בוגרות מספרות

לוגו מרכז רותםבוגרת מספרת על מרכז רותם

ברצוני לספר לכם קצת עליי ועל מרכז רותם.

שמי דניאל אור, אני בת 32, אמא חד הורית לשלוש בנות מהממות ומתגוררת בשדרות. עברתי מסלול חיים סבוך למדי ולא זכיתי ללמוד או לממש את הפוטנציאל שבי. רשויות הרווחה הוציאו אותי מהבית לפני גיל 12 ונדדתי בין מסגרות שונות. במהלך השנים היו אנשי צוות שהרגשתי שאכפת להם ממני אבל המסגרות עצמן היו נוקשות מדי עבורי. הרגשתי שאני נענשת על לא עוול בכפי וזה מנע ממני לשתף פעולה עם הצוות או להאמין בעצמי.
תמיד רציתי ללמוד ולהתפתח. אני מאמינה שהשכלה היא המפתח של אדם להתקדם ולהעלות בסולמות החיים ובעיקר יציאה ממצבי עוני והיחלשות. למרות הרצון העז שלי, לא האמנתי שאני מסוגלת לכך, גם בגלל חסמים כלכליים אבל בעיקר כי לא האמנתי שאני יכולה. יש פתגם ידוע של הרב שלמה קרליבך שאומר ש: "כל ילד זקוק למבוגר אחד שיאמין בו", אני חושבת שלא רק ילדים זקוקים לכך אלא גם מבוגרים.
למרכז רותם הגעתי "בטעות". הציעו לי להשתתף בתוכנית "צעירות חונכות לזכויות" ואמרתי לעצמי שאין לי מה להפסיד וגם ככה משעמם לי בבית אז הלכתי. גיליתי מקום מכיל ומחבק, נשות צוות מקסימות שלא שופטות ומסתכלות קדימה, נשות צוות שמאמינות בי ועוזרות לי לפקוח עיניים ולהאמין בעצמי. יזמתי פרויקט חברתי במסגרת התוכנית ומצאתי את עצמי מנהלת דין ודברים עם חברי כנסת או לכל הפחות עם עוזריהם הפרלמנטריים והתמלאתי גאווה בעצמי. מהתוכנית הזו עברתי לתוכנית נוספת – התחנה הבאה - שהתמקדה בטיפול בחסמים בדרך שלי ללימודים ותעסוקה. דרך מרכז רותם הבנתי שאם רק ארצה – גם השמיים אינם הגבול להגשמת חלומותיי.

היום אני סטודנטית שנה א' בבית הספר למשפטים ועובדת כמנטורית במרכז רותם באותה התוכנית בה התחלתי את דרכי לפני קצת יותר משלוש שנים. אני הרבה יותר בטוחה בעצמי מבעבר, אני מרגישה "ראויה" לחיות ולהגשים את מטרותיי ועל כך אני חבה תודה למרכז רותם ולנשות הצוות שליוו ועודן מלוות אותי גם היום.

אני חושבת שלראשונה קיים מרכז בארץ שבאמת עוזר לצעירות, שם אותן במרכז ודואג להן לכלים וחשיבה שתעזור להן להתקדם בחיים ולא להישאר במצבי סיכון ולא משנה הרקע ממנו הגיעה הצעירה, רואים אותה ודואגים לה להאמין בעצמה ולשנות את מסלול חייה בעידוד ותמיכה רבים ככל הניתן. הפרס ראוי שיגיע למרכז רותם ויעזור לסייע לעוד צעירות שזקוקות לכך.

 

ערב טוב לכולם/ן.
שמי ק', בת 34, נציגת המחזור השלישי של תוכנית התחנה הבאה.
אני רוצה לספר לכם על התהליך האישי והמשמעותי שעברתי- שלא דומה לשום תהליך אחר.
הייתי בקבוצות בעבר, וזה דווקא השאיר אצלי צלקת... פחדתי ללכת לקבוצות... פחד מללכת לאיבוד בקבוצה ושלא אוכל להכיל את הבעיות של המשתתפות האחרות.
פה זה היה שונה. פה פגשתי צוות של סטודנטיות, מנטוריות ומדריכה, שתמיד היו עבורי, גם ברגעים קשים. ולמרות הקושי, נתתי לעצמי הזדמנות לתת צ'אנס ולהמשיך להגיע לכל מפגש ובו- להיחשף- גם אישית וגם קבוצתית. להבין עד כמה זה משמעותי ושונה ועד כמה כוחות יש לי.
במהלך המפגשים של התחנה הבאה, למדתי להוציא מעצמי צדדים שעד היום היו חבואים. אחד השיעורים הכי משמעותיים עבורי, היה מפגש הצגת "תמונת העתיד" שבו נחשפתי מול "קהל", אמרתי על עצמי את כל הדברים בקול, בלי פחד לקבל ביקורת. בשיעור עצמו, הכרתי עוד יותר את הבנות וזה נתן לנו להתחבר יותר, להביא את העולמות שלהן ולהיות מין משפחה שמורכבת מתרבויות שונות.

רוצה להגיד תודה על ההזדמנות המדהימה הזאת שהייתה לי. ומפה הדרך מתחילה אל התחנה הבאה... תודה.

 

שלום לכולם,
שמי סילבר ליינינג, אני מבאר שבע, בת 21.
קורס מנטורינג, נועד ללמד צעירות, איך להשתמש במה שהן עברו, בכדי לעזור לנערים ונערות שהיו פעם במצב שלך.
כששמעתי על הקורס, כל כך שמחתי שקיים דבר כזה מדהים, המלמד צעירות איך לעזור לאחרים, *בזכות*, מה שהן עברו.
אבל לא חשבתי שזה בשבילי. לא חשבתי שאני אצליח לרכוש עוד ידע בתוך כיתה או קבוצה.
כי אני כבר למדתי את כל זה. למדתי מבשרי, מהטעויות שעשיתי, מהתובנות שרכשתי, מהנפילות הקשות ומהעליות המחזקות. אז כן, קצת פקפקתי.
אני מודה שטעיתי, כי האומנם את הידע של העיוני והמעשי כבר היה, אבל מה שלא ידעתי, זה שאלמד הרבה על עצמי.
אני למדתי המון, והכל בזכות הקורס המדהים הזה. למדתי שאוהבים אותי. למדתי שיש לי את הכח להשפיע ולעשות שינוי. אפילו למדתי קצת ערבית. ובנוסף, הקורס הוכיח לי שאני עדיין התלמידה החננה של הכיתה.
תמיד רציתי לעשות שינוי דרך הדברים שחוויתי. קורס מנטורינג הגשים לי את החלום. הוא פתח לי דלתות למקומות בהם אוכל להשפיע, כמו לדוגמה, בסטאז של הקורס. התנדבתי במקום הנקרא בית חם בבאר שבע, ל"נערות בסיכון", אך אני מעדיפה את המונח "נערות עם חכמת חיים מוקדמת". הצלחתי להשפיע, וסוף סוף קיבלתי משמעות לעבר שלי.
אני בטוחה שאם לא הייתי שם כל ימי ראשון, לא הייתי הופכת למי שאני היום, ולא הייתי מקבלת את המשפחה שהייתה חסרה לי.
אני רוצה להודות לכל הצעירות שלמדתי איתן. בנוסף, תודה רבה לכל המדריכות המקסימות שליוו אותנו לאורך כל הדרך. תודה רבה לכל אלו מאחורי הקלעים, שעוד לא היית לנו את הזכות להכיר.
ותודה ענקית לנועם המדהימה שהיית האמא של המשפחה.
ולבסוף אני אשמח לפנות לכל הצעירות שחושבות להשתתף בתכנית המנטורינג שנה הבאה:
אני בטוחה שיש לכן חששות, פחדים, התלבטויות.
אבל גם לכן מגיע דלתות פתוחות.