אמן
יואב אפרתי
קפה נחמה, קפה מרסנד, קפה באצ'ו, קפה אלכנסדריה, קפה ביתה וגריגה.
ליואב אפרתי אין סטודיו. יואב יושב בבתי קפה ואלה הם גם "הסטודיו" וגם לעיתים "הגלריה" שלו., שם, בבית הקפה, המרחב הציבורי והפרטי מתערבבים. וכך גם רוב עבודותיו עוסקות במתח הזה שבין האישי והפרטי לציבורי, בין יואב ויתר העולם.
יואב אפרתי רושם, ולדבריו - רישום הוא כמו מים ויכול להיות בכל מקום. לכן אפשר לראות את רישומיו החל מהמוזאונים המובילים בארץ ועד חדרי מדרגות, בתי חולים פסיכיאטרים, כיתות לימוד, קירות בתי קפה ועוד.
אנחנו נפגשנו בביתה וגריגה. דיברנו בעיקר על בדידות. על לחיות לבד את היום יום, בלי אישה בלי ילדים. באותו "לבד" מול קירות ביתו הריקים, בימים שחוזרים על עצמם, דומים אחד לשני, שותקים. בלהיות "תקוע בעולם". תערוכתו הנוכחית של אפרתי עוסקת בו עצמו.
שפת הרישום הזו שאנו רואים על הקירות היא שפתו הציורית המרגשת של יואב בשלושים שנה האחרונות.
"האופי הרישומי בעבודתו של אפרתי היה דומיננטי מראשית דרכו... הוא מגדיר את עצמו רשם" כתבה עליו אלן גינתון, מי שהייתה אוצרת ראשית של אמנות ישראלית מוזיאון תל אביב, והוסיפה על עבודותיו כי: "רישומיו לעתים מלאי הבעה, לעתים בוטים, ולעתים רדוקטיביים עד כדי חידתיות, תמציתיים ומאופקים מתוך תהליך של ויתור. ההתרכזות ברישום סגפני בפורמט קטן, ... הם סוג של צמצום של מעשה האמנות, של האובייקט האמנותי ושל הדימוי עצמו."
בשנים האחרונות עוברים רישומיו של אפרתי רדוקציה נוספת. אפרתי ויתר על "החומר" לחלוטין הוא כבר לא מצייר על נירות או על "דברים" שיישארו כאובייקטים בעולם. הוא רושם בעיקר סקיצות במחשב או מצייר ישירות על קירות, במשיכת מכחול שחורה, כמו פה בגלריה של בית הספר לאמנות, יצירות שיכוסו ויימחקו אח"כ במשיכת צבע אקריל לבן רגע לפני התערוכה הבאה.
צילומי התערוכה
אריאלה מנקר
צילום ועריכת וידאו
בר מסיקה
