בית הספר לאמנות

תערוכת בוגרות ביה"ס לאמנות - זהות

תערוכת בוגרות בית הספר לאמנות בספיר, בוחנת את נושא הזהות באופן עקיף וישיר, ופותחות צוהר להתבונן על עולם זהויות מורכב ומרובד, המהווה חלק בלתי נפרד מהמציאות שבה אנו חיים.

מאיר טאטי, אוצר תערוכת הבוגרות: "אחד המנועים המשמעותיים ליצירה עבור כל אמן או אמנית הינו חקירה מעמיקה של זהותו, בין אם מדובר בזהות פוליטית, מגדרית, אתנית, תרבותית או חברתית. לא במקרה, אחת ההפתעות הגדולות בבחירות האחרונות הייתה מפלגה שקראה לעצמה "זהות", שכן שם זה אפשר לה להתחבר למצביעים פוטנציאלים אשר לא מצאו את עצמם במערך הזהויות הפוליטיות שהציעו להם המפלגות השונות. בוגרות מחזור 2019 של מכללת ספיר בוחנות את נושא הזהות, באופן עקיף וישיר, ופותחות צוהר להתבונן על עולם זהויות מורכב ומרובד, המהווה חלק בלתי נפרד מהמציאות שבה אנו חיים. בתקופה שבה פוליטיקת הזהויות הופכת להיות חלק חשוב מעולם האמנות המקומי והעולמי, לטוב ולרע, מעניין לבחון כיצד הבוגרות של מחזור 2019 משתלבות בשיח העכשוווי, מאתגרות אותו ומוסיפות לו רבדים נוספים".

מיכל שמיר, ראש בית הספר לאמנות חברה ותרבות במכללה האקדמית ספיר: "הפוליטיקה של הזהות נלחמת כדי ליצור הכרה ולגיטימציה לשוני ולאחרות. אבל היא גם, בו זמנית, תכנית לפוליטיזציה של קבוצות מסוימות מתוך מטרה לשנות את מבנה החברה, ולכן יש הרואים בה דווקא "פוליטיקה של פירוק הזהויות. במהלך 4 שנים למדו הבוגרות את המהלך האמנותי הנכון - לא לפחד להמריא, לא לפחד לפרק, לא לפחד לאבד ולא לפחד ליצור".

האמניות המציגות בתערוכה ויצירותיהן:
יוסרה אבו כף - מציגה מיצב ווידאו הכולל שלושה פסלי בוץ, מציב מראה, מתוך נקודת מבט אישית, לזהות האישה בחברה הבדואית.
בסרט אנחנו רואים נשים בלבוש מסורתי: אחת שרה שירי קינה ודופקת בעלי ומכתש, השניה חופרת בבוץ לשה אותו מוסיפה מים וממשיכה ללוש. מגוון הפעולות מעלות על הדעת טקס דתי כלשהו. אולם, הדמויות מבצעות את הפעולה באיזורים שבהם נעלמו מספר נשים שונות מהחברה הבדואית. וכך, השיר הופך לשיר קינה לנשים הנעלמות באשר הן, ופעולת הלישה הופכת לפעולה פיסולית המסמנת במרחב את המיקום של הנשים שנעלמו. הפעולות האלו עומדות בניגוד למחוות גדולות של אמנים (גברים) אשר יצרו עבודות אדמה מונומנטליות כדי לסמן את נוכחותם ולהשאיר חותם במרחב. כאן, הפעולה הפיסולית היא מינורית, פעולה שהופכת לחלק אורגני מהסביבה שבה היא מתקיימת. יוסרה מנסה לדבר את מה שאסור, להשמיע את קולן של אותן נשים שהושתקו, ולא יכלו לספר את סיפורן.

ספיר אפריים - דרך מיצב וידאו, הכולל חומרים תיעודיים מחיי היום יום של האמנית, מתעמתת ספיר אפריים עם החברה הישראלית ועם זהותה שלה, בתור מי שגרה בשטח לחימה אינסופי.
מבחר של דימויים שונים תוקפים את הצופה כשהוא נכנס לחלל של ספיר: משחק ילדים המתועד באמצעות מצלמה לראיית לילה, חיפושית על בצל שרוף, כלניות אדומות שרופות, זבוב שנאבק על חייו בכוס יין, גלעד ביום הזיכרון ולבסוף מצלמה שמצלמת בתוך גוף של אישה. ספיר משתמשת במצלמה ככלי שרוצה להראות לנו את הדברים שאנחנו לא מסוגלים לראות ואולי אפילו לא רוצים לחוות. היא לוקחת את הדימוי המצולם ומטעינה אותו בהקשרים פוליטיים חברתיים עכשווים: כך, משחק ילדים הופך למאיים ומדמה פעולת טרור; החיפושית המסתובבת על הבצל השרוף מדברת את האסון שעובר על תושבי הדרום בכל פעם שיש מתקפה חדשה גלעד הזיכרון מופקע מתוך הטקסט הציוני המוכר והופך לאקט פיסולי, ומצלמת הרחם מסמלת את פלישת המדינה לרחם האישה; האם זה בן? האם זו בת? העיקר שלבסוף יוולד עוד חייל.

לירוי בר נתן - ההצבה הציורית של לירוי בר נתן מורכבת משני אלמנטים מרכזים: ציור קיר, אותו הוא ממשיך לצייר במהלך התערוכה, ועבודת וידאו אשר מפרקת ומחברת מחדש את הזהות המגדרית של האמן.
 אנחנו נכנסים לתוך חלל אשר מדמה חלל של "סקווט" (כינוי לחלל נטוש במרחב אורבאני שאנשים פולשים ומתגוררים בתוכו). חלל הסקווט, כמו החלל של לירוי, משתנה עם הזמן באמצעות האנשים שמאכלסים אותו ועל ידי ציורי קיר או אובייקטים שונים שנאגרים בתוכו. מה שנראה בבוקר הוא לא מה שנגלה לעין בערב, וכך גם הציור של לירוי, המשתנה, מתהווה ומתפתח בחלל התערוכה לעיני הצופים. העבודה של לירוי מתחברת לסיפורו האישי ולתהליך השינוי המגדרי שאותו הוא עובר בשנים האחרונות. כשם שזהותו נזילה, עבודותיו נזילות ומשתנות. היצירה מעלה על הדעת גם שאלה נוספת: האם עבודות העבר יכולות להיות רלוונטיות היום? האם הזהות שלנו היא דבר מקובע או שמא היא נתונה לשינוי ודינאמיות מתמדת? לירוי לוקח חומרים שצילם בשנים האחרונות, מפרק ומחבר אותם מחדש כדי לבחון את הרלוונטיות שלהם לעולמו כיום. 

הדס שירלי - מציגה עבודות מיצג ווידאו, הפותחות בפנינו חלון לעולם של אישה אשר מתמודדת עם מחלה קשה, החל מהפן האישי / גופני וכלה בפן הרפואי / בירוקרטי.
הדס מכניסה את הצופה לתוך עולמה במגוון דרכים ופעולות. בעבודת וידיאו אחת, למשל, אנו רואים את העולם מנקודת מבטה, דרך ידה האוחזת במצלמה. כך שהצופה הופך עד לחווית הקושי הפיזי של הליכה עם קביים בכל יום ויום. בעבודות המיצג היא מנסה לחשוף את עולמה תוך שימוש בהומר - היא לוקחת את המקלות של משככי הכאבים שלה והופכת אותם לסוכריות, ספק בניסיון להמתיק את החוויה שהיא עצמה עוברת. נשאלת השאלה, כיצד אפשר לעשות אמנות מחוץ לגוף שלך, מחוץ לזהות של הגוף המתמודד עם כאב, סבל ותחושות שונות שעולת בכל יום? הדס מתמודדת עם שאלה זו בכך שעבודת האמנות והחוויה הגופנית הופכים לאחד, ובדרך זו היא גם מתחברת להיסטוריה של אמנות המיצג ולאמנים שהפכו את גופם למצע, ואת הפעולה האישית והכואבת לפעולה רחבה יותר - לפעולה בעולם.

לי ששון - תולה ווילונות של שמיכות טלאים, המורכבת ממגוון של בדים. מעשי הרקמה של לי, מקורן בזיכרון ילדות מסבתה.
סבתא של לי היתה מחלקת פיסות בד לנכדים שהיו רוקמים עליהן כדי להעסיק אותם. המשפחה היא מעצב הזהות הראשון של כל אחד, והחיבור למקור זה מאפשר ללי לבחון מחדש דימויים מתוך האלבום המשפחתי. היא שואפת להכניס את הצופה אל עולם משפחתי-מזרחי שמספר ומפרק את סיפורה, אך בה בעת מספר את סיפורן של משפחות נוספות, בעלות רקע דומה, שמהוות חלק בלתי נפרד מהמרקם האנושי המקומי. לי עושה שימוש בטכניקת הרקמה שאינה נלמדת בלימודי אמנות, וכך חוזרת למסורות העוברות מסבתא לאמא לבת, ובחזרה אלינו הצופים.

התערוכה מוצגת בבניין בית הספר לאמנות במכללה האקדמית ספיר עד ל-19.7, ובין התאריכים 25.7-3.8 בגלריה שלוש לאמנות עכשווית בת"א

בית הספר לאמנות, חברה ותרבות בראשות האמנית מיכל שמיר, משלב לימודי אמנות עם תואר אקדמי בתרבות- יצירה והפקה. הלימודים מעניקים ידע רב וכלים בתחום התרבות והאמנות כמו: הפקה, יצירה, הפצת תרבות והנגשת אמנות. כמו כן, מעניקים הלימודים בביה"ס לאמנות תכניות לימוד נוספות: אמן מנחה לימודי תעודה, מדריך מוסמך באמנות, מכינה באמנות, פוטותרפיה, פיסול וקדרות, ציור ורישום, אוצרות ופלייסמקינג.

CAPTCHA
כהוכחה שמדבור במילוי אנושי של הטופס, ענה על השאלה המתמטית הפשוטה.
13 + 0 =