק ממני. בחייאת דינק, זה חולני. אני כבר בעצמי נהיה חולה מזה, סעמק.

א.   

הוא לא יצליח לשלם את הקנס, לא היום ולא מחר וגם לא בסוף הסיפור. שעת השיא כבר חלפה להיום והוא עוד מגרד את המאה מלמטה. מדי יום הוא מקים ומחריב את מרכולתו הצמודה למאבטח בכניסה לתחנת הרכבת של אוניברסיטת תל אביב. הוא לא מהאלה שמשנים מיקומים. אני נשאר והנוסעים זזים, כך הוא משנן כל יום אחרי הגעתה של הרכבת הצפונית הגדולה האחרונה לבוקר. הסבלנות תשתלם, ומפניו ניגר אגל נוסף של זיעה, ממליח את הבייגלה. ובכל יום הוא יושב בדלת אמותיו הקרטוניות, מחליף חיוכים עם הפקח אחרי הקנס, ואז חוזר לשאגותיו.

היום הוא לא מחזיר חיוך לפקח. בצהריים עוד בקושי מגיע למאה חמישים, אבל המעלות באוויר שמעל קרחתו כבר מטפסות הרבה מעל לאלף. הוא מסתפק בהטיית ראש איטית לכיוון תחנת הרכבת, כמאזין בסתר לקירות כדי ליהנות מעט ממשב הרוח המזגני.

עד הערב יעברו פה עורכת הדין וגם המזכיר וגם הסטודנטית וגם מנהל התחנה, ואף אחד לא מעוניין בבייגלה חם וקצת לח. האחרון מעיר לו, אתה קרוב מדי למאבטח, תעיף את הקרטונים מפה, אני לא יכול עם הריח הזה, סעמק, די. מוכר הבייגלה מושך עוד שעה, אולי עכשיו תעבור פה משלחת, אולי סטודנטים לעבודה סוציאלית שסיימו שיעור. שום דבר לא משתנה, הוא חוזר ואומר לעצמו, הכל אותו דבר, שום דבר לא משתנה, הכל אותו דבר, שום דבר לא משתנה, אני לא מהאלה שמשנים מיקומים. העיניים שלו ספוגות עייפות. היום הוא לא ילך ברגל הביתה. הוא עולה על האוטובוס, בידיים שעדיין מלאות בבייגלה, הוא אפילו לא בטוח על איזה קו הוא עולה, העיקר משהו שייקח אותו משם.

והנה מגיעה הזעקה. הוא מתעורר מצעקות. איפה הוא? הוא כנראה פספס. נהג, נהג, רגע, אני יורד. הוא נזרק מהאוטובוס עם הקרטונים בידיו לתוך מגע חם ולח של המולה אדירה, בה הוא מתקשה לפסוע ואותה הוא מתקשה להבין. צעקות חוזרות שוב ושוב כמו הד פנטסטי, מגפונים, ויש פה מסכים מסביב ושלטים שנראים כמו מגדלים. הוא מתחיל להתקדם לכיוון אחד, לא יודע לאן, רק לצאת מפה. יש כאן לפחות כמה מאות אנשים מקובצים, צועקים מילים ומשפטים בתיאום. הוא רץ בכל כיוון, אבל הצועקים האלה, הם בכל מקום. ידיו כבר לאות מהבייגלה, מושכות אותו למטה, מתחת להמון. הוא מתחיל לצרוח בעצמו. שאגת הבייגלהבייגלהבייגלה יוצאת מגרונו באופן בלתי מודע. הוא שואג מהקרביים, מתחרה במפגינים, ובתוך רגע בוקעת יד מתוך ההמון, אוחזת בשטר. בייגלה, שניים, עשרה, עשרים, ידיים מלאות כסף נשלפות לעברו ומשקל קרטוניו וגופו הופכים קלים יותר ויותר. בתוך דקות הוא מצליח להכפיל את הרווח של היום, ועוד מגיעים אליו אנשים ומאוכזבים שנגמר. הם שואלים אם הוא יהיה פה גם מחר, ולו אין ספק.

בלילה הוא לוחש לאשתו בהתלהבות את אשר קרה, בזמן ששניהם מנקים את הבית באור חלש, כדי לא להעיר את הילדים. אשתו מחייכת ברכות ומשתדלת להבין בשקט, שואלת אותו על מה בכלל ההפגנות ומי משתתף בהן, והוא לא יודע. הוא נוהג להתעדכן מציטוט לשיחות הקונים ומשברירי מילים שהוא מספיק לקרוא כשנוסעים חולפים על פניו עם עיתון. הוא מציע שמחר ינסה להגיע ישר לאזור שבו הייתה ההפגנה, הוא יוותר על הרכבת, אפילו יוכל להיות עם הילדים עד אחר הצהריים, ואשתו מחבקת אותו חזק ומתפללת עליהם.

למחרת הוא מגיע לאזור ממנו ניסה להיחלץ אתמול, מוכן עם כמות הבייגלה היומית. תוך עשרים ושתיים דקות הוא מסיים את כל הסחורה. הוא שואל את הקונה האחרון, תגיד ההפגנות פה זה כל יום? והקונה עונה בניצוץ, עד שנפיל את המושחתים.

כך עובר יום אחר יום, בהם הוא עובד למשך עשרים ושתיים דקות בלבד כל פעם, במשך עשרים בקרים וערבים שמחים, עד שהנורא מכל קורה, והם מפילים את המושחתים.

ב.   

אחרי שקרה מה שקרה, הוא חזר למרכולתו בכניסה לתחנת הרכבת תל אביב האוניברסיטה. הוא אפילו התקבל בברכות, מה שלומך כבר דאגנו, ולו כבר לא היה שום כוח להתנחמד לאותם לא-קונים. הפעם הוא לא מסתפק בקריאת חלקיקי מילים מהעיתונים החולפים על פניו, אלא מבקש מהנוסעים שיתנו לו לקרוא, לפחות את עמוד השער, וכבר בעצם עכשיו הוא לא יכול להסתפק בעמודי השער, אז הוא דורש לנבור בתוך המוספים ומאמרי הדעה, והוא בעצם לא צריך את הטובות של הנוסעים, יאללה מי אתם בכלל, הוא קונה את העיתונים בעצמו. הוא צריך לדעת אם יש לו עוד סיכוי לחזור לתנאי ההעסקה הקודמים.

בדרך חזרה הביתה הוא עוצר בחנות ועם המשכורת של הימים האחרונים הוא מחליט לקנות מדפסת. הוא מיטלטל עד שמגיע לביתו, ושם, בלילה, מדפיס אינספור תמונות של הדמויות מהעיתונים, על חלקן מצייר איקס גדול, לחלקן מוסיף שפם קטן ושחור וגם שמות וכינויים ומילים כאלו ואחרות. המכונה עושה רעש ומעירה את הקטן, תחזור לישון, אבל הקטן שואל מתי תסיים, אני לא מצליח לישון, והוא נושק על ראשו ואומר שידפיס עד שהדיו במדפסת יאזל.

הוא ישן שעה או אולי שעתיים, ויוצא בחושך לתלות בעיר את הכרוזים שהכין. לפחות יידע שניסה, אומר לעצמו כשהוא רועד מקור הבוקר, לפחות אני מנסה. כשכל הכרוזים כבר נתלו, הוא חוזר למקומו בתחנת הרכבת ומחכה שהיום יעשה את שלו. לאורך כל היום הוא מחכה לשמוע מסביבו התייחסות לכרזות שנתלו, הוא אפילו שואל כמה קונים אם הם שמעו, וחלק מתרגזים שהוא בכלל פונה אליהם, וחלק אומרים שוואלה, דווקא הם ראו איזה משהו, כן, כן, היום בצהריים לפני שיצאתי לאכול. הוא נשאר עד קצה הערב, עולה על האוטובוס, והנה – בערך עשרים אנשים מקובצים ביחד, כמה שלטים מורמים. האנשים אחרים והשלטים אחרים. האוטובוס עוצר והוא מזנק ממנו, מצטרף למפגינים, עוקב אחרי קולותיהם וצועק בחזרה מה שנאמר. לא ניתן לכם, פושעים, גנבים, רוצחים, הוא צועק איתם כמו שצעק אז את הבייגלהבייגלהבייגלה מתוך הקרביים. ההפגנה מתפזרת והוא ממהר לתפוס מישהי, תגידי, נגד מי אתם, תראי לי תמונה שלו, והמישהי מצביעה על תמונה של דמות מוכרת מהעיתון, הוא כבר לא בטוח שהוא מזהה, והוא רץ בין הרחובות כדי למצוא חנות עם מחסניות דיו, מהר לפני שיישכח איך נראית הדמות שההיא הצביעה עליה. כשרץ, הוא נתקל בכרוזים שתלה בבוקר, חלקם נתלשו, והוא מרוצה, זה טוב. הוא מגיע הביתה ושוב מדפיס תמונות, הפעם בעיקר של הדמות שהראו לו בהפגנה. חלק מהתמונות הוא משאיר נקיות, אולי אפילו מצייר כתר קטן עם הטושים של הילד, ובחלק האחר מצייר איקסים על הדמות או כותב "פושע" או מוסיף צלב קרס. אשתו לוחשת בשקט, מה קורה, תספר לי, והוא עונה לה שמהיום הוא לוקח אחריות, הוא ידאג למשפחה הזאת, דברים משתנים, הוא לא נותן להם ליפול. והם שוב מתחבקים, והיא מתפללת עליהם.

לפנות בוקר הוא יוצא, תולה שוב את הכרוזים, חוזר לתחנה ומייחל להגיע כבר לערב. והנה, בערב הוא יורד מהאוטובוס וכבר מחכים רק לו קבוצה של מאה אנשים, ואפילו מולם קבוצה של עוד כמה מפגינים, ואלה מטיחים באלה קללות, והוא תוך דקות מוכר את כל שאריות הבייגלה מהיום, והוא יודע שעשה טוב. למחרת הוא מהמר, מוותר על משמרת היום בתחנה ומגיע שוב לאזור ההפגנות, והנה, כבר מאות אנשים, ויש מכות, ואפילו משטרה, ומחר אפילו יש סוסים, ומחרתיים כבר מגיעים כמעט אלף אנשים לשתי ההפגנות המקבילות, ובתוך שבועיים הוא עושה בלילה אחד כמעט חמשת אלפים.

ג.   

מה לגור שם, היא לוחשת, אין לנו מספיק בשביל זה. כבר כמה שבועות הוא התבשל עם הרעיון לפתוח מאפייה משלו, זה קרה אחרי שכבר ניתן לומר בוודאות שקצב עליית המפגינים רק עולה. נגור מעל המאפייה, הוא מסביר, נעשה שם בוכטות, אימפריה, זה לא הולך להיגמר, הם לא רוצים שייגמר.

וכך קורה. ההכנסות המהירות מאפשרות לו לקחת הלוואה ולהקים ביתן קטן שם, מול ההפגנות. בהתחלה קצת קשה, אבל מהר מאוד גם אשתו וגם הילדים נכנסים לפקד על המטבח, על האריזה, על הפרסום. לא צריך הרבה פרסום, הקטן אחראי על זה. כל לילה, באזור שתיים, הם הולכים לישון בביתן, והוא לוחש לה שככה בטח מרגישים נוודים אחרי שהמסיבה נגמרת.

הוא מקפיד להתפתח, תמיד אומרים שלהתפתח זה חשוב, להישאר בתנועה, הוא ראה על זה פעם סרטון ביוטיוב. הוא מתחיל לצרוב תמונות של הדמויות מהעיתון על הבייגלה במתקן קלייה מאולתר. בייגלה להפגנה נגד הבחור של רביעי, זה שגמגם בנאום שלו, ובייגלה של אותו אחד אבל עם כאפייה, ובייגלה של הזאת ובייגלה של הזה. תמונות קטנות, אפשר אפילו להוסיף קצח, שיהיה שיער, ושומשום בשביל הפנים. וזה גם מצליח, הוא מגלה, אחרי שהדיוקנאות על הבייגלה נמכרים כמו בייגלים חמים, ואז כשמזמינים אותו להתראיין לערוצי טלוויזיה ולכמה עיתונים, הוא לא זוכר כמה, הוא לא סופר. אנשים מתקשרים אליו, אני רוצה להשקיע, והם מגיעים לביתן, שעדיין די קטן, ומדברים אתו על מודל רווח ועל הנפקות. ובלילה, מרוטים אחרי העבודה,

אשתו והוא עדיין לוחשים במיטה, בשקט, והוא עוצם לאט את עיניו, לוחש שלפעמים הוא מרגיש שמארגנים את ההפגנות האלה בשבילם.
תוך שלושה או ארבעה חודשים כבר באמת יש אימפריה. הקבלן הביא פועלים סינים, הם עבדו כמו חמורים. אתה רואה, הוא אומר לקטן, אם אתה רוצה לבנות מהר, תביא סינים. מבנה גדול ומסותת, עם משרדים בקומה השנייה ומגורים בקומה השלישית. לאירוע הפתיחה שכרו מפיק אירועים נמרץ, שהקפיד לרוץ ממקום למקום. בטח שאתה מגיע עם טוקסידו, מה זאת אומרת,אתה הופך היום להיות שייח', המפיק עונה לו, כשהוא לא בטוח עד כמה להתפרע לכבוד הפתיחה. תקשיב לי טוב, אתה לא שוכר שום טוקסידו, אתה קונה אותו.

שעה אחרי תחילת ההפגנות של מוצאי שבת, כרוזי-על מודיעים על הפתיחה המחודשת של מאפיית "בייגלהבייגלהבייגלה". שלט ניאון אדיר מתנוסס בענק, מאיר את מאות אלפי המפגינים. נראה שמישהו, כוח עליון או המפיק, דאג שדווקא היום ההפגנה תהיה תוססת במיוחד, עם כוחות מזוינים של המשטרה ותגבור של מג"ב, ואמבולנסים. המאפייה מוכרת לכבוד האירוע עשרים דיוקנאות שונים על הבייגלה. המפיק שכר בחורות צעירות שמסתובבות בתוך ההפגנה עם הבייגלה, והן הולכות כמו מלצריות בקזינו, והמוכר, שלפני רגע היה כמעט קבצן, עובר לבדוק מה המצב, שם בין המפגינים, והוא קצת שיכור מכל מה ששתה היום, צועק משפטים, צועק עליהם, מושלך ביניהם, צוחק איתם, מרביץ איתם, מרביץ להם, ולא מפסיק לצעוק, תמות יא גנב יא נוכל יא פושע. המפגינים מתחילים להבעיר מכוניות, בהתחלה ניידות משטרה ואחר כך מכל הבא ליד, דגלים ובגדים ושלטים ובניינים ואפילו אחד את השני. הסירנות צווחות אופרה.

גל חום אדיר תוקף את מוכר הבייגלה. הוא מסובב את ראשו, והנה, ממרחק אך ממולו – הוריקן של אש לוכד את מאפייתו, משרדיו, ביתו. הוא רץ לכיוון המבנה המתמוטט, כבאים מנסים לשלוט בשריפה. הוא צורח עליהם, הוא אף פעם לא צרח ככה, כל כך חזק שזה נשמע כמו לחישה, מה קרה, מה קרה, תנו לי להיכנס, הם שם, תנו לי להיכנס, אבל הפקח מהתחנה ברכבת עוצר אותו בכניסה, אומר לו, אש הגיעה מההפגנה, שרפה את כל הבית, והוא נאבק בו, תן לי להיכנס, המשפחה שלי שם, תן לי להיכנס, והוא מרביץ לפקח שאוחז בו, והפקח אומר לו ברוגע, תשמע, אני מחויב לתת לך קנס על זה, גם העלבת עובד ציבור, גם הפרעה למהלך התקין של החיים הציבוריים, והכי גרוע, השריפה שלך גורמת לנזק אקולוגי אדיר, וכל הבית כבר גוש של אש, והוא נשאר שם בחוץ עוד כמה שניות ואז עוקף את הפקח והכבאים ורץ פנימה, וגם אני נשארתי שם בחוץ, רק אני לבדי, לספר לכם על מה שקרה.