בית הספר לעבודה סוציאלית

נשים פלסטיניות חסרות מעמד בישראל

במסגרת לימודי הקורס פרקטיקה של מדיניות בהנחיית ד"ר מירב משה גרודופסקי, בבית הספר לעבודה סוציאלית, שלי אוסדון, סטודנטית שנה ג' לעבודה סוציאלית בחרה לעסוק בקידום הנושא של נשים פלסטיניות חסרות מעמד בישראל.

לשם כך, חברה לקבוצה שהוקמה באחת המחלקות לשירותים חברתיים בדרום הארץ, המונה ארבע נשים פלסטיניות חסרות מעמד אזרחי. במסגרת קבוצה זו, ארבעת הנשים צילמו תמונות המשקפות את החוויה שלהן כחסרות מעמד בישראל, תוך שימוש בכלי המחקר Photovoice - באמצעותו מספקים את השמוש במצלמה למשתתפים מקבוצות מודרות, כדי שיוכלו לתעד נושאים חשובים להם באמצעות תמונות.
הטכניקה מציעה למשתתפים דרך לחקור את סביבתם ולייצגה במטרה לפעול לשינוי, כחלק מפרקטיקה של העצמה אישית וחברתית. השיטה מבוססת על הרעיון שהמשתתפים הם המומחים לחייהם. בנוסף, Photovoice הוא כלי לחיבור בין מדיה (צילום), לתהליך המבוסס על מחקר בשותפות עם הקהילה. לצד כל תמונה, הנשים בנו "נרטיב" העונה לשאלה "מהי חוויתן של נשים פלסטיניות חסרות מעמד בישראל?" על מנת לשקף את החיים במציאות זו, מנקודת מבטן.

סאלם - שלום

"אני מאכילה ומטפלת ביונים אצלי בבית. כשראיתי שהיונים עפות, החלטתי מיד לצלם כי הרגשתי שהיונים חופשיות לעשות מה שהן רוצות, אבל בסופו של דבר הן חוזרות לבית. זה מה שאני רוצה להיות. שיהיה לי את החופש לעשות מה שאני רוצה, אבל לחזור למקום שלי לבסוף. אני מסתכלת על היונים בצורה של השוואה – ההבדל ביני לבין היונים הוא שהן חופשיות ולי אין את החופש... הדבר שדומה הוא, שהיונים לפעמים כלואות, אז אני מרגישה שהן דומות לי. הן לא יכולות להסתדר כשבעלי כולא אותן ובגלל זה אני דואגת לשחרר אותן ולא משאירה אותן במקום סגור. התמונה היא פחות סמל לדאגה, אני הרגשתי אומץ כשצילמתי את התמונה. היונים מסמלות עבורי הרבה דברים, אני יכולה להעביר דרכן הרבה מסרים: היונים מסמלות עבורי שלום, חופש. לדוגמה, אני לא יכולה לעבור את המסע הרוחני במכה (Mecca) – כל מוסלמי רוצה לעשות זאת. בגלל שבעלי ישראלי, אני לא יכולה. בדרך כלל יוצאים באוטובוס פלסטיני מהגדה וישראלים לא יכולים לעלות לשם. לכן, אני חייבת לצאת באוטובוס מהגדה ובעלי חייב באוטובוס של ישראלים. ביחד אנחנו לא יכולים לנסוע, וזה מגביל גם אותי בגלל שנהוג שאישה הולכת עם בעלה או בליווי גבר ולא לבד."

הצל שלי הוא החבר שלי


"אני תמיד יושבת בחצר לבד ומסתכלת עליו, וזה מה שאני עושה כל היום. בחווייה שלי כאישה פלסטינית ללא מעמד שחיה בישראל, אני לא מרגישה שיש לי חברות, אני בודדה. בגלל זה אני תמיד יושבת בחצר לבד ואין לי מערכות תמיכה. הצל שלי הוא התמיכה היחידה שיש לי. מהחצר אני רואה נשים באות והולכות, עושות סידורים בכל מיני מקומות וקונות מה שהן רוצות, ואני לא יכולה לאפשר לעצמי. בזמן האחרון אני חושבת על הרמדאן שצריך להגיע, ואין לי תמיכה מאף אחד. החיים שלי קשים מאוד. אני מפחדת לצאת מהבית, בגלל שאם אני אצא ויתפסו אותי, אז יכולים להחזיר אותי לגדה ולא להכניס אותי יותר לישראל. אז אני נשארת בבית כי אם יגרשו אותי, אף אחד לא ידאג למשפחה שלי ואני חוששת מזה.
כשאני רוצה לקבל טיפול רפואי, אין לי למי לפנות ואז אני נשארת בלי טיפול רפואי. צילמתי את התמונה בהקשר לחופש התנועה. אני נשארת בבית בחצר עם הצל, כי אני מפחדת מגירוש. אם היו לי זכויות, הייתי יכולה לצאת מחוץ לבית. הייתי רוצה קודם כל לבקר את ההורים שלי, לצאת ולהיכנס מהגדה בלי בעיה. הרבה שנים לא ביקרתי את ההורים שלי. וגם לטייל בבאר שבע, לעשות סידורים ולקנות דברים בלי בעיה. יש הרבה נשים שיוצאות לטיולים דרך רווחה או בתי ספר של הילדים, ואני מפחדת להצטרף לטיולים האלה כדי שלא יתפסו אותי, אני חיה בפחד. אפילו לעליה לרגל בערב הסעודית במכה (Mecca) אני לא יכולה, כי אין לי את הזכויות. נשים מהגדה יוצאות באוטובוסים מהגדה, של פלסטינים ולא של ישראלים, ואז זה יותר יקר. קודם כל כי יש חסמים לצאת בכלל מהגדה, ואם אישה רוצה לצאת למכה, היא חייבת שיהיה לה גבר שיצטרף אליה למסע כי היא לא יכולה לצאת לבד כאישה. אני לא חולמת להגיע למכה, כי אפילו לירושלים אני לא יכולה לנסוע. שם אני צריכה להזדהות, ואיך בעצם אוכל להזדהות אם אין לי תעודת זהות? אולי גם לקבוצות שאני משתתפת בהן לא אגיע, כי אין לי אפשרות כמעט ואני לא יכולה לשלם כסף יקר לתחבורה ציבורית."

שינוי המצב שלי


"בתמונה רואים את הבית שלי, שם אני גרה וחיה כבר 23 שנים. הבית מצולם מבחוץ ורואים דלת כתומה שלקחתי מהשכנים שלא רצו אותה. התקנתי את הדלת בבית כדי לסגור אותה ולהרגיש יותר בטוחה. אני גרה בבית לבד וישנה לבד, הדלתות לא סגורות עד הסוף ורק עם מסמר אני מצליחה לסגור אותן. בבית יש גם טפטוף מים כי לא הכל סגור, ולכן כל לילה אני ישנה במקום אחר, איפה שלא יורד המים. בלילה אני ישנה בלי חשמל, כי אין לי חשמל וזה נורא לישון ככה. תמיד יש לי משהו מקולקל בבית שאני צריכה לסדר אותו. בחרתי לצלם את התמונה, כי למרות איך שהיא נראית ואיך שהבית נראה, אני עדיין מרגישה הכי בטוח שאני חוזרת לבית הזה בגלל שבמשך 23 שנים אני גרה בו, וזה המקום המוכר והבטוח בשבילי. את הרמדאן הקודם, עברתי בלי שום דבר בבית. אין לי מקרר לשים בו אוכל, ובקושי היה לי אוכל אז. שאלו אותי נשים: "מה אני רוצה לשלוח לשיג?" – איפה שנפגשים כל הגברים ועניתי שאין לי אוכל, אז אני לא חייבת להתאמץ בכלל למען אף אחד, אם לי אין כלום. הרגשתי שהעלבתי אותם, אבל אני לא נעלבתי בעצמי, כי זאת המציאות שלי. הנשים שאני פוגשת תמיד מספרות לי שיש הרבה עמותות שעוזרות, אבל אני לא יודעת איפה הן נמצאות, כי אין לי נגישות. אני רוצה לבקש עזרה, אבל הבעיה היא שאני יודעת רק את הדרך מהבית שרואים בתמונה, לשוק. בנוסף, חוויתי חוויה משפילה, כשביקשתי טיפול רפואי דחוף ולא נתנו לי, אמרו לי שיש לי חוב שצריך לשלם. בבית הזה גרתי עם בעלי שנפטר והבן שלי שהתחתן ועבר לגור בבית אחר. בבית הזה היו חוויות טובות שאני זוכרת ולמרות שאני גרה לבד, הבית הזה מרגיש לי בנח, עם זיכרון טוב. מה שמעסיק אותי בתמונה הוא, שהבית לא במצב טוב. השכנות גרות בבתים יותר טובים, אפילו יש להן ריצוף ובבית שלי יש רק בטון או חול. אין לי מקרר, אין לי תנאי חיים בסיסיים בעקבות חוסר המעמד שלי. למרות שזה המקום שנח לי, אני רוצה עוד יותר טוב. אני מסתכלת על השכנות שלי שיש להן אזרחות בישראל וגם אני חולמת להגיע למסע הרוחני במכה (Mecca) לפני שאמות."

התקווה לשיוויון

"בתמונה רואים עץ אשכוליות שנמצא אצלי בגינה. העץ עובר הרבה עונות, ועכשיו בעונת האביב העץ מרגיש יותר בחיים. את התמונה צילמתי בגלל שבעלי נטע את העץ הזה והוא נפטר לפני כמה חודשים. העץ עובר תהליכים, כמו שאני עברתי תהליכים בחיים. בסתיו, העץ לא כל כך יפה, כי נופלים ממנו עלים והוא נשאר בלי כלום. וזה מסמל מה שאני עברתי לפני שנה, כשבעלי נפטר ואחריו הבן שלי. אני מרגישה בלי כלום, נפלו הקרובים אליי. אבל עכשיו אני מרגישה יותר את הכח, גם יפה כמו העץ באביב כי עברתי תהליך של איך לדעת לשמור על עצמי, על הילדים, שאני אחראית על המשפחה שלי. אני מקווה שגם בקיץ, אני אמשיך להביא פירות. יש לי תקווה שבסוף התהליך אני אמשיך לפרוח ואגשים את כל המטרות שסימנתי לעצמי. המצב שלי גרוע כפליים – אני גם בלי מעמד בישראל, וגם קרו לי את כל הדברים האלה ועכשיו אני צריכה להסתדר לבד. זרקו אותי למים לבד. העץ נשאר במקום ולא זז וכך גם אני. 19 שנים אני גרה בישראל, מרכז חיי ופה הילדים שלי נולדו ועדיין אני אותו הדבר במקום, בלי אזרחות ובלי כלום. אם הייתי אזרחית שווה היה לי הרבה יותר קל. אני לא רוצה שזה יקרה מחר. אבל לאט לאט, שיתנו לנשים שמרכז חייהן בישראל אזרחות שווה כמו לכולם. למשל, הזכות לבריאות, הזכות בסיסית בעיני – לי יש אישור תושבות ואני יכולה ללכת לגדה ולקבל שירות רפואי, אבל לא בישראל. לעומת זאת, אחותי שגם גרה פה, לא יכולה כי אין לה אישור תושבות. אם היא לא מרגישה טוב, היא נשארת בבית עד שזה עובר. בסופו של דבר, כל החיים שלי תלויים באם אקבל אזרחות ותעודת זהות כחולה או לא. הרבה מקרובי משפחתי יוצאים לטורקיה או לבקר את קרובי המשפחה בירדן. אני לא יכולה, כי אין לי דרכון ואני מוגבלת. אני כל הזמן מבטיחה שאם אקבל תעודת זהות, אני גם אצא. וכל הזמן המשפחה שואלת אותי, "מתי אקבל?". לפני כמה חודשים הילדה הקטנה שלי שאלה: "אמא, מתי אמרו לך שיתנו לך תעודת זהות?", ועניתי לה: "עכשיו הם צובעים את התמונה שלי וברגע שיסיימו, אקבל".

בית הספר לעבודה סוציאלית במכללה האקדמית ספיר בראשותה של ד"ר מירב משה גרודופסקי, שם לו למטרה להכשיר סטודנטים להיות אנשי מקצוע ובעלי מודעות אישית וחברתית, המגלים גמישות, יוזמה וביקורתיות. הלימודים משלבים קורסים תיאורטיים ביחד עם קורסים יישומיים והכשרה מקצועית בשדה כבר מהשנה הראשונה. ביה"ס מקיים שיתופי פעולה בינלאומיים באירופה, אסיה ואפריקה. אשכולות: עבודה סוציאלית בינלאומית, שיקום, תעסוקה ואבטלה, טראומה ואובדן והזדקנות. כמו כן מפעיל ביה"ס מסלול להסבת אקדמאים לעבודה סוציאלית.

CAPTCHA
כהוכחה שמדבור במילוי אנושי של הטופס, ענה על השאלה המתמטית הפשוטה.
15 + 0 =